קוראים לזה אהבה

הוא נולד ב־8 ביוני 1995. היא נולדה ב־8 ביוני 1996. הוא שמור לה בטלפון הנייד כ"אהבת חיי", היא שמורה לו כ"האישה של חיי". היא מתחילה משפט, הוא מסיים אותו, מכיר כל פרט בביוגרפיה שלה. הוא מסודר עד מאוד, היא מבולגנת, וזה די מטריף אותו, אבל הוא מחייך חיוך סלחני, עטור שתי גומות חן, כשהיא מתנצלת: "אבל חיים שלי, זה לא בכוונה, זה בגלל שאני לקוית ראייה, אני לא באמת רואה את הבלאגן".

הוא כותב לה שירי אהבה, היא לא מפסיקה להסתכל עליו בהערצה וללטף את כפות ידיו, שהוא בקושי מזיז. ליטופים עדינים, קצובים, מרחיבי לב של המתבונן מן הצד. כשבא לו לנשנש משהו, הוא מבקש ממנה להביא מהקיוסק הקרוב חטיף מלוח, אבל היא תביא לו קרקרים דיאטטיים במקום, כי "זה עדיף מחטיפים".

כבר שנה וחצי שסלבה יורצ'נקו וחני רבנסרי הם זוג אוהב. לפני עשרה חודשים ביקש סלבה את ידה של חני, טבעת זהב עדינה ענודה על אצבעה, מסמלת את אירוסיה לו. גם היא קנתה לו, במשכורת הראשונה שקיבלה, טבעת מעוצבת, ובמברשת לק אדום ציירה לב גדול על ידית ההילוכים של כיסא הגלגלים שלו.

ביום רביעי הקרוב הם ימסדו את האהבה הגדולה והמרגשת שלהם ויבואו בברית הנישואים, ועד אז "אני כבר מתרגלת לקרוא לו 'בעלי'", היא אומרת, "זה כבר בא לי כזה טבעי, ואני לא באמת מאמינה, אבל זה קורה, הוא הולך להיות בעלי".

סלבה לא יעמוד תחת החופה, אבל הוא יישב על כיסא הגלגלים הממונע שלו, גאה ונרגש, והצינור המוחדר אל קנה הנשימה שלו ימשיך להזרים אליו חמצן. הוא יישבע את שבועת "אם אשכחך ירושלים", אבל את הכוס ישבור במקומו מישהו אחר, סלבה עוד לא החליט מי, ומי שיחתן אותם, הרב יאיר אראלי מארגון צהר, טוען שזה לא משנה מי, העיקר הכוונה והאהבה השוררת ביניהם.

השיר שיתנגן אחרי שבירת הכוס יהיה שיר שסלבה כתב, אחד מתוך 80 שכתב לאהובתו מאז שהתוודה בפניה על אהבתו. יחד עם חברו הטוב, המוזיקאי נועם בצלאל מיימון, הם עברו על כל השירים והחליטו להלחין את השיר שמילותיו הן: "אולי נדע עכשיו יותר/ נגמר הזמן בואי נדבר/ ועם כוחות לרוץ קדימה/ להתקדם כבר להגיע./ הולכים בדרך ארוכה/ אל העתיד הלא נודע/ אולי מחר תזרח השמש/ נצחק על מה עשינו אמש./ כי באשר תלכי אלך/ באשר תליני אלין/ עמך עמי/ ואלוהייך אלוהיי". השיר הזה יושר בחתונתם. 

חני תיפרד למשך ארבע שעות מהמשקפיים שלה, באישור רופא העיניים. היא רוצה להיות הכלה הכי יפה שיש, ושהמשקפיים לא יטשטשו את האיפור היפה שהיא מתכננת ליום הכי שמח בחייה. היא לא רואה בעין שמאל, בניתוח השנים־עשר בעיניה, כשהיתה קטנה, נפגע עצב הראייה של עין שמאל פגיעה קשה. תוצאות הבדיקות האחרונות הראו שיפור משמעותי בעין הרואה, והרופא אמר שלא יקרה כלום אם היא תהיה בלי משקפיים במהלך החתונה.

•  •  •

סלבה (22) נולד באוקראינה ועלה לארץ עם אמו וסבתו בשנת 2000, כשהיה בן 5. הוריו התגרשו כשהיה בן 3, ומאז הוא לא בקשר עם אביו.

שם, באוקראינה, לא ידעו להגיד לאמא הצעירה למה ההליכה של הבן החמוד שלה הופכת להיות מוזרה, למה הוא נופל כל העת תוך כדי הליכה, למה השרירים שלו נחלשים. הסבירו לה שמדובר בעיכוב התפתחותי והציעו לה לשים אותו בגן של חינוך מיוחד. חוסר המענה למצבו הרפואי היה אחת הסיבות שזירזו את עלייתם לישראל.

רק בגיל 8, לאחר שמצבו החמיר והוא כמעט לא הצליח ללכת על רגליו, אובחן סלבה כחולה במחלת דושן. רק אז החל לקבל טיפול הולם.

מחלת דושן היא מחלת ניוון שרירים, שקרויה על שם נוירולוג צרפתי שחקר את מערכת השרירים. המחלה נגרמת כתוצאה מפגם גנטי, המונע מהגוף לייצר חלבון חיוני הנקרא דיסטרופין. ללא החלבון תאי השריר אינם מוגנים, והם נמקים מדי יום.

דושן היא המחלה הנפוצה ביותר מקרב מחלות השריר הניווניות, והיא פוגעת בעיקר בזכרים. אחד מכל 3,500 ילדים בעולם נולד עם המחלה; בישראל חיים כ־300 חולים. התסמינים מופיעים בדרך כלל לפני גיל 5, ומחריפים עם הזמן. רוב החולים נאלצים לעבור להתנייד בכיסא גלגלים בסביבות גיל 12, ולקראת גיל 20 משתלט השיתוק על שרירי הלב והריאות, והם נאלצים להיעזר במכונות הנשמה. הספרות המקצועית מצביעה על מוות בעשור השלישי של חיי החולה, אם כי בשנים האחרונות תוחלת חייהם של החולים הוארכה בשל יכולת טיפול מתקדמת בריאות ובלב. 

סלבה איבד את יכולת ההליכה בגיל 10, ובגיל 11 עבר להתגורר במסגרת חוץ־ביתית בקריית אתא, הרחק מבית המשפחה בכפר סבא. עד כיתה ז' למד ב"אופקים", מסגרת של חינוך מיוחד, ומחנכת אחת שלו, רגישה ואכפתית, הבחינה ביכולותיו הגבוהות והאמינה בו. היא התעקשה שילמד במערכת החינוך הרגיל, והוא עבר ללמוד בבית הספר "רוגוזין" שבקריית אתא. 

בגיל 16 וחצי נחלשו ידיו של סלבה בצורה משמעותית, והוא החל להזדקק גם לתמיכה נשימתית של מכונת הנשמה בעקבות היחלשות שריר הסרעפת שלו.

הוא עבר להתגורר במערך הדיור של בית החולים השיקומי אלי"ן, מהמובילים בעולם בתחומי אבחון ושיקום, הנמצא בירושלים. משם יצא מדי יום אל תיכון "קשת", הידוע בהשקפת העולם הפלורליסטית והמכילה, השואפת לתיקון עולם. סלבה סיים את התיכון עם בגרות מלאה במגמת היסטוריה, "עשיתי אותה עם חומרים שצילמו בשבילי".

הוא קיבל פטור משירות בצה"ל, אבל בעקבות שיחה עם חברים במחנה קיץ של "בית הגלגלים" (שמעניק שיקום ופעילות חברתית לבעלי נכויות פיזיות) החליט שהוא רוצה לעשות שירות לאומי.

"היה ברור לי שאני לא אשב ככה סתם בחוסר מעש. באגודה להתנדבות סיפרו לי על 'מקום לכולם' ועל האג'נדה שלהם, שדוגלת בקידום חברה נגישה שבה אנשים עם מוגבלויות יהיו שותפים מלאים בכל תחומי החיים. היה חשוב לי להוכיח שהעובדה שאני מוגבל ביכולת התנועה שלי ומונשם באופן מלאכותי לא הופכת אותי ללא יכול. התחלתי להעביר הדרכות בבתי ספר, שבמהלכן אני יושב עם קבוצה של תלמידים ומספר להם את הסיפור שלי. משתף אותם במחלה, משקף להם מה זה להיות מרותק לכיסא גלגלים, אבל גם מה זה להיות מסוגל להרבה דברים שהם לא באמת חשבו שאני מסוגל להם. התלמידים מקשיבים לי, ואני מרגיש שאני מצליח לשנות את נקודת המבט שלהם".

סלבה לא ידע שהבחירה שלו לעשות שירות לאומי תפגיש אותו עם אהבת חייו. בבוקר אחד, שהוא זוכר אותו במיוחד, הגיעה למשרדי "מקום לכולם" חני, המתנדבת החדשה.

•  •  •

חני (21) נולדה בשבוע ה־32 להיריון. היא גדלה בפרדס חנה, במשפחה בת שלושה ילדים. אחיה הגדול, מיכאל, סובל ממוגבלות שכלית התפתחותית, ויש לה עוד אחות קטנה, שי, תלמידת תיכון.

כשחני היתה פעוטה הבינו הוריה שהראייה שלה לא תקינה, ושיש לה גם פזילה חמורה בעין שמאל שנזקקה לתיקון. כשהיתה בת 4 החלה מסכת של ניתוחי עיניים בלתי פוסקים, שגבו ממנה מחיר כבד - את הראייה בעין שמאל.

חני בשמלת הכלה. הרופא אישר לה להיות בלי משקפיים בחתונה // צילום: אפרת אשל

היא התחנכה בחינוך דתי באולפנות שונות, ובכיתה ט' עברה ללמוד בתנאי פנימייה בבית חינוך עיוורים שבירושלים. גם לה היה ברור שהיא תעשה שירות לאומי במקום צבא, וכששמעה על עמותת "מקום לכולם", ידעה שזה המקום שלה: להדריך בני נוער, להסביר להם את הלקות שלה.

"בשנה שלפני התנדבתי בגן לילדים בעלי לקויות ראייה של עמותת עלה, כי ילדים זה החיים שלי, אני כל כך אוהבת לטפל בהם. גרתי בדירה שכורה עם שותפים מבית חינוך עיוורים, ובכל סוף שבוע שני חזרתי הביתה לפרדס חנה".

את היום ההוא, שבו נכנסה למשרדי "מקום לכולם", היא זוכרת היטב, משחזרת את הרגע שבו פגשו עיניה את עיניו של סלבה.

"נכנסתי, והוא היה שם עם עוד מתנדבים, ומייד משך את תשומת ליבי. מייד. החיוך שלו, גומות החן הענקיות, איך שהוא דיבר, חוש ההומור שלו, החוכמה שלו, הוא חכם בטירוף. הכל מצא חן בעיניי. אני חושבת שזו היתה אהבה ממבט ראשון.

"לא ראיתי בכלל את כיסא הגלגלים שלו, לא ראיתי את מכונת ההנשמה שמחוברת אליו, וזה לא בגלל שאני לקוית ראייה. ברגע שסלבה פותח את הפה, כל מה שמסביבו הופך להיות בלתי נראה. מהר מאוד אמרתי לעצמי: אני רוצה להיות עם הגבר הזה. אני רוצה להיות איתו, אני רוצה את החיים שלי איתו, זה מה שאני רוצה. אמנם לקח לי זמן להתוודות בפניו על הרגשות שלי, אבל זה היה כל כך ברור מה שאני מרגישה כלפיו. אין, אין, אני חולה עליו.

"סלבה הוא הנפש התאומה שלי. שנינו מרגישים שמצאנו את החצי השני שלנו, שזכינו. זה לא מקרי בעיניי שנולדנו באותו היום. הוא בדיוק כמוני. ביישן, צנוע. אני מרגישה איתו כל כך נוח, הוא מרגיע אותי ונותן לי תחושת ביטחון כל כך חזקה. אם אנחנו מתווכחים על משהו, אנחנו לעולם לא נלך לישון לפני שדיברנו ופתרנו את זה.

"היו לי כמה חברים לפניו, אבל הם לא נחשבים מבחינתי. עם סלבה זה אחרת, מכל הבחינות. הוא שונה ומיוחד מכל מי שהכרתי, לא כמו כולם. הוא משלים את כל מה שחסר לי. את כל מה שאני לא רואה, גם פיזית וגם מה שמעבר, הוא רואה במקומי. עושה לי כל כך טוב".

•  •  •

וסלבה אומר שהאיר לו המזל. בפוסט נרגש בפייסבוק הוא כתב עליה שהכניסה אור חדש לחייו, וגם אוויר חדש לריאותיו. שהוא מרשה לעצמו לספר לה הכל, הוא כבר לא חושב פעמיים אם לחשוף בפניה את מצוקותיו, וזה משחרר אותו, גורם לו להיות רגוע, והוא בתקופה הכי מאושרת של חייו.

לקח לו זמן לומר לה שהוא אוהב, שנה שלמה. רק אז הוא החליט שזהו, שהוא חייב להגיד לה את שעל ליבו. "שלושה שבועות התבשלתי עם זה, ובסוף הקלטתי לה כמה הודעות קוליות בווטסאפ ושלחתי לה. הייתי בהיסטריה לגבי התגובה שלה".

והיא מצידה שמעה את ההודעה והתחילה לבכות מהתרגשות, כי "אף פעם, אף פעם, לא אמרו לי מילים יפות כאלו. הרגשות שלי לסלבה היו כל כך חזקים, אבל לא ציפיתי שזה יגיע, זה הפתיע אותי, ומרוב מבוכה אמרתי לו: 'אני מסכימה שניתן לנו צ'אנס'".

מאותו רגע הם הפכו לזוג, וחני הגיעה תכופות ללון עם סלבה בחדרו שבבית החולים, ישנה איתו במיטתו, מתרגלת לצפצופי מכונת ההנשמה בלילות, לומדת את שגרת התרופות שלו ומחליפה פעמים רבות את מקומו של המלווה הסיעודי, עד שבמסדרונות בית החולים אלי"ן כבר קוראים להם "הזוג המלכותי".

ד"ר מורית בארי. "לצערי, סלבה חי בבית החולים אלי"ן רק בגלל עניינים ביורוקרטיים" // צילום: אפרת אשל

"הזוג המאוהב הזה מעלה חיוך גדול מאוד בקרב כל עובדי בית החולים כבר הרבה חודשים", אומרת מנכ"לית בית החולים, ד"ר מורית בארי, "הם פשוט משמחים אותנו, כי זה בדיוק מה שאנחנו רוצים לראות - את המטופלים שלנו מצליחים להגיע לכל הצמתים שאנחנו חושבים שלאדם בוגר מגיע לחוות בחייו, ואחד מהצמתים הוא זוגיות והקמת משפחה.

"אנחנו חייבים לאמן את עצמנו באופן מודע להפסיק להסתכל על מה האדם יושב, או במה האדם נוסע, ואם הוא תלוי במכשיר מכני, כי כל אלה לא רלוונטיים. צריך להתחיל להסתכל מה הוא עושה עם החיים שלו, מה הוא יכול לעשות. הרי גם אני אדם עם מוגבלות, בלי המשקפיים שלי לא יכולתי לנהוג, לקרוא ולעשות עוד הרבה דברים.

"מה שחשוב זה שסלבה יודע לגמרי לאן הוא רוצה להגיע עם הכיסא הממונע שלו. הוא צריך שהסביבה תאמין בו שהוא יכול להיות אדם עצמאי, ותאפשר לו ולזוגתו לחיות חיים איכותיים, ללא קשר למגבלות שלהם. לסלבה ולחני יש את הזכות המלאה, לא את החסד מעורר הרחמים, להיות זוג צעיר כמו כל זוג אחר.

"בעולם תקין סלבה כבר מזמן היה צריך לגור בקהילה עם מטפל ולחיות את חייו. לצערי, החקיקה והרשויות לא מדביקות את קצב התקדמות הרפואה, וסלבה נשאר פה עד עכשיו רק בגלל עניינים ביורוקרטיים. הוא ממונע בכיסא גלגלים ומחובר למכונת הנשמה, ואילולא מערך הדיור שלנו, החלופה שהיו מציעים לו היא להיות בבית חולים גריאטרי. זה הרי לגזור מאסר עולם על אדם צעיר ומוכשר כל כך.

"וכן, הוא פורץ דרך בכל מובן אפשרי. גם מבחינת התקדמות המחלה שלו, סלבה הוא אחד מחולי הדושן ששינה את הטקסטבוק של המחלה, שהיה אמור להסתיים במוות בגיל 20 פלוס. היום יש לשמחתנו תרופות מאריכות חיים, וכרגע הוא בלי בעיות לב, מקבל תרופות, ואנחנו מאוד מרוצים מהמצב הרפואי שלו".

•  •  •

לאחר שסיים שנתיים של התנדבות בעמותת "מקום לכולם" הפך סלבה להיות מדריך בשכר בעמותה. היום הוא משתכר מההדרכות שהוא נותן בבתי הספר ברחבי הארץ, חלקן במסגרת המיזם החשוב של עמותת עלה "תיקון עולם", שאותו מוביל האלוף (מיל') דורון אלמוג, בשיתוף משרד החינוך. המיזם נועד להביא לשינוי עמדות של בני נוער כלפי אנשים עם מוגבלות.

מאז שהוא וחני הפכו לזוג, היא מתלווה אליו להדרכות, עוזרת לו בכל דבר, ומאז האירוסים הוא מבשר לתלמידים בסוף השיחה ש"הנה, אני עומד להתחתן עם בחירת ליבי, תכירו את חני", ושניהם זוכים למחיאות כפיים סוערות מהתלמידים הנרגשים ומצוותי החינוך.

היא מצידה כבר מתורגלת, לא תצא מהבית בלי קשיות צבעוניות, כי ככה יותר קל לסלבה לשתות. במהלך הראיון, כשהיא מזהה שמצטבר לו רוק בקנה הנשימה והוא על סף חנק, היא מביאה לו עוד לפני שביקש את מכונת ה"סאקשן" מחדרו ומבצעת את פעולת השאיבה המקלה, במסירות ובמיומנות מרגשת. נוסעי האוטובוסים בקריית יובל כבר מכירים אותה, הבחורה הצעירה שפותחת בעצמה את הרמפה באוטובוס, יודעת בדיוק איפה ועל מה היא צריכה ללחוץ וצועקת לנהג האוטובוס: "זה בסדר, אתה לא צריך לקום", כשהיא דוחפת את סלבה לבטן האוטובוס.

"רוצה לראות את החדר שלנו?", היא מציעה, וסלבה מעיר בהומור: "רק תזכרי שעל הבלאגן אחראית חני, בסדר?" ובדיוק כפי שחני העידה, העובדה שהבחור הרהוט, הדעתן, הציני והמצחיק מתנייד בכיסא גלגלים ומונשם דרך צינור, הופכת להיות זניחה אחרי זמן קצר במחיצתו.

החדר שלהם מלא בובות פרווה וכריות לב שהם קנו אחד לשני, ורק המיטה והציוד הרפואי מזכירים שמדובר בעצם בבית חולים. יש טלוויזיה גדולה, והם אוהבים להתכרבל יחד ולצפות בסדרות, הם גם אוהבים להתחרות זה בזה באפליקציה של "לעוף על המיליון", "אבל סלבה תמיד ינצח אותי, הוא יודע מלא", חני מקטרת.

על המחשב והמסך הגדול מקליד סלבה בעזרת לחיצות עכבר על לוח מקלדת וירטואלי. בשבוע שעבר הוא העלה תמונה משותפת שלהם בפייסבוק שלו מהופעה של חנן בן ארי. תעודת הצטיינות ממוסגרת, שמונחת באגביות על אחד המדפים, מסגירה שסלבה נבחר בשנה שעברה כמתנדב מצטיין בשירות הלאומי־אזרחי.

"איזה יופי", אני מתלהבת, "למה לא סיפרת לי על ההצטיינות?". "אמרתי לך שהוא ביישן וצנוע", עונה חני בלי לחכות לו, "אבל כן, הוא הכי מצטיין שאפשר. וואו, מאוחר כבר, אם אני לא יוצאת עכשיו, אני מאחרת למדידות של שמלת הכלה".

כשהם נפרדים היא מנשקת אותו ארוכות ומבטיחה לו, "אני אביא לך שוקו בחזור, מבטיחה חיים שלי".

•  •  •

אנחנו יוצאות לרחוב העקלקל והיפה של שכונת קריית יובל. "את רואה, פה אנחנו מטיילים המון כדי להתאוורר", היא אומרת, "אני בדרך כלל מתעצלת ללכת, אז אני מתיישבת על סלבה והוא מסיע אותי, זה מה־זה כיף. ככה עשינו גם את מירוץ ירושלים האחרון. כל המדריכים של 'מקום לכולם' היו שם, אבל אני ישבתי על סלבה, הוא היה הטרמפ שלי, אני קצת מנצלת אותו בעניין הזה.

"אני בדרך כלל מבשלת לשנינו אוכל במטבחון של מערך הדיור בבית החולים, אבל פעם בשבוע אנחנו יוצאים לאכול בבית הקפה. אני כבר רגילה למבטים, ורגילה להערות של האנשים ברחוב, ורגילה למבטים של הנוסעים באוטובוס, ולומדת להתעלם מהם".

מה אומרים לכם?

"מה לא? אנשים הם חסרי טאקט ומרשים לעצמם להגיד דברים כל כך מעליבים. כשאני מסבירה שאני אשתו, ולא אחותו או המטפלת שלו, מבחינתי אני כבר אשתו, אז יש כאלה שאומרים 'וואו, כל הכבוד לך!' אבל הרוב אומרים 'וואו, איך את מסוגלת?'

"מה אני אמורה לענות לאנשים האלה? ומה סלבה אמור להרגיש? הם חושבים שאם הוא בכיסא גלגלים ומונשם, הוא גם לא שומע ולא מבין אותם. זה נורא".

אז מה את עונה?

"אני לא תמיד עונה, למדתי לסנן את הרעשים האלה. לפעמים אני אומרת שקוראים לזה אהבה, ומי שזכה לאהוב יודע שאין חוקים באהבה. אני מרגישה שהתשובה הזו, שהיא הכי כנה ומהלב, משתקת את האנשים.

"גם התלמידים בהדרכות בבתי הספר לא טיפשים. סלבה מספר להם על תוחלת החיים של חולי הדושן, והם עושים מהר מאוד את החישוב. האמיצים שבהם שואלים אותי אם אני לא פוחדת שהוא ימות לי. זו שאלה שעולה כל הזמן, מכל כיוון, היא הגיעה גם מההורים ומהחברים שלי. כבר היו כאלה שאמרו לי, 'בשביל מה את נכנסת לסיפור הזה? הוא ימות לך'".

את לא פוחדת שהוא ימות לך?

"אני מכירה את המחלה היטב, ולא פוחדת ממה שיקרה. אני איתו לאורך כל הדרך, בטוב וברע, עד הסוף, שאני לא חושבת עליו כרגע. אני מודעת למה שיכול להיות, אבל זה לא מפחיד אותי. אנחנו במעקב אצל קרדיולוגית, ובינתיים הכל בסדר עם הלב של סלבה, ואני אופטימית.

"החיים שלי לא היו כאלה פשוטים. מכל עבר הייתי שומעת, 'מי ירצה אותך, מי יתחתן איתך?'. והנה, אני לא מאמינה שאני הולכת להקים משפחה. אני לא זוכרת את עצמי כל כך מאושרת, כל כך רגועה.

"סלבה אחראי על החיוך שלי, כבר אין אצלי בכי, אין ימים שאני עצובה בהם. הוא הפך אותי למאושרת, לבטוחה בעצמי, אני כבר לא חסרת ביטחון, כבר לא צריכה לְרצות אף אחד".

אתם חושבים על ילדים?

"אה, ברור שכן, החלום שלי הוא להיות אמא. אני רוצה לפחות שלושה ילדים, סלבה מדבר על שניים. מבחינתי להיכנס להיריון כבר עכשיו, אבל סלבה, שהוא המבוגר האחראי מבין שנינו, רוצה שנחכה קצת, שנסתדר, שיהיה לנו בית ושנצליח לחסוך קצת כסף.

"ביררנו עם הרופאים את העניין הזה, ואני אצטרך להרות בהפריה חוץ־גופית, כדי שנוכל לבודד את הגן של הדושן מהעובר. אנחנו יודעים שהפריה היא תהליך לא פשוט וסלבה מאוד דואג לי, אבל אני מוכנה לאתגר הזה, שהרבה זוגות רגילים עומדים בו".

"סלבה אחראי על החיוך שלי, הוא הפך אותי למאושרת". חני וסלבה // צילום: אפרת אשל
 

בתל אביב חני מזהה כל פינת רחוב מהרכב הנוסע. חוש ההתמצאות שלה במרחב מפותח מאוד, מפצה על לקות הראייה. בסטודיו של אודליה היא מודדת את שמלת הכלה העדינה שלה וזורחת מול המראה. ברדיו מתנגן "הינך יפה" של עידן רייכל, והפזמון שלו, "הינך יפה רעייתי", מושר כאילו במיוחד עבור חני.

"אני נתקלת בהרבה 'טיפוסי כלות'", תגיד לי אודליה, "אבל חני היא כלה מיוחדת במינה, גם באישיות שלה וגם מבחינת הסיפור שהיא מגיעה איתו, זה מדהים. מבחינתי אני זכיתי. זו לא עוד שמלת כלה לעצב, וזו לא עוד כלה לעצב לה".

אמה של חני, גלוריה (51), נרגשת מאוד לקראת החתונה. "חני קרויה על שם סבתא שלי חנה, זכרה לברכה, והיא כל כך אהובה על ידי כל המשפחה. כל המשפחה המורחבת גאה בה ואוהבת אותה. איך אפשר שלא, היא תמיד מחייכת, כמעט אף פעם לא כועסת, והלב שלה כל כך רחב וטוב, זה האופי שלה.

"אני חושבת שהיא ספגה את כל הנתינה הזאת בבית, גם אני עובדת שנים עם ילדים אוטיסטים, מלווה אותם בהסעות לבית הספר ובחזרה. אני מודה שבהתחלה היו לנו הרבה חששות לגבי הקשר עם סלבה. לא ידעתי איך הם יצליחו לתפקד, לא הייתי בטוחה שהיא תוכל ללדת לי נכדים, דאגתי מאוד. אבל היום אני מקבלת את הזוגיות המרגשת הזאת בהשלמה ובאהבה, כי הבנתי שסלבה הוא אהבת חייה של חני, וזאת הבחירה שלה, ומתברר שבאהבה אין חוקים.

"סלבה הוא באמת משהו מיוחד, הוא נכנס לי ולמשפחה שלנו ללב. אני מקבלת אותו כמו שהוא, ואם הוא טוב לחני, אז הוא מבחינתי הבן שלי. אני לא ראיתי אהבה כזאת ודאגה כזאת בין בני זוג, אני רק רוצה שהיא תהיה מאושרת ושהם יצליחו ביחד".

אמו של סלבה, אנה (40), מודה על הכלה שקיבלה, "היא כמו הבת שתמיד חלמתי שתהיה לי. האהבה של חני אליו מרגשת אותי, אני מאחלת להם שתמיד יהיו ביחד, וכמובן שלא ישכחו שאני מחכה להיות סבתא".

אחרי החתונה הם יתפנו למצוא דירה ירושלמית נגישה, שבה יתחילו את חייהם המשותפים, ולסלבה חשוב להבהיר ש"יש אנשים שחושבים שאם אני נכה ומונשם, החיים שלי נגמרו. אז הנה, לא רק שהחיים שלי לא נגמרו, אני מתחתן בשבוע הבא, ואני מתחיל התחלה חדשה ומרגשת, ואני רוצה שישמחו בשמחתי ובשמחת חני. ושיבינו שגם לנו מגיע, ושגם אנחנו יכולים".

hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו