מחלקת לב שבור

רחבת ההספדים של בית העלמין גבעת שאול בירושלים היתה מלאה. באותו יום שמשי של תחילת מאי 2015 האבל הכבד נמהל בזעם. זעם שהתפרץ בעוצמה, לאחר שנים שבהן היה עצור תחת חומות של פחד, השתקה וחשש.

"אלי יקר שלי", קראה בכאב אביבה, אלמנתו של ד"ר אלי מילגלטר, מבכירי מנתחי הלב בילדים, שנפטר יומיים קודם לכן, "היית אדם טוב. עשית דברים טובים. 'מלאך', כינו אותך החולים. בזכות פועלך בית החולים הדסה היה מועמד לפרס נובל לשלום.

"אבל פגשת ברוע. רוע יכול לנצח רק כשאנשים טובים שותקים, ואנשים טובים שתקו. רוע מייצר בריונים, והם מייצרים בריונים זוטרים. רוע מאפשר להשתמש לרעה בסמכות, רוע הורס קריירות. אתה התרעת, והם התעלמו מאזהרותיך האמיצות. הרוע רק גבר והתחזק, ובחסות החלוקים הלבנים נעשו מעשים שחורים. בחסות הניהול סבלת מבריונות ניהולית.

אביבה מילגלטר // צילום: מירי צחי

"אמרת, 'לא אתן שיהיה עוד רופא שיעבור את זה', ניסית להילחם, אבל בסוף ליבך לא עמד בזה. אלי, אני מקווה שמצאת מקום טוב שם למעלה. אותנו כאן השארת עם צוואה, שאותה אנחנו מתכוונים לממש".

זעקתה של אביבה נשמעה היטב. רבים מהנוכחים ידעו שד"ר מילגלטר, שנפטר בגיל 64 בביתו שבמבשרת ציון, נאבק במשך שנים בהנהלת בית החולים הדסה עין כרם, שבו הועסק. בשנות חייו האחרונות ניסה לשבור את מה שכינה "קשר הפחד והשתיקה" במחלקה שבה עבד. כמה פעמים החליט לשבור את השתיקה, פנה אלי ונפגש איתי בביתו, אולם פעם אחר פעם התחרט ברגע האחרון לפני הפרסום. ביקש שוב ושוב לנסות לתקן את המערכת מבפנים, לא לאבד לחלוטין את האמון שלו בה. הניסיונות הכנים הללו, טוענים קרוביו, נתקלו בחומה בצורה, והתגובה הקשה של המערכת עלתה לו בחייו.

כעת, אחרי שאיבדה את היקר לה מכל, החליטה אביבה מילגלטר לא לשתוק עוד. בנובמבר האחרון הגישה, בשמה ובשם העיזבון של בעלה, תביעת נזיקין חסרת תקדים בחומרתה ובהיקפה נגד הדסה ונגד פרופ' עוז שפירא, שמנהל בעשר השנים האחרונות את המחלקה לניתוחי לב וחזה בבית החולים.

התביעה, שנחשפת כאן לראשונה במלואה, מגוללת מסכת האשמות מהקשות ביותר שהופנו אי פעם לעבר בית חולים בישראל, ועיקרן: התנהלות פושעת של אחת מהמחלקות הרפואיות היוקרתיות במדינה הובילה לא רק למותו של רופא בכיר, אלא גם לפגיעה ברופאים נוספים, ואף לפגיעה בחולים, עד כדי מוות.

כל זה, לטענתה, בשעה שהכשלים ואי־הסדרים ידועים לאחראים, אך מוסתרים מעין הציבור באופן שיטתי. כך, המאושפזים במחלקה לא יודעים שחייהם נמצאים בסכנה, שמקורה בתככים ובעימותים בתוך הצוות הרפואי, שמוסתרים על ידי ההנהלה.

עדות לעוצמת הפחד השורר במסדרונות המחלקה מההנהלה העוצמתית של בית החולים אפשר למצוא לא רק בעובדה שד"ר מילגלטר עצמו נמנע מלפרסם את טענותיו מחוץ למערכת, אלא בסירובם הגורף של כל הגורמים שבאו במגע עם המחלקה בשנים האחרונות לדבר על התנהלותה. חומת השתיקה נשברת בפעם הראשונה רק הודות למאבק חייה של אביבה מילגלטר, למען השגת צדק עבור בעלה המנוח.

התביעה התקדימית, שהוגשה על ידי עו"ד יונתן דייויס, מבכירי עורכי הדין בישראל בתחום הרשלנות הרפואית, מתבססת על מאות מסמכים רפואיים, מכתבים והתכתבויות, שד"ר מילגלטר שמר בעשרות ארגזים. באופן תקדימי, לכתב התביעה נוספו גם שתי חוות דעת מקצועיות, של הקרדיולוג ד"ר טובי רסין ושל הפסיכולוג התעסוקתי איתן מאירי, והן קושרות בין ההתעמרות לכאורה לבין דום הלב, שגרם למותו של מילגלטר.

"תביעה זו חושפת מסכת פרשיות חמורות ומסמרות שיער, הנובעות מניהול רשלני שגרם לנזקים בלתי הפיכים", נכתב בתביעה. "פרופ' עוז שפירא יצר סביבת עבודה רעילה ותרבות ארגונית עוינת בין כותלי בית החולים, תוך הקרבת בריאותם וסיכון חייהם של חולים לטובת העצמת מעמדו המקצועי, וכן גרם להסתרה ולטיוח של מקרי רשלנות רפואית, שעליהם התריעו המנוח ורופאי מחלקה אחרים.

"ההתנהגות הפוגענית כלפי המנוח נעשתה תוך שימוש לרעה בסמכותו של פרופ' שפירא ובגיבוי מוחלט ונטול ביקורת של הנהלת בית החולים, תוך רמיסת כל חלקה טובה של אתיקה ומוסר שעליהם מושתת מקצוע הרפואה".

בתביעה דורשת אביבה מילגלטר תשלום פיצויים כספיים מבית החולים הדסה ומפרופ׳ שפירא, בכלל זה עבור הנזקים שנגרמו לבעלה ולמשפחה, פיצויים עונשיים ופיצוי עבור הפסדי השכר של ד"ר מילגלטר, המוערכים בכ־6 מיליון שקלים בעשור האחרון.

חרף הזמן שחלף מאז הוגשה התביעה, בית החולים הדסה עדיין לא הגיש כתב הגנה ובו מענה לטענות. לפני ימים ספורים ביקשו פרקליטי בית החולים ארכה של חודשיים מבית המשפט לצורך השלמת ניסוח כתב ההגנה.

"אלי חווה ממש בריונות"

ד"ר אלי מילגלטר נולד בירושלים ב־1950. הוא למד בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה בירושלים, ואחר כך למד רפואה באוניברסיטה העברית במסגרת העתודה הצבאית ושירת כקצין רפואה קרבי. ב־1981 החל להתמחות בניתוחי לב וחזה בהדסה עין כרם, ולאחר מכן עבד והתמחה במרכזים רפואיים ידועי שם בארה"ב.

ב־1991 חזר להדסה ככירורג לב בכיר. שלוש שנים לאחר מכן התמנה למנהל יחידת השתלות הלב, וכעבור ארבע שנים נוספות עבר לנהל את היחידה לכירורגיית לב וחזה ילדים בהדסה, בד בבד עם תפקידו כמנתח לב בכיר למבוגרים.

ד"ר מילגלטר (משמאל) בתקופת עבודתו כמנתח בהדסה

אביבה (67), גם היא ילידת ירושלים, הכירה את אלי כששניהם היו בני 16. הם נישאו ב־1971 והביאו לעולם שלושה ילדים: בועז, רן ויעל. אביבה עבדה שנים רבות כעורכת, כמפיקה וכקריינית בערוץ 1, ובזמן שאלי השתלם בניתוחי לב בארה"ב, הקימה חברת הפקות. בשנים האחרונות היא כותבת ספר על פרשת ההתעמרות בבעלה בהדסה, ומאז מותו היא מובילה מאבק ציבורי נגד התעמרות ברופאים.

הגשת התביעה יוצאת הדופן והיציאה למאבק פומבי נגד כוחות עוצמתיים כל כך במערכת הבריאות הן הדרך שלה לקיים את צוואת בעלה. "כשליבו של אלי דמם, עוד בשלב שאנשי מד"א היו אצלנו בבית, הבנתי שאני נשארתי בעולם כדי לבצע את העבודה", היא אומרת ל"שישבת". "ידעתי שעלי להיכנס למאבק מול כוחות גדולים מאוד, אבל ידעתי גם שהאמת שלי תיתן לי כוח.

"חשוב שהציבור יידע שבמערכת הרפואה מתרחשות טרגדיות אנושיות שהיה אפשר למנוע. חשוב שיידעו שהן מתרחשות בתוך המערכת ובגלל המערכת. המטופלים חייבים לדעת שבחסות החלוקים הלבנים נעשים לפעמים מעשים שחורים.

"מדובר בתופעה ייחודית של התעמרות ברופאים, שמכונה בעולם 'ביקורת עמיתים זדונית' (Shame Peer Review). זוהי שיטה מתוחכמת, המשמשת את בתי החולים כדי לנטרל ולסלק את הרופא המתריע. אם לא מכירים אותה, לא יכולים להתגונן בפניה, וגם אם כן מכירים, ההתגוננות היא כמעט בלתי אפשרית. בלשון המאפיה אפשר להגיד שמבחינה מקצועית הוציאו על בעלי חוזה".

מהי אותה "בריונות ניהולית" שלדברייך אלי סבל ממנה?

"בריונות כוחנית, ניצול כוחני של סמכות, קיימת בצורה הרסנית בכל המגזרים, אבל במערכת הרפואה מדובר ממש בחיים ומוות. במקרה של בעלי, אני טוענת בתביעה שהיתה ממש בריונות מטעם מנהל המחלקה, ושההנהלה תמכה והעצימה את המנהל הבריון.

"לינקולן כבר אמר, 'אם רוצים לבחון את אופיו של אדם, תנו בידיו כוח'. הנהלת הדסה סיפקה למנהל המחלקה שפירא כוח בלתי מוגבל, והוא השתמש בו לרעה. מיומו הראשון הוא התעלל באלי, וההתנכלויות גברו מיום ליום. אלי נפגע, וכולנו נפגענו איתו. המשפחה, וגם החולים. הרוע השתלט על חיינו.

"ההנהלה יצרה עליהום מוסדי נגד מנתח לב, שכל אשמתו היתה במצוינות שלו ובדאגה שלו למטופלים. למרבה הצער, רופאים נוספים הצטרפו למזימה. הם כתבו מכתבים, התלוננו, אבל לא אמרו מי כתב להם לכתוב את המכתבים האלה. הם יצרו את העלילה, לקחו צד, וזכו בתמורה לאתנן: שובצו לחדר הניתוח שהיה מיועד לו. הם ניתחו את החולים שלו".

והציבור שמגיע לבית החולים לא מודע למתרחש?

"לחלוטין, וזאת בדיוק הבעיה. מהתביעה שהגשתי עולה שהכוח הטמון במסדרונות בית החולים, בידי הרופאים והמנהלים, עלול לסכן את החולים אם הם ישתמשו בו שלא לצורך. הכוח הזה יכול גם לסכן את חיי הרופאים, ושום קריירה לא שווה את החיים של רופא. בעלי נלחם על החולים, ובדרך איבד את חייו.

"מאז המוות אני מרגישה שהנהלת הדסה תעשה כל דבר כדי להאשים אותו במותו. בעלי היה השליח שהתריע, והם ממש החליטו להרוג את השליח. אלי שם להם בזמן אמת מראה מול העיניים, מראה שהראתה איך טעויות בניהול גורמות לטעויות מקצועיות, איך הקולגות מכסים אחד על השני ושותקים מול עוולות במקום להקים קול צעקה.

"מהר מאוד נתנו לאלי להבין שיש לו שתי ברירות: נאמנות למוסד - או נאמנות לחולים. יום בהיר אחד גנבו לו את המקצוע שהיה כל עולמו. עכשיו אני צריכה לספר את הסיפור האמיתי".

למה אלי החליט לא לחשוף את הסיפור בתקשורת?

"הוא האמין שיוכל לפתור את הנושא בתוך בית החולים. אני דחקתי בו לפנות לתקשורת, האמנתי כל הזמן שהצדק צריך לצאת לאור, אבל הוא סירב. עכשיו ברור לי שכל הפרשה חייבת להיחשף. אני מאמינה שנבחרתי להיות הקול שלו, נבחרתי לחשוף את הסיפור שכולם רוצים לשכוח.

אביבה ואלי בחופשה משפחתית (עם אחד מנכדיהם). "הבנתי שאף אחד לא יודע איזו פצצה מתקתקת יש בין הניירות שהוא השאיר אחריו"

"שבוע אחרי המוות מצאתי את עצמי עומדת בחדר העבודה של אלי, וסביבי תיקים וניירות שהוא אסף לכתיבת ספר, שלא הספיק לכתוב, ולתביעת צדק נגד הדסה, שלא הספיק לתבוע. אז קראתי את הטיוטות ואת התיקים, והבנתי שאף אחד לא יודע איזו פצצה מתקתקת יש בין הניירות האלה.

"דבר אחד ידעתי בבירור: אלי עשה את עבודתו ביושרה, ואני מתכוונת להמשיך באותה היושרה בדיוק".

מה גילית בארגזים?

"אפשר להתחיל במכתב ההתרעה, שאלי שלח כבר ב־2009 למנכ"ל בית החולים, בתפוצה לכל מנהלי המחלקות. כותרת המכתב היתה חד־משמעית: ניהול בלתי תקין יכול להרוג חולים. הוא מתאר שם שורה מזעזעת של עשרות מקרים של טענות על סיכון חולים, רובם סודיים ולא נחשפו לציבור.

"אבל המערכת הגיבה להתרעות שלו בהתעמרות. הכלל הראשון בשבועת הרופא הוא 'אל תזיק', אבל הם הפרו אותו. ההתנקשות המקצועית והאישית שנעשתה בו בוצעה באמצעות שיטה מתוחכמת שמתפשטת כמגיפה ברחבי העולם הרפואי בחו"ל ומשאירה אחריה שובל של חיים הרוסים. שיטה זדונית שמשבשת את עבודתו של הרופא. 

"השיטה עצמה היא השחרת שמו של רופא על ידי הארגון שבו הוא עובד, כשהיא מוסווית תחת כותרת של 'ביקורת עמיתים' לגיטימית. זה מתבטא בעיוות ובהטיה של ביקורת מתוך כוונה לפגוע בעמית, ולא על מנת לשפר את מצבם של החולים.

"אלי נחשף להתעללות יומיומית נוראה: משפה ושפת גוף, דרך אפליה, השפלה, תחרות לא הוגנת, הפחדה, סחיטה באיומים, הפרת חוזה ותפירת תיק, ועד חיסולו הפיזי כאדם וכרופא בשיא הצלחתו".

מה היית רוצה שיקרה כעת, עם פרסום התביעה?

"אני מקווה שחשיפת התופעה בישראל תמנע את המשך התפשטותה של השיטה המסוכנת הזו. אלי פעל למען בטיחות החולים, אבל הוא ניצב לבד בחזית. אני מקווה שכעת יצטרפו למערכה הזאת אנשים רבים וטובים".

"בנה בשקט את תחום הלב"

התביעה מגוללת סיפור של הידרדרות קשה ביחסי העבודה בתוך מחלקת ניתוחי הלב והחזה בהדסה, הידרדרות שהחלה עם מינויו של פרופ' עוז שפירא למנהל המחלקה, בינואר 2008. עד לנקודה זו פרח ד"ר מילגלטר מקצועית במחלקה, ובניהולו יצא שמה של היחידה לניתוחי לב בילדים למרחוק: מספר החולים עלה בהתמדה, והוקם בה פרויקט ייחודי בשיתוף מרכז פרס לשלום לטיפול בילדים חולים מהרשות הפלשתינית.

ההערכה היא שד"ר מילגלטר ניתח כ־7,000 חולים בשנות עבודתו בהדסה, ילדים ומבוגרים כאחד. "הנהלת הדסה הכירה בתרומתו החשובה למקצוע", כתבה לאחר מותו פרופ' תמר פרץ, ממלאת מקום המנהלת. "הוא בנה בשקט את תחום ניתוחי הלב בילדים, והתמקצעותו בתיקוני מומים בילדים, בהשתלות לב ולמעשה בכל סוגי ניתוחי הלב והריאות הקנתה לו שם ברחבי הארץ".

פרופ' עוז שפירא. "שיטות ניהול פסולות, שהלכו והסלימו עם הזמן", נאמר בכתב התביעה // צילום: דודי ועקנין

חילופי הגברי בהנהלה השפיעו קשות על מעמדו של מילגלטר. ימים ספורים לפני כניסתו של פרופ' שפירא לתפקיד, קיבל מילגלטר הודעה בכתב ממנהל בית החולים, פרופ' יובל וייס, על ביטול כל ההסכמים עימו. על פי ההנחיה החדשה, הסמכות הבלעדית לקביעת תוכנית הניתוחים במחלקה הועברה לידיו של פרופ' שפירא.

כך, בהודעה פתאומית, בוטלו ימי הניתוחים הקבועים שהוקצו למילגלטר, שבהם נהג לבצע ניתוחי לב סבוכים בילדים. על פי כתב התביעה, זאת היתה רק ההתחלה: כדי לבצר את מעמדו החדש השתמש מנהל המחלקה החדש בשיטות ניהול פסולות, שהלכו והסלימו ככל שעבר הזמן.

"החל ממועד תחילת עבודתו בהדסה, הורה פרופ' שפירא לצוות המחלקה לציית רק לו, ואף איים שמי שלא יעשה כן ימצא את עצמו מחוץ למוסד. בד בבד, הבהיר שפירא כי הסמכות לקביעת תוכנית הניתוחים נתונה בלעדית בידיו.

"בהמשך התברר כי השתמש בכוח המשרה ועשה כבשלו בחדרי הניתוח, שהם משאב ציבורי. הוא ניכס לעצמו את רוב ימי הניתוחים, ובכך חסם כל אפשרות סבירה לתת מענה רפואי הולם לניתוחי הילדים המורכבים ומנע מד"ר מילגלטר כל אפשרות סדירה של עבודה, תוך פגיעה קשה במספר החולים שהופנו לטיפולו. לימים הוכח גם כי צעד זה גרם לסיבוך מצבם של החולים, ובחלק מהמקרים ההוראה היתה קטלנית.

"בהוראתו של שפירא, פוזר הצוות הכירורגי הקבוע שעבד עם מילגלטר שנים רבות, ושעליו סמך בעיקר בביצוע ניתוחי לב סבוכים בילדים. בכך הגביר שפירא את הסיכון למנותחים, שכעת טופלו בידי אנשי צוות זוטרים ופחות מיומנים.

"במקביל, שיבש שפירא את תוכנית הניתוחים שקבע מילגלטר והבהיר לו כי אינו יכול להבטיח למטופליו מועד מוסכם מראש לניתוח. בכך פגע לא רק בזכותם של החולים לדעת מתי ינותחו, אלא חמור מכך - לא ניתן היה להכין את החולים לניתוח מורכב ומסובך בהתראה כה קצרה, וכך נגרם סיכון נוסף על הסיכון המובנה בניתוח עצמו.

"על רקע התחרות עם ד"ר מילגלטר, פרופ' שפירא פגע בחולים בכך שלא הסכים לשבץ מטופלים לניתוח בהתאם לחומרת מצבם".

על פי כתב התביעה, באוגוסט 2009 פנה מילגלטר למנכ"ל הדסה דאז, פרופ' שלמה מור־יוסף, והתלונן בפניו כי פרופ' שפירא מסכן חולים על מנת להתנקם בו. "במקביל, הנהיג שפירא נוהל שלפיו תוכנית הניתוחים השבועית פורסמה רק ביום חמישי בערב, תוך חבלה מכוונת בתוכנית הניתוחים של המנוח ופגיעה בחולים מורכבים ודחופים תוך סיכון חייהם.

"שפירא נהג איפה ואיפה בין רופאי המחלקה והעדיף את טובתם של רופאים מסוימים, תוך הקצאת ימי ניתוחים אלקטיביים בבוקר על חשבון מטופלים שנזקקו לניתוחים דחופים. למותר לציין כי המטופלים של פרופ' שפירא נותחו בהתאם לתוכנית שנקבעה על ידיו במועד קבוע מראש".

"ביטויים קשים והלבנת פנים" 

אביבה מילגלטר טוענת כי נעשו ניסיונות רבים לגרום לפיטוריהם של בעלה ושל רופאים נוספים, "בדרך של הפצת כזב, לשון הרע והלבנת פנים בקרב עמיתים והנהלת בית החולים. הדסה ופרופ' שפירא נקטו סנקציות שרירותיות כלפי מילגלטר: בין היתר, אסרו עליו לנתח לתקופות ארוכות, אסרו את כניסתו לחדר הצנתורים, מידרו אותו מתוכנית הייעוצים למחלקות פנימיות ומנעו הפניות של תיירות מרפא אליו - צעדים שמשמעותם פגיעה בהכנסותיו ובשמו הטוב כרופא מנתח.

"סנקציות אלו החמירו לאחר שהמנוח שלח מכתב התרעה להנהלת הדסה תחת הכותרת 'ניהול בלתי תקין מסכן חולים'. בעקבות התרעתו הועמד מילגלטר לבירור משמעתי, והיו אף ניסיונות למנוע את עדותו נגד בית החולים במשרד הבריאות.

"כחלק מההתעמרות המכוונת במילגלטר, התלונן נגדו שפירא להנהלת הדסה. ההנהלה ערכה למנוח בירור בוועדה האתית עקב תלונות על התנהלותו בענייני שירותי הרפואה הפרטיים (שר"פ) בבית החולים. הוועדה מצאה כי בהתנהלותו של מילגלטר לא נפל רבב, אולם במהלך ימי השבעה לאחר מותו סיפר לאלמנה אחד מחברי הוועדה כי הנהלת בית החולים דרשה מהוועדה למצוא פגמים בהתנהלותו.

"בנוסף, ההתעמרות התאפיינה באמירות ובביטויים קשים בפורומים רחבים, תוך הלבנת פניו של המנוח בפני אנשי צוות ועמיתים. כך, למשל, במהלך ישיבת צוות ביולי 2009 הטיח פרופ' שפירא במנוח שהוא רופא שמרן, בעל אישיות מניפולטיבית, המתנהל תוך ניגוד עניינים בין ניתוחי מבוגרים לניתוחי ילדים. הכל נעשה כדי להדיח את המנוח מתפקידו כמנהל יחידה...

"כשלא הצליח שפירא להביא להדחתו של מילגלטר, החריפו המניפולציות בקביעת מועדי הניתוחים - עד כדי סיכון ממשי למטופלים".

עו"ד יונתן דייויס. "טיוח" // צילום: מרים צחי

מערכת היחסים הקשה במחלקה החריפה עוד, לאחר שבאוגוסט 2008 פורסמה בעיתון "הארץ" ידיעה מאת כותב שורות אלו, שחשפה כיצד הורה שפירא לאנשי הביטחון לסלק מנתח לב בכיר בהדסה באמצע התורנות. על פי התביעה, "המנתח הבכיר סירב לציית להוראת מנהל המחלקה לנתח ילד שסבל מחום, ובמקום זאת פעל לפי הוראת ד"ר מילגלטר, המומחה בניתוחי לב ילדים, שאמר כי אין לסכן את חיי הילד בניתוח רק בגלל חום גבוה.

"פרופ' שפירא זכה לגיבוי מצד הנהלת בית החולים, והרופא הבכיר סולק מבית החולים בבושת פנים ותחת איומים שיקבל מכתב המלצה רק אם יבטיח לשמור את הפרשה בשתיקה".

"לא הוזעק למרות שהיה כונן"

בכתב התביעה נטען כי בעקבות מכתב ההתרעה הפומבי ששלח ד"ר מילגלטר ביולי 2009, הורה פרופ' שפירא לצוות המחלקה להימנע מלהזעיק את מילגלטר במקרי חירום, וזאת גם כשהיה כונן ונוכח בבית החולים. "תחת פחד וחשש מפני זעמו של פרופ' שפירא, מילא הצוות את הוראתו. במקרים קשים, כתוצאה מכך שהמנוח לא הוזעק, נגרמו לחולים נזקים קשים ובלתי הפיכים".

דוגמה מזעזעת לנזק שנגרם כתוצאה מהתנהלות זו אפשר למצוא במקרה של ר', תינוקת בת כשנה וחצי, שסבלה ממחלת לב ומתה ב־2012 לאחר שנותחה בהדסה. על פי סיכום הבדיקה במשרד הבריאות, התינוקת מתה עקב טיפול שגוי ושורה של כשלים, כולל היעדר אבחון נכון ובמועד של מחלתה.

כעת חושף כתב התביעה שורה חדשה של טענות בנוגע למקרה, שייתכן שלא היו ידועות עד כה, בשל חומת הפחד וההשתקה במחלקה. "בהוראה ישירה של פרופ' שפירא, מילגלטר לא הוזעק לטפל בחולָה למרות שהיה כונן ונוכח באותה העת בבית החולים", נכתב. "בדיעבד התבררה הנחיה זו כקטלנית.

"במקרה זה, תינוקת בת שנה וחצי התקבלה בחדר המיון עקב הקאות וסטורציה נמוכה, וזאת עשרה ימים לאחר שעברה ניתוח לבבי על ידי ד"ר אלדד ארז ושוחררה מבית החולים. התינוקת נבדקה במיון ובוצע לה צילום חזה, שהראה צל לב מוגדל בהשוואה לצילום קודם. אולם הצוות חשד כי מצבה נובע ממקור אחר, התפלשות מעי, והתינוקת הושארה להשגחה במיון.

"באותו מועד היה ד"ר אלדד ארז בחו"ל, וד"ר מילגלטר היה כונן בבית החולים, אולם בהוראת פרופ' שפירא הוא לא הוזעק לבדוק את התינוקת. לאחר כשמונה שעות, ורק לאחר שמצבה הוחמר והיא איבדה הכרה, אובחן כי התינוקת סובלת מטמפונדה בלב. מדובר במצב חירום רפואי, הנוצר בעקבות התמלאות בדם של החלל בין כיס הלב לשריר הלב, שיוצר לחץ קשה על השריר.

"בשעה שלוש לפנות בוקר הוזעק לבסוף ד"ר מילגלטר לטפל בה. המנוח ניקז את הטמפונדה, אולם הטיפול לא הועיל, והתינוקת נפטרה. באותו מעמד נמסר למילגלטר כי שפירא הורה שלא להזעיקו. אילו הוזעק מייד עם קבלת הפעוטה למיון, הוא היה מאבחן את מצבה הלבבי, מגיש לה עזרה רפואית דחופה, והתינוקת היתה חיה".

גם במקרה זה, טוענת האלמנה בכתב התביעה, הצליחה הנהלת הדסה למנוע את פרסום הדברים. הוריה של התינוקת הגישו תביעת רשלנות רפואית נגד בית החולים, שהסתיימה בפשרה שפרטיה נותרו חסויים.

"בלי עונש לרופאים שסרחו"

מקרה קשה נוסף אירע בינואר 2011. במסגרת הפרשה, שחקירתה נחשפה לראשונה ב"ישראל היום", אירעה בחדר הניתוח טעות קשה, כשהפעוט אופק טאוב חובר לברז שהזרים לגופו פחמן דו־חמצני. עד שהתגלתה הטעות, נגרם לילד נזק מוחי רב, שממנו הוא סובל עד היום.

חקירת משרד הבריאות גילתה כי רופא מרדים בכיר בהדסה התריע כמה פעמים על הכשל הטכני בחדר הניתוח, אולם הנהלת בית החולים התעלמה מאזהרותיו. המקרה נחקר גם במשטרה, והיא המליצה על הגשת כתבי אישום פליליים בפרשה באשמת רשלנות, בין השאר גם נגד פרופ' שפירא. לאחרונה החליטה הפרקליטות כי אין תשתית ראייתית לצורך העמדה לדין פלילי, והמליצה לקיים בדיקה משמעתית במשרד הבריאות.

כתב התביעה שופך אור חדש על הפרשה הכאובה. "ד"ר מילגלטר, יחד עם רופאים בכירים נוספים, חזר והתריע על כך שחדר הניתוחים מספר 8, שבו בוצע הניתוח, אינו מתאים לניתוחי ילדים מבחינת התשתית, ושביצוע של ניתוחי ילדים בחדר זה עלול לגרום לאסון. מילגלטר סירב לנתח בחדר זה, חרף איומיו של פרופ' שפירא לנקוט נגדו אמצעים אם לא ינתח שם".

עמיעד טאוב, אביו של אופק, היה מזועזע נוכח חשיפת הפרטים החדשים שעולים בכתב התביעה. "משרד הבריאות מגלה סובלנות כלפי רופאים שכשלו, בגלל הדאגה לחונטת הרופאים על חשבון החולים", אמר לנו בזעם. "הם לא אוכפים הנחיות, לא מרתיעים ולא מענישים רופאים שסרחו, וגורמים בכך לפגיעה בחולים. הדם על הידיים של אנשי המשרד. הם התעלמו מהמקרה של בני במשך שבע שנים, למרות פניות חוזרות ונשנות.

"הדו"ח החריף של ועדת החקירה במשרד כבר קבע ששורה של רופאים בכירים בהדסה אשמים ישירים בגרימת נכות קשה לצמיתות לתינוק חסר ישע, ולא עשו להם דבר. הם לא הושעו, אפילו לא ליום אחד. הפגיעות בחולים ייזכרו למשרד הבריאות, להדסה ולעומדים בראשם לדיראון עולם".

איתן מאירי. "התעמרות" // צילום: יהושע יוסף

בחוות הדעת שחיבר עבור התביעה איתן מאירי, מומחה לפסיכולוגיה תעסוקתית וחברתית שהתמחה בטיפול ובמחקר של תופעת ההתעמרות בעובדים, הוא קובע שד"ר מילגלטר אכן סבל מהתעמרות קשה בשנות חייו האחרונות. "המנוח היה נתון למסכת מתמשכת של התעמרות, הצקות ופגיעות עוצמתיות ואינטנסיביות לאורך זמן. כל המאפיינים המקובלים בספרות להתעמרות רגשית ולהתנכלות עמיתים זדונית התקיימו במקרה הזה. 

"מילגלטר היה אדם מצפוני מהמעלה הראשונה, ולכן הישנות מקרים של פגיעה בחולים ומסירת דיווחים שאינם אמת היו בעיניו סדין אדום. הפגיעה החוזרת בחולים גרמה להחמרה במצבו הבריאותי, ובסופו של דבר עלתה לו בחייו".

הפסיכולוג התעסוקתי כתב עוד כי "קיים קשר סיבתי בין תפיסת אי־צדק לבין אירועי לב כליליים. בהתאם למחקרים שנעשו, ככל שמידת האי־צדק הנתפס גבוהה יותר, כך גובר הסיכון למחלת לב. במקרה הזה, ניתן לזהות באופן מובהק את התוצאות ההרסניות המוכרות של ההתנכרות שתוארה, עד כדי הצטברות של מסה קריטית שהחמירה את מצבו הנפשי והגופני של הרופא והובילה בסופו של יום למותו".

גם בחוות הדעת שניסח ד"ר טובי רסין, מומחה ברפואה פנימית וקרדיולוגיה מבית החולים איכילוב בתל אביב, נקבע כי קיים קשר סיבתי בין ההתנכלות למילגלטר לבין מותו. "ההתעמרות הממושכת מצד מנהלו הישיר והנהלת הדסה בשנים האחרונות בחייו, וכן סדרת האירועים שהתרחשו בשבועיים האחרונים לחייו - כולל הוראה שקיבל לפנות את חדרו בבית החולים והוראה שעליו לצאת לשנת שבתון, שאותן פירש כניסיון נוסף להרחיקו מבית החולים בכל דרך - הובילו לאירוע שגרם למותו בטרם עת".

"חולי אמיתי של המערכת"

הלשכה לאתיקה בהסתדרות הרפואית דנה לפני כמה שנים בנושא ההתעמרות בין רופאים, בעקבות תלונה שהוגשה במקרה אחר, גם הוא של מנתח לב, שהתרחש לכאורה בבית החולים כרמל בחיפה. 

על פי נייר עמדה שפרסמה הלשכה, הופיעו בפניה שני רופאים בכירים שסיפרו את סיפורם האישי, ולפיו, המנהל החדש במחלקה שבה עבדו שנים רבות החל למנוע מהם לבצע ניתוחים. לדבריהם, הם הרגישו מבוזים ומושפלים, ולמעשה נגרם נזק משמעותי ליכולתם המקצועית בחדר הניתוח, דבר הפוגע לא רק בהם אישית, אלא גם בחולים עתידיים שבהם יכלו לטפל.

הלשכה קבעה כי התעמרות במקום העבודה "היא אסורה ופוגעת בכבוד הרופא ובתפקודו. על הרופא המנהל, כמו על כל רופא עמית, להימנע מלבזות ומלהשפיל כל רופא אחר בשום צורה שהיא, לרבות באופן ההתבטאות כלפי הרופא או על אודותיו.

"על הרופא המנהל לדאוג כי הרופא הכפוף לו יוכל לבצע את עבודתו וכי לא ייפגעו הכשרתו הרפואית, כישוריו הרפואיים ושמירת הרמה המקצועית שלו, ללא יצירת אווירה של הטלת אימה ותוך מתן דוגמה אישית ומוסרית ומקצועית.

"רופא יימנע מלהצטרף להתנהלות מתעמרת ברופא אחר ויעשה את אשר ביכולתו לתמוך ברופא הנפגע. רופא המזהה התנהלות העלולה להתפרש כהתעמרות יעשה את אשר ביכולתו ליידע את הגורם המתעמר כי התנהלותו פסולה. הלשכה לאתיקה וההסתדרות הרפואית מחויבות להעניק לרופא ולעמית התומך בו הגנה וסיוע למניעת המשך ההתעמרות".

עו"ד יונתן דייויס, שהגיש את התביעה בשמה של אביבה מילגלטר, אומר כי "כתב התביעה מרים את המסך מעל למתרחש בין כותלי בתי החולים, במערכת היחסים האפלה בין הנהלת בתי החולים הדסה ובין הרופאים עצמם.

"ד"ר אלי מילגלטר היה רופא מוסרי בעל מצפון, שזעק את סיפורם של החולים הנפגעים מהתנהלות המערכת שאמורה לשמור עליהם. סיפורו חושף טרגדיות אנושיות המתרחשות מדי יום בתוך המערכת הרפואית, שבגלל שתיקת הרופאים אינן נחשפות לציבור.

"הבעיה היא שהמערכת הרפואית חווה מדי יום ניגודי עניינים המגיעים עד אבסורד, עד כדי כך שהיא כלל אינה מסוגלת לבקר את עצמה. קופות החולים מכתיבות לרופאים הנחיות מוּטות אינטרס כלכלי, ואינן מאפשרות לרופאים להפעיל שיקול דעת סביר לטובת החולים.

"יש ניגוד עניינים מובנה בין תפקידו של משרד הבריאות כמבקר מצד אחד וכבעלים של בתי החולים הממשלתיים מצד אחר. המשרד לא תמיד ממלא את תפקידו כמי שאמון על האינטרס הציבורי. רק מעטות מהתלונות המוגשות נבדקות, ורוב המקרים אינם עוברים את סף הבדיקה. גם המקרים הקשים, שנבדקים על ידי המשרד, אורכים שנים רבות".

לדברי דייויס, "הפרשות שמועלות בתביעה חושפות את החולי האמיתי של המערכת הרפואית - שבאמצעות שיטות של הסתרה, השתקה וביקורת עמיתים זדונית גורמת לרופאים טובים לפעול בניגוד לצו מצפונם ולסכן חולים. יתרה מכך: ההתנהלות הרשלנית זוכה לגיבוי של מומחים רפואיים, שכותבים חוות דעת המגינות עליה.

"המערכת הרפואית לא הפנימה שהיא משלמת מחיר כבד בגין התרבות הארגונית שנותנת רוח גבית להתנהלות של חוסר לקיחת אחריות, הנתמכת בהתנהלות חברות הביטוח - המחייבות את הרופאים והמוסדות הרפואיים להסתיר, לטייח ולשנות את העובדות".

"לא לשתוק עוד מול הרוע"

כעת, עם הגשת התביעה, מתכוננת אביבה לפרקים הבאים בקרב חייה. "החלטתי שלא לכעוס, הכעס רק יזלול לי את כל האנרגיה וישאיר אותי לכודה במה שקרה. אני חייבת לנהל את האנרגיות שלי, אין לי עודפים. אני העדה הראשית, והוטל עלי להעיד.

"אני אספר בבית המשפט כיצד רופאים יכולים להרוג את הקולגות שלהם, ואיך אגו של רופא יכול להרוג את החולה שלו. אני אגלה את מה שהחולה לא ידע מעולם: שאם מעמדו של הרופא בבית החולים לא בטוח בבית החולים, גם החולה לא בטוח.

"אבצע את המשימה צעד אחר צעד. מדובר בחומר בעירה שיבעיר את האש, וזו תבהיר את העוולה. אני אומרת לעצמי שאין לי ממה לפחד, הם צריכים לפחד. הם כבר השתמשו בכל הכלים המלוכלכים, וכך הם הרגו אותו. יש עובדות, והן מדברות בעד עצמן.

"לא נוכל להחזיר את חייו של אלי, לא נוכל להחזיר את חייהם של החולים שנפגעו. הדבר היחיד שנוכל לעשות זה למנוע שדבר כזה יקרה שוב".

"אם הסיפור של אלי יציל ולו חולה אחד, ולו רופא אחד, ממעגל האלימות - ארגיש שמילאתי את חובתי המוסרית". אביבה מילגלטר // צילום: נעם פיינר

בד בבד עם התביעה, כותבת אביבה ספר על פרשת ההתעמרות בבעלה בהדסה, ומאז מותו היא מובילה מאבק ציבורי נגד התעמרות ברופאים וטיוח חקירות של רשלנות רפואית. בשנה שעברה השתתפה בדיון מיוחד שנערך בנושא בוועדה לביקורת המדינה בכנסת, ובימים אלה היא משיקה, עם ד"ר גיל מיליקובסקי, אתר אינטרנט מיוחד שיכלול מידע על המאבק למען בטיחות החולה ברחבי העולם ובישראל.

ד"ר מיליקובסקי, גינקולוג מלוס אנג'לס, חווה לדבריו באופן אישי את הניסיון להתעמר בו כרופא, ומאז הוא נלחם באופן פעיל למען רפורמה בתהליך ביקורת העמיתים.

"אני מאמינה שאנשים טובים לא ימשיכו לשתוק אל מול הרוע", אומרת אביבה, "כי חשיפת הפרשה הזאת מעלה שאלות קשות: מדוע חיי החולים של מנהל המחלקה שווים יותר מחייהם של חולים אחרים? מה התוצאות של שימוש ברעה בכוח הבלתי מוגבל שניתן למנהלי המחלקות? מה קורה לרופא מצוין ונאמן כשגוזלים ממנו את היכולת לעזור לחולים שלו? איך משפיעה עליו העובדה שזכויותיהם נפגעות והוא נותר חסר אונים?"

מילגלטר אומרת שהיא אוהבת את בית החולים הדסה. "שלושת ילדיי נולדו שם, בעלי עבד עשרות שנים בבית החולים וראה בו בית שני. אחת המטרות שלי היא להקים באותו בית חולים שפגע בבעלי, ברופאים ובחולים קרן, שתשמר על ביטחון הרופא ועל ביטחון החולה.

"אם הסיפור של אלי, סיפור שחייב להישמע, יציל ולו חולה אחד, ולו רופא אחד, ממעגל האלימות - אני ארגיש שמילאתי את חובתי המוסרית כלפי הציבור וכלפי בעלי".

הדסה: הטענות יתבררו בבית המשפט

מערכת "שישבת" העבירה לפני כשבועיים לבית החולים הדסה עין כרם ולפרופ' עוז שפירא בקשה לתגובה לכל אחת מהטענות שעולות בכתב התביעה. הם מסרו רק את התגובה הבאה: "מדובר בפטירה של רופא בכיר מהדסה. כולנו משתתפים בצער המשפחה. מכאן ועד ההאשמות שעלו בכתב התביעה, מרחק יום ולילה.

"טענות המשפחה תיבדקנה אחת לאחת על ידי בית המשפט, שאליו פנתה המשפחה בבקשה לקבל פיצוי כספי. בית החולים יסיים בימים הקרובים את כתב ההגנה, ויכבד כמובן פסק דין חלוט. ובמידה ויש לקחים ליישום, לא נהסס לתקן בשקיפות האופיינית להדסה החדשה".

ranr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו