דרמה קווין

במשך שלושה חודשים השחקנית רות אסרסאי לא הפסיקה לבכות. זה התחיל כשקראה את "הילד חולם", מחזהו של חנוך לוין, וזה המשיך מדי יום שבו נכנסה לחדר החזרות עם המילים של המחזאי, שדגדגו את בלוטת הדמעות שלה בכל פעם מחדש. 

"זה מדהים", היא אומרת לי. "בדרך כלל מגיע שלב שבו את אומרת, 'אוקיי, הבנתי את התמונה הכללית', אבל פה מצאתי את עצמי בכל פעם מחדש מייבבת, ובכל פעם אומרת, 'טוב, אני לא יכולה יותר'. 

"אני מגלמת שם אישה שהיא אספנית של ריגושים ראשוניים. היא רואה מת בפעם הראשונה, גווייה בפעם הראשונה, יורה באדם לראשונה. וכשהכל נגמר, היא גם נגמרת". 

אל תפקיד "האישה שנולדה לאהבה" במחזה (שעלה לאחרונה כקופרודוקציה של הקאמרי והבימה בבימויו של עומרי ניצן) מתייחסת אסרסאי (35) כאחד האתגרים הגדולים יותר בקריירה שלה. לוין מטיח שם בצופיו את הנורא מכל, מוות של ילד שאביו נרצח ואמו מנסה להקריב את עצמה ואת חייו עבורו. אחת הסצנות הדרמטיות מתארת את ספינת הפליטים שמגיעה לאי שבו מוכנים לקלוט רק את הילד, ללא האם. הוא, מצידו, מסרב להינתק מזרועות אמו ולהיפרד ממנה. 

"לַמדו אותי את הפנים, אני ילד, לִמדתם אותי קרוא וכתוב, עכשיו תנו לי את הא'־ב' של הפנים", הוא מבקש, ואמו זועקת: "קִרעו ממני את הילד שלי, קחו אותו ממני למען השם", מתוך רצון להצילו. זהו אחד המחזות הקשים של לוין, שנכתב בהשראת סיפורה של הספינה "סנט לואיס". בעקבות מאורעות ליל הבדולח יצאה הספינה מגרמניה לקובה, ועל סיפונה 936 פליטים יהודים, אך רשויות ההגירה הקובניות סירבו לקבלם. "זה לא מחזה קל", ממשיכה סרסאי, "ואת ההורים שבינינו הוא מפגיש עם מקומות מאוד חזקים, של פרידה מילד. מאחר שאני לא אמא, זה נתן לי נקודה אחרת למפגש הזה, מקום של פרידה מהילדות שלי". 

איזו ילדה היית?

"נולדתי וגדלתי בבית שומר מסורת בבאר שבע להורים שעלו מאתיופיה ב־1979. אמא שלי יועצת בכירה במשרד הקליטה ואבא עובד במפעלי ים המלח. אני הבכורה מתוך חמישה, ולא הייתי מהילדות האלה שרצו להיות שחקניות. מגיל צעיר מאוד רקדתי והופעתי במקהלות ובטקסים, והייתי בהתעמלות אמנותית, אבל לא חשבתי על קריירה של במה. ההבנה של זה קרתה רק מאוחר יותר. 

"בצבא הייתי מש"קית בחיל הנדסה, שירתי בשדה תימן, וכשהגיע שלב העבודה המועדפת וירדתי לאילת לעבוד בצוות בידור בבית מלון, מישהי מהנהלת הרשת אמרה לי, 'את חייבת ללכת לבית צבי'. בהמשך, כשהגיעה השאלה הגדולה של 'מה את רוצה ללמוד?', הלחץ עלי כבת הבכורה היה הרבה יותר גדול. חשבתי שאלך לכיוון של פסיכולוגיה וספרות, אבל כשאמא שלי לקחה על עצמה את כל נושא הטפסים והמלגות, כי היא רק רצתה שאלמד, היא אמרה לי, 'מה אכפת לך, בואי תירשמי גם לבית צבי'. התקבלתי, ורק בשנה ב' הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות".

•  •  •

עם סיום לימודיה השתלבה בתיאטרון באר שבע, וכעבור כמעט שנתיים עברה לתיאטרון הקאמרי, שם היא משחקת עד היום. לאורך השנים ביקשה שוב ושוב שלא יתייגו אותה כ"שחקנית האתיופית". 

"זה לא שהיה לי נתק ממה שאני או מהשורשים שלי", היא מסבירה, "זה פשוט לא עניין אותי להתעסק בזה. סבתא שלי התגוררה בבאר שבע ובשכונה שלה כולם היו אתיופים, אבל בשכונת מגוריי היינו האתיופים היחידים. גם בצבא הייתי האתיופית היחידה, אבל זה לא עניין את אף אחד. היה לי שירות מאוד כיפי, וחד־משמעית לא נתקלתי שם בגזענות. רק כשהגעתי לעולם התיאטרון הנושא הזה קיבל פתאום תשומת לב. גם אם זה בא ממקום טוב, לא הבנתי למה זה עולה כל פעם מחדש".

בימים שבהם יש שחקנית אחת ממוצא אתיופי בקאמרי, ואחת בהבימה, נדמה שאפשר להבין למה הנושא עדיין מעניין. 

"נכון, ובגלל זה אני לא מאשימה אף אחד. זה קצת כמו הביצה והתרנגולת. אין טעם לחפש אשמים, ואני מאמינה שעם הזמן השינוי יקרה ולא נדבר על שחקניות בודדות. הבאזז המטורף סביבי התחיל, אני חושבת, כשקיבלתי את התפקיד של ליידי מקבת ב־2013. בהיסטוריה של התיאטרון זה תפקיד מאוד נחשק, אז גם הייתי שחקנית צעירה יחסית שזוכה בו וגם בחורה כהת עור. יכול להיות שזה העצים את כל זה, ויחד הצליח לייצר כותרת. עבורי זה היה בעיקר תפקיד שפתח לי עוד דלתות". 

ועכשיו עולה בקאמרי הפקה חדשה, "אותלו" של שייקספיר, והיו כאלה שכבר יצאו נגד ליהוקו של השחקן עמוס תמם לדמות המנהיג השחור. 

"נכון, ואני אומרת אז מה? הרי זה תיאטרון, אנחנו אמורים לשבור מסגרות. לא צריך להיצמד לדברים. הרי עמוס נמדד בהתאם לכישורים שלו. כמו שאני לא רוצה שייתנו לי רק תפקידים שכפופים לצבע העור שלי, אותו הדבר עם עמוס. הוא יכול לשחק הכל". 

ובכל זאת, היו תפקידים שלוהקת אליהם בשל צבע העור שלך?

"כן, במחזה 'כבוד אבוד' היו מגוון דמויות, שכל אחת ייצגה חלק מהאוכלוסייה. אבל אם התפקיד לא היה מעניין אותי, לא הייתי ניגשת לזה. גם ב'מפיסטו' היה לי תפקיד של אישה חצי שחורה־חצי לבנה, לפני עליית הנאציזם. אבל שוב, אני בוחנת את התפקיד, וזה מה שעניין אותי כשלעצמו".

ובסרט האנימציה הישראלי של חנן קמינסקי, "אגדת המלך שלמה", שעלה אמש לאקרנים, את מדבבת את דמותה של מלכת שבא. 

"נכון, אבל האמת היא שזה לא עבר לי בראש, לא חשבתי על ההקשר הזה כשהציעו לי את התפקיד, ולא חשבתי על זה גם אחרי שסיימתי להקליט. זו הפעם הראשונה שבה דיבבתי, והתרגשתי שם כמו ילדה קטנה. הסוכנת שלי שלחה אודישן מוקלט לבקשת המפיקים - ונכנסתי להקליט. זו מלכת שבא בגרסה צפונבונית כזאת, היא נסיכה של ממש, אבל דעתנית שעושה מה שבא לה".

במבט לאחור, מה עשתה לך ההתעסקות במוצא שלך?

"ההתעסקות לא עשתה לי כלום, אבל השאלה שהעסיקה אותי היתה למה זה כל כך מעצבן אותי. אומרים שאם משהו מעצבן אותך תבדקי את זה אצלך, ובדקתי. הבנתי שיש הרבה דברים שאני לא יודעת על ההיסטוריה המשפחתית שלי, משפחה שבאה ממקום שאני לא מכירה. לדעתי, את חייבת לדעת מאיפה את באה כדי לדעת לאן את הולכת, להבין מה בוער בך ומה את רוצה להגיד. 

"פתאום הבנתי את הטוטאליות, המסירות הזאת, של לבוא למדינת היהודים בעקבות החלום. הוריי חיו במדינה עם נוצרים ומוסלמים ושימרו את הדת והמסורת תוך כדי זה שהם חיו בשכנות טובה, ופתאום העתיקו את החיים שלהם למקום חדש. עדיין לא נסעתי לבקר באתיופיה, אבל אני יודעת שאסע לשם".

את מרצה מדי פעם בפני קהלים שונים. כשאת מדברת על ההצלחה שלך, את מרגישה שאת מייצגת קהילה שלמה?

"אני חלק מקהילה, השורשים שלי הם משם, אבל אני לא מתעסקת בלייצג. אני אשקר אם אגיד שלא חשוב לי שיהיו יותר אתיופים בתיאטרון כדי שיבינו שאנחנו חלק מזה. כן חשוב לי שהם יתערו, כי אני חושבת שבקהילה האתיופית יש המון אנשים מוכשרים שצריכים להבין שהם צריכים לתרום גם כדי שיהיה שינוי כדי להביא חלק מהתרבות הזאת, כדי לספר סיפורים על התרבות הזאת. לא הגיוני שאנשים אחרים עוסקים בעליית יהודי אתיופיה לארץ כשזה הסיפור שלנו. אנחנו צריכים לספר אותו, וכדי לספר אותו אנחנו צריכים להיות בפנים ולרצות בזה. 

"אני מרגישה שיש שינוי, יש התקדמות, אבל כמובן צריך עוד. זו אחת העליות האחרונות, זה דבר שלוקח זמן וזה עדיין בתוך מדינה צעירה, וכנראה אלו דברים שדורשים זמן. אבל זה יקרה, אין לי ספק. גדל פה דור חדש שיביא איתו את השינוי, כשאנחנו נותנים את הדחיפה הראשונה. גם לשחורים בארה"ב זה לקח זמן, וגם פה זה יקרה".

•  •  •

היא אישה מרשימה, גם מחוץ לבמות. אנחנו נפגשות בבית קפה שכונתי קטן בתל אביב. היא מגיעה לראיון בפנים חלקות וחפות מאיפור, יפהפייה שגם אחרי לילה של צילומים נראית רעננה ומחויכת. לבושה בז'קט מחויט שזרוק ברישול מדויק על גופייה שחורה, היא מעוררת לא אחת את סקרנותם של היושבים בבית הקפה, ששולחים מבטים לעבר השולחן שלנו. 

אל המסך הקטן היא חדרה עם דרמת הרוק "אטלנטיקה", אבל אין ספק שהסדרה "מטומטמת" של הוט היא שהכניסה אותה לסלונים רבים בישראל. "את החשיפה בעקבות הסדרה אני מרגישה קודם כל ברחוב, פתאום גם טווח הגילים גדל. פעם הלכתי ברחוב עם בת חן סבג (יוצרת וכוכבת הסדרה; מ"כ) ומישהו בן 70 תפס אותנו והתחיל לדבר איתנו.

"מצאתי את עצמי בכל פעם מחדש מייבבת בחזרות". בהצגה "הילד חולם" של תיאטרון הקאמרי ותיאטרון הבימה // צילום: ז'ראר אלון

"אני גם נתקלת בהמון נשים שכנראה מזדהות עם תמי, הדמות ששיחקתי, שרוצה את העצמאות שלה ומסרבת להיות כפופה במערכת היחסים שלה. נשים מזדהות עם ההתמודדות שלה, במיוחד היום, כשנשים פורצות גבולות בהמון תחומים. תמי השוטרת, אישה בעולם של גברים, רוצה לנצח בעולם הזה, להוכיח להם ולעצמה. היא גם משלמת מחיר בתוך הבית שלה בתוך הגילוי העצמי". 

אנחנו נפגשות רגע אחרי טקס האוסקר האחרון, שהיה מנקודות השיא של קמפיין MeToo# בהוליווד ובעולם. 

"זו שנה של מהפך", היא אומרת לי בהתרגשות לא מבוטלת. "אני מרגישה את זה, ואני חושבת שכולן מרגישות את זה. גברים שוקלים פעמיים לפני שהם עושים משהו, רק מהפחד של MeToo#, ואני בעד זה. נחשפים סיפורים. את מרגישה שיש זקיפות קומה של נשים בתוך הדבר הזה, נשים מדברות. גם אם אנחנו לא נראה את המהפכה באופן מובהק כרגע, הילדות שלנו יזכו לזה". 

את עצמך הוטרדת על סט או בחדר חזרות?

"כשהתחילו לצאת סיפורים, התחלתי לחשוב אם עברתי הטרדה מינית וראיתי שלא. אני חושבת שאצלי הדברים נורא ברורים. משהו בי נורא חסום לדבר הזה, אבל יש נשים שאין להן את החסימה הזאת, וזה לא אומר שאפשר להטריד אותן. אני יודעת שאני גם אחת שתעמיד במקום, זה אינסטינקט שקיים בי. אבל מה שקורה פה זה גם עבור נשים שלא יכולות לדבר, או מפחדות לדבר. 

"הגבול פה דק מאוד. אני לא אומרת שעל כל דבר קטן צריך לחפש אדם ולצלוב אותו, אבל צריך להיזהר מאוד לפני שאתה פותח את הפה. ואם גברים חושבים לפני שהם פותחים את הפה היום, מבחינתי עשינו את זה".

תחום המשחק מלא בשטחים אפורים, בייחוד בעבודה על סצנות אינטימיות.

"נכון. שיחקתי בהרבה סצנות אינטימיות, וצריך להיות שם המון רספקט. כשאת בונה סצנה אינטימית לא זורקים אותך מייד לסט, וכשזה נעשה בהדרגתיות עם במאי שהוא ער לדבר הזה ומשגיח על זה, זה אפשרי. וכשאת מרגישה שלא מתאים לך, את אומרת 'לי לא מתאים'".

•  •  •

בשנתיים האחרונות היא מנהלת זוגיות עם צחי מימון (32), הבעלים של מסעדת "קאנו" בתל אביב. "צחי זה שידוך של חבר טוב שלי", היא מסבירה איך הכל התחיל. 

"חבר שלי ישב במסעדה של צחי, ראה אותו וחשב שזה יכול להתאים. הוא שאל אותו, הראה לו תמונה שלי, צחי אמר שאני מוצאת חן בעיניו, ומשם הכל היסטוריה. האמת היא שאף פעם לא יצאנו לבליינד דייט בעבר - לא אני ולא צחי. הוא פנה אלי בפייסבוק, התחלנו להתכתב ונפגשנו אחרי כמה ימים. שנינו היינו סקפטיים, אבל החלטנו שזורמים.

"בדייט הראשון היה מאוד כיף, אבל לא ידעתי, החלטתי לא לפתח ציפיות, מה גם שאף פעם לא יצאתי עם מישהו צעיר ממני. אבל עם הזמן גיליתי שהוא יותר מבוגר ממני בעצם באופי, הוא נשמה עתיקה, ואני מחשיבה את עצמי לנשמה עתיקה. הוא מתעלה עלי בכמה רמות, מפתיע בכל פעם מחדש. הוא באמת משהו מיוחד".

מי מבשל בבית?

"בבית שנינו מבשלים, אני מעדיפה לבשל כשהוא לא בבית כי הוא רגיל למטבח. אז או שאנחנו מחליטים שאני הסו שף שלו, או שאני אחראית ולבד במטבח. הוא מבשל הכל, והכל כל כך טוב, אפילו הסלט. הוא מפתיע אותי במטבח בכל פעם, הוא אוהב מאוד לאלתר ולנסות שילובים".

לא תראו אותם פוסעים יחד על כל שטיח אדום, אבל לפרמיירות החשובות לאסרסאי הוא יופיע ויתמוך. "הוא בא איתי לאירועים, אבל מעט, רק לפרמיירות שלי. מעבר לזה שהוא עסוק מאוד בשלו, אני חושבת שיש לו יחסים אמביוולנטיים עם הדבר הזה. הוא יכול להשתלב בו בקלות, אבל הוא לא מת על זה. יחסי אהבה־שנאה. 

"יש לנו חברים מהבית, מעולם הקולינריה, והרבה מהתעשייה שמכירים אותו כי הם אוכלים אצלו. ההורים שלי מתים עליו, אי אפשר שלא לאהוב אותו, ואני מאוד אוהבת את המשפחה שלו, באשקלון, אני מרגישה שם בת בית, הכי וולקאם. יש לצחי נפש של אמן, לא הייתי מסתדרת עם מישהו שסולד מהמקצוע שלי, ומה שהוא עוסק בו מבחינתי זו אמנות". 

ויש לכם מחשבה להרחיב את התא המשפחתי, מדברים על ילדים?

"מבחינתי, אימהות זה משהו שאין מצב שלא אהיה בו. זה נמצא שם בתודעה שלי, וברור לי, בעזרת השם, שזה יהיה. משפחה מאוד חשובה לי. 

"פעם היה בי פחד שאימהות יכולה לעצור לי את הקריירה, אבל היום אני יודעת שזה לא עוצר כלום. הפחד הזה כבר לא קיים בי. אני משחקת עם נשים שעד החודש התשיעי הן על הבמה, ויש כאלה שחוזרות די מהר, תלוי בבחירה של האמא. רק שיתאפשר לי בריאותית, ואני אעשה גם וגם, תוך כדי. 

עם השנים יש בי הערצה לאימהות. אני כל כך אוהבת נשים בשנים האחרונות, אני פתאום מבינה את הכוח, אני משחקת עם אימהות ורואה את יכולת התמרון שלהן, הן נכנסות לחזרה, יוצאות, מניקות, חוזרות להביא את הילדה, אוספות מהגן, תופרות תחפושות, ותוך כדי זה מחזיקות בית. המודל שלי הוא אמא שלי, שגם עשתה קריירה וגם גידלה חמישה ילדים. אני מסתכלת ואומרת, איך היא עשתה את זה?"

Maya19.10@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו