איש האימה

דוֹן ג'וֹבאני - מעשה פלאי שאירע לנוסע בעל נפש נלהבת

צלצול מחריש אוזניים, קריאה רועמת: "ההצגה מתחילה!" העירוני מן התנומה המתוקה שהייתי שרוי בה. קונטרבסים נוהמים בערבוביה – תיפוף כלי הקשה – תרועות חצוצרה – צליל "לָה" מתמשך ועולה מפי האבוב – כינורות מכוונים מיתריהם. אני משפשף את עינַי. כלום הזדרז השטן המקטרג-תמיד לנצל את שיכרוני כדי...? לא! אני שוכב על המיטה בחדר בית המלון שבאתי אליו אמש וכל איברי רצוצים מעייפות. ממש מעל לאפי תלוי קצהו המצויץ לתפארת של פתיל הפעמון; אני מושך בו בכוח, המשרת מופיע.

"אלוהים אדירים, מה פירושם של הצלילים המבולבלים הללו שמעבר לקיר? האם יתקיים  פה קונצרט בתוך הבית?"

"רוּם מעלתו," (לארוחת הצהריים הזמנתי בקבוק שמפניה!) "אולי אין רוּם מעלתו יודע עדיין, שבית המלון שלנו מחובר לאולם התיאטרון. דלת זו מוליכה אל פרוזדור קטן, שממנו נכנסים היישר אל מספר 23: זהו תא האורחים."

"מה? תיאטרון? תא אורחים?"

"כן, זהו תא אורחים קטן, המיועד לשניים, ולכל היותר לשלושה אנשים – לאדונים רמי מעלה בלבד – רָפוד ירוק כולו, עם חלונות מסורגים, קרוב מאוד לבימה! אם יעלה הרצון מלפני רוּם מעלתו – הערב אנו מציגים את 'דוֹן ג'ובאני' מאת מר מוצרט המהולל, איש וינה. את מחיר הכרטיס, טאלר אחד ושמונה גרוֹשים, נוסיף לחשבון."

את המילים האחרונות אמר בשעה שכבר פתח לפנַי את דלת התא, שכן לשמע השם "דון ג'ובאני" נחפזתי לקום מן המיטה ואצתי אל הפרוזדור הקטן. ביחס למידותיה הממוצעות של העיר היה אולם התיאטרון גדול ורחב ידיים, מקושט בטוב טעם ומואר באור יקרות. התאים, האולם והיציעים היו מלאים מפה לפה.

עם נגינת האקורדים הראשונים של הפתיחה התחוור לי שהתזמורת כאן מעולה ממש, כך שאם יפיקו מעצמם הזמרים שירה סבירה פחות או יותר, מובטח לי שאתענג רוב עונג על ביצוע  יצירת המופת. בקטע הAndante- נתקפתי  צמרמורת  לשמע  צלילי  ה-regno all pianto הרוויים חרדת שאוֹל. נבואות לב מחרידות, מעוררות פלצות, גאו בנפשי. כמצהלת-חטאים  צלצלה   באוזני תרועת  החצוצרה  החגיגית  בתיבה השביעית של ה-Allegro. מתוך שְׁחור-הלילה בצבצו מולי שדים אפופי להבות, הפושטים את טפריהם  הלוהטים לעֵבר חבורה של אנשים עליזים המכרכרים ומפזזים להנאתם על המכסה הדקיק שלׂהתהום. מאבקו של האדם עם כוחות האופל העלוּמים, הצרים עליו ואורבים לאובדנו, קם בבהירות לנגד עיני רוחי. 

כריכת הספר

סופת הצלילים שוככת לבסוף. המסך עולה. סר וזעף ומרעיד מצינה, עטוף במעילו, מתהלך לֶפּוֹרֶלוֹ בחשכת הליל לפני סוכת הגן: "Notte e giorno faticar". איטלקית אפוא? כאן, בעיר הגרמנית הקטנה, שירה איטלקית? Ah che piacére!  אשמע את כל הרצ'יטאטיבים והאָרְיות – את המוזיקה כולה – ממש כפי שהגה אותם האמן הדגול וצייר לו אותם בנפשו!  הנה פורץ דון ג'ובאני מתוך הבית. דונה אנה רצה אחריו, אוחזת את ההולל בכנף בגדו. איזה מראֶה! אמנם, קומתה יכלה  להיות תמירה קצת יותר, גזרתה דקה יותר, הילוכה אצילי יותר; אך כמה נהדר ראשה! אהבה וזעם ושִנאה וייאוש פורצים מתוך עיניה כאלומת אור רושפת גיצים, שכמוה כאש-תמיד יוונית היא מפלחת את הנפש ושורפת אותה עד כלות. מחלפות סתורות של שיער כהה משתלשלות לה על עורפה גלים-גלים מתולתלים. כתונת-הלילה הצחורה שלה מערטלת פה ושם את חמודותיה, שכל הצצה בהן יש בה לעולם משום סכנה. לבה, שהמעשה הנורא ננעץ בו כטפרים, מפרפר והולם בעוצמה כבירה. – – ועכשיו – איזה קול! "Non sperar se non m'uccidi". מבעד לסופת הרעם של כלי התזמורת מהבהבים כברק מסנוור צלילי קולה, יצוקים במתכת שכמו נחצבה בעולמות אחרים.

לשווא מבקש דון ג'ובאני להיחלץ מאחיזתה. כלום רוצה הוא בכך באמת? מדוע אינו הודף את האישה במכת אגרופו ונמלט? האם מעשהו הרע הותירוֹ אין אונים, או שמא הקרב המתחולל בנפשו פנימה בין אהבה לשִנאה הוא שגוזל ממנו את כוחו ואת אומץ לבו? האב הישיש מתנפל בעלטה על אויבו החזק ממנו, ועל איוולתו זו הוא משלם בחייו. דון ג'ובאני ולֶפּוֹרֶלוֹ פוסעים אל קדמת-הבימה, מגלגלים שיח של רצ'יטאטיבים. דון ג'ובאני פושט את מעילו ומתגלה במלוא הדרו, בבגד של קטיפה אדומה מרוקעת, רקומה חוטי כסף. דמות חסונה, מרהיבה: קלסתר גברי נאה, חוטם מתנשא, מבט חודר, שפתיים מחוטבות ברכּוּת. רעד קל, מוזר, החולף מדי פעם בשריר המצח מעל לגבות העיניים, משווה לו לרגעים ארשת של מֶפִיסְתוֹפֶלֶס, אשר בלי לפגום ביפי תוארו מעוררת בצופה חלחלה סתומה. דומה שסיגל לו את כשפיו של נחש-העקלתון – דומה שהנשים, משעה ששׂם עינו עליהן, שוב אין ביכולתן להינתק ממנו: לכודות בשבי כוחו האפל, לא נותר להן אלא להביא על עצמן כליה במו ידיהן. – ארוך וכחוש, במקטורן מפוספס אדום ולבן ומעליו מעיל קטן אדום, לראשו כובע לבן עם נוצה אדומה, מתרוצץ לֶפּוֹרֶלוֹ סביב אדונו. בארשת פניו משמשים בערבוביה משונה טוּב-לב, נכלוליוּת, תאוות-בשרים וחוצפה לגלגנית. גבותיו השחורות מתבלטות באורח מוזר על רקע שׂער ראשו וזקנו המאפיר.

ניכר בו, בברנש הקשיש, שראוי וכדאי הוא לשמש משרת לדון ג'ובאני. השניים נמלטים אל מעבר לחומה ונעלמים. אש לפידים – דוֹנָה אנה ודוֹן אוֹטאביוֹ מופיעים על הבימה: ברנשון דק איברים, מטורזן, מתייפייף, בן עשרים ואחת לכל היותר. כארוסה של אנה הוא מתגורר בביתה, כנראה, שכן הוזעק למקום בתוך זמן קצר מאוד. עם הִשָׁמע שאון הדו-קרב, שהגיע לאוזניו בלי ספק, יכול היה דון אוטאביו לחוש אל הגן ולהציל את חיי האב. אלא שטרם צאתו עוד היה עליו להתקשט כראוי – ובכלל, דומה שמעשי גבורה באישון ליל אינם חביבים עליו ביותר.

"Ma qual mai s'offre, o dei, spettacolo funesto agli occhi miei!"– בצלילים המזעזעים, שוברי הלב, של הרֶצ'יטאטיב הזה ושל הדוּאט שבעקבותיו, צפוּן לא רק ייאוש בשל החטא האכזר לבדו; התנפלותו האלימה של דון ג'ובאני, שאמנם רק איימה לחלל את כבודה של דונה אנה, אך קיפדה את חיי אביה – בה לבדה אין כדי להפיק צלילים שכאלה מלבה המעוּנֶה: רק מאבק מצמית, קטלני, בתוך הנפש פנימה עשוי להעלותם.

ועתה הנה עומדת דוֹנה אֶלוִוירָה – אישה גבוהה וצנומה, ששרידים של יופי מרשים, אך כמוש, עדיין ניכרים היטב בפניה – ומוכיחה על פניו את אהובהּ הבוגד, דון ג'ובאני: "Tu nido d'inganni". לֶפּוֹרֶלוֹ, שרחמיו נכמרים עליה, מעיר לה בתבונה: "Parla come un libro stampato", – ובעצם הרגע הזה נדמָה לי שמישהו עומד מאחורי או לידי. בלי כל קושי יכול היה פלוני-אלמוני לפתוח מאחורַי את דלת התא ולחמוק פנימה בחשאי – המחשבה הזאת חלפה בלבי כמדקרת חרב. כה מאושר הייתי בשבתי שם לבדי! באין מפריע יכולתי לשאוב אל תוכי בכל נימי התחושה – ללפות כמו באלפי זרועותיו של שושן-הים – את יצירת המופת המבוצעת פה בדרך מושלמת כל כך! מילה אחת ויחידה – שיכלה להיות גם נואלת סתם – הלוא די בה לעקור אותי באחת מתוך רגעי ההתעלות האלה, כלילי הפיוט והיופי! גמרתי אומר להתעלם משכֵני התעלמות גמורה, להימנע מכל מבט, מכל מילה, ולא לתת דעתי אלא על ההצגה לבדה.

ראשי נתמך בכף ידי, גבי אל האלמוני, הוספתי להתבונן בנעשה על הבימה. המשך ההצגה הלם את פתיחתה הנהדרת. צֶרְלינָה הקטנה, החושנית, המאוהבת, הרעיפה ניחומים על מאזֶטוֹ המטומטם וטוב המזג, במנגינות ובצלילים ענוגים להפליא. דון ג'ובאני פצח באריָה פראית והביע בה ללא כחל ושרק את הקרע שבנפשו ואת הבוז שרחש לבריות העלובים שהקיפוהו, אשר לא נוצרו אלא כדי להשׂביע את תאוותו המתמדת – להתערב בחייהם התפלים ולהמיט עליהם חורבן: "Fin ch'han dal vino".8 השריר שבמצחו הרעיד עתה ביתר שאת. שלושה אנשים עוטי מסיכות מופיעים על הבימה. הטֶרצֶט שבפיהם הוא תפילה העולה השמיימה באלומות אור זכות, זוהרות. המסך הפנימי עולה, ומאחוריו מתגלה מחזה שכולו עליצות וחדווה. גביעי יין מקישים זה בזה – איכרים מן הכפר ואנשים בשלל מסכות התפתו לבוא אל המשתה של דון ג'ובאני, והם מפזזים כה וכה בערבוביה עליזה. השלושה שקשרו קשר לנקום נכנסים פנימה. הצהלה גוברת, הקרואים יוצאים במחול. צֶרלינָה ניצלת ברגע האחרון, וב-Finale הכביר יוצא דון ג'ובאני בעוז רוח ובחרב שלופה נגד הקמים עליו; הוא מפיל מידי החתן את פגיון הפלדה המהודר ומפלס לעצמו דרך החוצה בתוך האספסוף הצר עליו, הוא מכה וחובט על ימין ועל שמאל עד שהאנשים נופלים זה על גבי זה בפרפורים מגוחכים – כמוהו כרוֹלאנד עז הנפש המכה בצבאו של סימוֹרק העריץ.

המתרגמת והעורכת נילי מירסקי ז"ל

שוב ושוב נדמָה לי שאני חש מאחורי כמין ליטוף חמים וענוג של נשימה, ושבאוזני עולה קול רישרושה של שימלת משי: מן הסתם הייתה אישה שרויה במחיצתי. אך מאחר שכל מעיינַי היו נתונים לעולם הפיוטי שפתחה לפני האופרה, לא נתתי דעתי על כך. והנה עתה, משירד המסך, הסבתי את עינַי לעברה של האלמונית. לא! אין מילים לתאר בהן את התדהמה שאחזה בי: דונה אנה, לבושה בדיוק כפי שראיתיה זה עתה על בימת התיאטרון, עמדה מאחורי והביטה בי בעיניה החודרות, המפיקות המיית לב. בהיתי בה מוכה אלם. שפתיה נמתחו (כך נדמָה לי) לחיוך דקיק, לגלגני, וראיתי את בבואתי האווילית משתקפת בו. הרגשתי שחובתי  להיכנס עמה בדברים, אך נבצר ממני להניע את לשוני, שנתקפה שיתוק מרוב פליאה – הייתי אומר אפילו מרוב בהלה.

לבסוף – לבסוף – נפלטו מפי כמעט בבלי דעת המילים: "איך ייתכן שגבירתי נמצאת פה עכשיו?" והיא נענתה לי מיד בניב טוסקני צח ואמרה שאם איני מבין איטלקית, לא תהיה לה ברירה אלא להדיר עצמה מן העונג שבשיחתי, שכן אין היא דוברת אלא לשון זו לבדה. כמנגינה ערבה היו לי מילותיה המתוקות. בעודה מדברת התעצם מַבּען של עיניה הכחולות-כהות, וכל זיק שניתז מהן הצית בי להט אש יוקדת, עד שכל עורקי הלמו בעוז וכל נימי גופי הרטיטו. זו הייתה דונה אנה, לא היה כל ספק בדבר. משום מה לא עלה על דעתי לשאול איך היה ביכולתה להימצא בו בזמן על בימת התיאטרון ובתא האורחים. כשם שהחלום יודע לצרף מיני צירופים משונים, וכשם שהאמונה התמימה תופסת את העולם שמעֵבר לחושים ומחברת אותו בטבעיות אל תופעות החיים השגורות, כביכול – כך שקעתי גם אני, בעודני שרוי במחיצתה של האישה הפלאית, לתוך איזה מצב  סהרורי, שבו התגלו לי הקשרים הנסתרים שקשרוני אליה מתוך קִרבה רבה כל כך, עד שגם בהופיעה על בימת התיאטרון נבצר ממנה להתרחק ממני. כמה הייתי רוצה, תיאודור רעי, לחזור לפניך מילה במילה על אותה שיחת-סתרים שנתקשרה עכשיו ביני ובין הסניורה! ואולם, ברגע שאני כותב את דבריה בגרמנית, נראית לי כל מילה נוקשה וחיוורת, כל ניב נשמע עילג, ואין בהם כדי לבטא את מה שאמרה לי בקלילות ובנועם בלשונה הטוסקנית.  

כשדיברה על "דון ג'ובאני" ועל תפקידה באופרה, חשתי כאילו נפתחים לפנַי לראשונה מעמקיה הגנוזים של יצירת המופת – הצצתי לתוך עולם זר ומוזר של חזיונות כשופים, ויכולתי להתבונן בו ולראותו בבהירות. היא אמרה שכל חייה הם מוזיקה, והיא מרגישה כי מסתורין הטמונים עמוק בנפש פנימה, ואשר נבצר מן המילים להגותם, מתחוורים לה שעה שהיא שרה. "כן, הדברים מתחוורים לי אז," המשיכה בעיניים יוקדות ובקול נרגש, "אבל מסביבי נשאר הכול קר ונטול חיים, וכשפורץ הקהל בתשואות לשמע קטע קשה או איזה סִלסול מסובך שעלה יפה – אז לופתות ידיים של קרח את לבי הבוער באש! – אבל אתה – אתה מבין אותי: אני הלוא יודעת שגם לפניך נגלתה אותה מלכוּת-פלאות כשופה, משכן יפעתם השמימית של הצלילים!"  

"וכיצד הִכרת אֶת פנַי – אַתְּ – אַתְּ – אישה מופלאה, נהדרת?"

"כלום לא פרץ טירוף האהבה העורגת-לעד שבתפקידה של...באופרה האחרונה שהלחנת – כלום לא פרץ הטירוף הזה ממעמקי ישותך? – אני הבנתי אותך: כל נשמתך נגלתה לפנַי בעודני שרה! – כן," (כאן נקבה בשמי הפרטי), "שרתי אותך, כשם שהמוזיקה שלך אני היא."  

פעמון התיאטרון צלצל, חיוורון כבד פשט על פניה נטולי האיפור של דונה אנה. היא לחצה את ידה אל לבה כאילו חשה כאב פתאומי, ובעודה ממלמלת: "אנה האומללה, הנה באים עלייך הרגעים הנוראים מכולם," נעלמה מן התא.

המערכה הראשונה שבתה את לבי כליל – אך לאחר אותה פגישה פלאית עוררה בי המוזיקה רגש אחר לגמרי, זר ומוזר. דמה עלי פתאום שנתגשמו והיו למציאות היפים שבחלומותי על עולם שמעֵבר-מזה – כאילו נֶאֱצרו בצלילי המוזיקה כמיהותיה הטמירות של הנפש הנמוגה בערגונה, ונצרפו באורח-פלא לתובנה עמוקה שאין דומה לה. כשהופיעה דונה אנה על הבימה חשתי כמין ליטוף חמים וענוג של נשימה מרפרף עלי ומרעיד את גופי בשיכרון תאווה; עפעפי צנחו מבלי משים ונדמָה לי שנשיקה של אש בוערת על שפתי: אך אותה נשיקה לא הייתה אלא צליל שירה ארוך, מתמשך והולך מכוח געגועים שאין לרַווֹתם.

פתיחת ה-Finale שפעה עליצות הוללת: "Gia la mensa è preparata!". דון ג'ובאני ישב לו בין שתי נערות-חמד וחלץ פקק אחרי פקק, לקרוא דרור לאלכוהול המבעבע, הכלוא בתוך בקבוק, כדי שישתרר עליו במלוא עוזו. החדר היה קטן ובכותלו האחורי קרוע חלון רחב מקושת, שהלילה נשקף בעדו. בעוד אֶלוִוירה עומדת ומזכירה לאהובה הבוגדני את כל שבועותיו, כבר מהבהבים ברקים בחלון ובאוויר נישא הד מלמולה העמום של הסופה המתקרבת. בסוף נשמע קול רעם אדיר. אֶלוִוירה נסה על נפשה והנערות עמה, ולקול האקורדים המחרידים העולים מתחתיות השאול נכנס אל החדר נְפיל-השיש האיום: דון ג'ובאני נדמה כחגב לעומתו. הרצפה רועדת תחת צעדיו הרועמים של הענק. מבעד לסופה, מבעד לרעמים, מבעד לילֵל יבבתם של השדים, בוקעת זעקת האימים של דון ג'ובאני: "No!"10 שעת אובדנו ממשמשת ובאה.

הפֶּסל נעלם, החדר מתמלא עשן כבד, פרצופי-עווית מזוויעים מבצבצים מתוכו. דון ג'ובאני, שדמותו מבליחה מפעם לפעם בין השדים, מתפתל בעינויי הגיהינום. קול נפץ אדיר, כאילו הבריקו אלף ברקים: דון ג'ובאני נעלם והשדים עמו, אין יודע כיצד! לֶפּוֹרֶלוֹ שרוע מעולף בפינת החדר. מה רב עתה הנועם, בהופיע כל שאר הדמויות, המחפשות לשווא את דון ג'ובאני, שנקמת כוחות התוהו הצילתהו מידם הנוקמת של בני תמותה. דומה שרק עכשיו פג סוף-סוף הכישוף האיום של רוחות התופת. – תמורה מוזרה חלה בדונה אנה: חיוורון מוות כיסה את פניה, מבטה כבה, קולה הרעיד: אך דווקא בשל כך התעצם רישומו של הדואט הקטן, הקורע לב, ששרה עם חתנה המתוק, שבשמחתו על שנפטר בחסדי שמים מעולהּ של הנקמה, מבקש לחגוג את הנישואים לאלתר.

המקהלה בנוסח פוּגָה הביאה את היצירה לכלל סיום מושלם, ואני מיהרתי לשוב אל חדרי, לבי עולה על גדותיו מהתרגשות שלא ידעתי כמותה מעודי. המשרת קרא לי לשבת אל שולחן הסעודה, ואני הלכתי אחריו בהיסח הדעת. כיוון שהיו אלה  ימי היריד, התקבצה שם חבורה נבחרת של אנשים, והשיחה נסבה על הצגת הערב של "דון ג'ובאני". האיטלקים זכו לשבחים, בעיקר על משחקם רב ההבעה, אך הלצות קטנות שנפלטו פה ושם הוכיחו בעליל, שלאיש מן המסובים אין אף שמץ מושג על פשרה העמוק של אופרת כל האופרות. – דון אוטאביו נשא חן מלפני כולם. פלוני סבר שדונה אנה הייתה רגשנית ונסערת  מדי. לדעתו, יש להקפיד בתיאטרון על מידה של מתינות ולהימנע מסערת רגשות מופרזת: דרכה של אנה לספר על אותה התנפלות לילית זיעזעה אותו כהוגן.

כאן נטל האיש קמצוץ טבק ותלה בשכנו מבט מתחכם ואווילי להחריד; ואילו זה טען לעומתו שהאיטלקייה היא אישה נאה דווקא, ורק חבל שאינה מקפידה יותר על מראיהָ ולבושה: הנה, בתמונה האמורה השתרבב לו תלתל אחד משערה והטיל את צלו על צדודית פניה! מישהו התחיל מפזם חרש: "Fin ch'han dal vino" – וגברת אחת העירה, שפחות מכול הניח את דעתה דון ג'ובאני עצמו: האיטלקי היה קודר מדי, כבד-ראש מדי, ולא השכיל להטעים את אופיו העליז, הפוחז, של הגיבור. נפץ החזיזים שבסיום זכה לשבחים רבים. מיוגע מכל הלהג הזה מיהרתי לחזור לחדרי.

בתא האורחים מספר 23 

כה צר, כה חם ומחניק נראה לי החדר הקטן! בחצות דימיתי לשמוע את קולךָ, תיאודור רעי! הגיתָ בבהירות את שמי, ומעֵבר לדלת נשמע איזה רחש עמום. וכי מה מונע בעדי מלהיכנס שוב אל המקום שהתחוללה בו אותה הרפתקה פלאית? אולי אראה אותך שם, ואולי גם אותה, את האישה הממלאת את כל ישותי! אין לך דבר פשוט מזה: אביא לשם את השולחן הקטן – שני נרות – כלי כתיבה! המשרת מביא לי את הפונש שהזמנתי. הוא נכנס אל החדר הריק, רואה שהדלת אל הפרוזדור הקטן פתוחה, הולך אחרי אל תא האורחים ותולה בי מבט מהסס. על-פי אות מצדי הוא מעמיד את המשקה על השולחן והולך לו, ומיד חוזר ומפנה אלי את מבטו ושאלתו האילמת בפיו. אני פונה לו עורף ונרכן מעל מעקה התא. עינַי משוטטות ברחבי האולם השומם: עמודים וקשתות, מוארים בנוגה קסום של שני הנרות, מתבלטים בין צללי-בבואות כשוּפים, מוזרים. רוח פרצים חודרת אל הבית ומניעה את שולי המסך: ומה אם יעלה  פתאום? ודונה אנה תופיע וסביבה פרצופי שדים מבעיתים? "דונה אנה!" אני קורא בעל-כורחי. קול הקריאה גוֹוע אט-אט באולם השומם – אך כלי התזמורת ניעורים לחיים פתאום – צליל כליל-יופי רוטט ועולה אל על, ודומה עלי כאילו השם האהוב רוחש ומאוושש בו. איני יכול לכבוש איזו חלחלה סתומה, אך היא מלטפת בנועם את עצבַי.

אני מושל ברוחי – ועתה יש עם לבי לספר לך, תיאודור רעי, ולוּ על דרך הרמז, כיצד מתפרשׁת לי בשעה זו יצירתו הנהדרת של האמן האלוהי, שכן נראה לי שעלה בידי סוף-סוף להבינה לכל עומקה. רק משורר יבין ללב המשורר. רק נפש יודעת-סוד תחדור לצפונותיו של הטמיר והנעלם. רק רוח פיוטית נלהבת, שנכנסה אל קודש-הקודשים, תבין את מי שרוח הקודש דוברת מפיו. אם מעיינים בתמליל (של "דון ג'ובאני") בלי לתת בו טעם עמוק יותר, הרי אין רואים אלא את העלילה לבדה – ואז אין להבין כלל, איך יכול היה מוצרט להגות ולהלחין לה מוזיקה שכזאת. הולל רודף תענוגות, שנשים ויין חביבים עליו יותר מכול, פונה ברהב מחוצף אל פסל האבן – מצבת קברו של האב הישיש, שאותו הרג מתוך הגנה על עצמו – ומזמין אותו לסעודת רֵעים עליזה: למען האמת, אין בכך הרבה מן הפיוט, ויש אף להודות שאדם כזה אינו ראוי כלל שיבחרו בו כוחות האופל כמי שיפאר, ובאופן מיוחד דווקא, את אוסף המוצגים של הגיהינום; אף אין הוא ראוי שיקום פרש-האבן מן המתים ויֵרד מעל סוסו רק על מנת לדבר על לבו שיִינַחם על מעשיו בשעתו האחרונה; ואף לא שיָקום השטן בכבודו ובעצמו וישגר את טוּבֵי עוזריו כדי שיגררוהו אל ממלכתו בדרך שאין נוראה ממנה.

אנא האמן לי, תיאודור! כמו לאהובים שבילדי חיקו, העניק הטבע לג'ובאני את כל מה שעשוי לרומם את האדם ולקרבו אל האלוהי – הרחק מן האספסוף הנבער שכמוהו כסחורה בפרוטה הנערמת בפתח בתי המלאכה, הרחק מאותה שורה של אפסים שאין להם כל ערך עד שלא מעמידים סיפרה כלשהי בראשם: מטבע ברייתו נועד ג'ובאני לנצח ולשלוט. גוף חסון, בנוי לתלפיות, השכלה נאה, אשר טמנה בחזהו ניצוץ מהבהב של געגועי אינסוף, נפש עמוקה, שכל חריף. אך מאז ימי החטא הקדמון נותר בידי השטן הכוח לארוב לאדם ולפרוש רשתות לרגליו דווקא בשעה שהוא שואף להעפיל למרומי-על מכוח טבעו האלוהי. המאבק הזה בין כוחות אלוהיים לכוחות השאול מטביע את חותמו על חיי העולם הזה, ואילו חיי העולם הבא עומדים בסימן הניצחון שהושג במערכה. סגולותיו הנדירות של ג'ובאני, הגשמיות והרוחניות, עוררו בו יומרה ותאווה אדירה לחיים שהוא ראוי להם – וערגת נצח בוערת הגעישה את  דמו בעורקיו ודחקה בו לעוּט בתשוקה חסרת מנוח על כל מכמני החיים הארציים, מתוך תקוות שווא להרוות את הכיסופים שבלבו.

שום דבר עלי אדמות אין בו כדי לרומם את נפש האדם ולהפעימה יותר מן האהבה. עוצמתה הכבירה, המסתורית, הורסת את אושיות הקיום ומחוללת בהן תמורה פלאית. מה תימה אפוא שדון ג'ובאני ביקש למצוא באהבה את הצורי והמרפא לגעגועים הקורעים את לבו, ואילו השטן עשה אותה עניבת חנק לכורכהּ על צווארו? נכליו של רב המדיחים הם שנתנו בלבו של ג'ובאני את המחשבה המתעתעת, שהאהבה ועינוגי הבשׂר יש בהם כדי לכונן כאן בעולם הזה את מלכות השמים, השוכנת בנפשנו כהבטחת-תמיד לעתיד לבוא ומציתה בנו את הערגה הנצחית, את הזיקה הטמירה שבין נשמותינו ובין האינסוף.

ללא מנוח אץ ג'ובאני מאישה יפה אחת לרעותה היפה ממנה, מתענג בלהט תשוקה על חמודותיהן – עד לשיכרון, עד לאובדן החושים, עד לזרא. שוב ושוב הוא חש עצמו מרומה, שוב ושוב הוא מקווה למצוא את האושר המיוחל. לבסוף נראים לו החיים הארציים תפלים ומאוסים, הוא בז למין האנושי, אך בראש וראשונה הוא בז לאהבה, אשר הייתה לו חזות הכול עלי אדמות ואכזבה אותו אכזבה מרה כל כך. עינוגי הבשׂר שוב לא באו לרוות את צימאון חושיו; הם היו לקריאת תיגר מתייהרת נגד הבריאה ובוראהּ. בוז תהומי לדעות המקובלות, שהוא חש עצמו נעלה עליהן, ולעג מר לבריות המדמים בנפשם כי באהבה המאושרת ובתולדתהּ – הנישואים המהוגנים – הם מגשימים את הכיסופים הנעלים ההם, שנטע בנו הטבע העוין – אלו עוררו בדון ג'ובאני את רוח המרי ואת התשוקה המרושעת, להמיט כליה דווקא על אותם מהוגנים המאושרים באהבתם: כך העז פניו מול רקיע וקם על אותה ישות אלמונית המכוונת את גורל חייו של האדם, ישות שדמתה עליו כמפלצת זדון, שמתוך אכזריות ושמחה לאיד נוהגת להשתעשע להנאתה בבריות העלובות המסורות בידיה. כל כלה נאהבת שעולה בידו לפתות, כל אהבה שהוא מחבל בה וממיט עליה חורבן שאין לו תקנה – לג'ובאני הרי זה ניצחון מפואר על אותה ישות זדונית, וניצחונותיו מרוממים אותו עוד ועוד, הרחק אל מעבר לחיים המְצֵרים את צעדיו – אל מעֵבר לטבע – מעֵבר לבורא עולם! אכן, יותר ויותר הוא מבקש לחלץ עצמו מן החיים הארציים – אבל רק על מנת לצלול אל שאול תחתיות. פיתויה של אנה, ומה שאירע בעקבותיו, הוא רום הפסגה שג'ובאני מעפיל אליה.

כמוה כדון ג'ובאני, גם דונה אנה היא ילדת-שעשועיו של הטבע, אשר הרעיף עליה את היפות שבברכותיו. כשם שג'ובאני הוא גבר חסון ויפה להלל, כך גם אנה היא אישה כלולה בהדרה, והשטן אין לו שליטה על נפשה הזכה: כל נכלי הגיהינום ונפתוליו לא עמדו לו אלא להמיט חורבן על קיומה הארצי. ומִשֶכּילה השטן את מלאכת ההרס, לא הייתה השאול רשאית עוד לדחות את הנקמה שנגזרה בידי שמים. בצחוק לעגני מזמין דון ג'ובאני את פסל הישיש ההרוג לסעודה עליזה; והרוח שקם מן המתים, כיוון שעמד לבסוף על טבעו האמיתי של החוטא, הריהו מצר עליו, ואינו מהסס לבוא אל מעונו כדמות רפאים מבעיתה על-מנת לדבר על לבו שיינחם על חטאיו. אבל נפשו של ג'ובאני כבר קרועה ומושחתת כל כך, שאפילו חסד שמיימי אין בו כדי להצית בו תקווה ולהשיבו מדרכו הרעה.

בוודאי שמת אל לבך, תיאודור רעי, שדיברתי על-אודות פיתויה של דונה אנה. ועתה, שעה שהגיגַי ורעיונותַי פורצים מעומק ישותי ומצמיחים כנף וממריאים אל מעבר למילים, אנסה  לתאר במילים מעטות כיצד מצטיירת בעינַי – מתוך המוסיקה לבדה, ובהתעלמות גמורה מן התמליל – מסכת היחסים בין שתי הדמויות (דון ג'ובאני ודונה אנה) הנאבקות זו עם זו. כבר אמרתי לעיל, שאנה ניצבת מול ג'ובאני ואינה נופלת ממנו במאום. וכי לא נועדה אנה משמים להשיב לג'ובאני את האהבה, שבנכלי השטן הייתה לו לרועץ, ובכך לגלות לפניו את הניצוץ האלוהי החבוי בו ולגאול אותו מייאוש ואבדון? מאוחר מדי, כשכבר היה שקוע בחטא עד צוואר, פגש בה ג'ובאני לראשונה, ואז לא נותר לו אלא ללכת אחר היֵצר השטני שדחק בו לחלל את תומתה. – היא לא ניצלה מידיו! הוא ברח מביתה לאחר שהמעשה כבר נעשה. אש תאווה שלא מן העולם הזה, שלהבת תופת התגעשה במעמקי ישותה של אנה ומנעה בעדה מלעמוד על נפשה.

רק הוא, רק ג'ובאני לבדו, יכול היה להצית בה את שיגעון התשוקה שהפיל אותה אל בין זרועותיו – ג'ובאני, שבזמן שחָטַא והחטיא היו כל רוחות השאול משתוללות בקרבו. כשקם לברוח בתום המעשה, ניעורה בה תחושת אובדנה שלה, משל הייתה מפלצת אימים יורקת ארס ומוות, שנכרכה סביבה לענותה בייסורים. מותו של אביה מידי דון ג'ובאני, אירוסיה לדון אוטאביו הקר, הפחדן, ההמוני, שאותו דימתה לאהוב פעם – ואפילו אש האהבה המשתוללת ומכלה את נפשה, אש שהתלקחה ברגעי החמדה והעילוּס ועתה יקדה ביקוד שִנאה שוצפת – כל אלה קרעו את לבה לגזרים. היא חשה כי רק קצו של ג'ובאני יוכל להביא מנוחה לנפשה המתענה בייסורי צלמוות – אלא שמנוחה זו תביא עליה גם את קִצהּ שלה. – על כן היא תובעת בלי הרף מחתנה הקר כקרח שינקום את דם אביה השפוך, היא עצמה רודפת את הרוצח בכל אשר יפנה, ורק משגררוהו לבסוף כוחות האופל אל תחתיות השאול היא נרגעת מעט – אלא שנבצר ממנה להיעתר להפצרותיו של חתנה השׂשׂ אלי חוּפה: " !lascia, o caro, un anno ancora, allo sfogo del mio cor " אבל אנה לא תוציא את שנתהּ; לעולם לא יחבוק דון אוטאביו בזרועותיו את מי שרק בזכות טוהר נפשה נגאלה מברית כלולות עם השטן.

את כל אלה חשתי בכל מאודי לשמע הצלילים שוברי הלב של הרצ'יטאטיב הראשון וסיפור התקיפה הלילית! אפילו האריָה של דונה אנה במערכת השנייה, "Crudele",המופנית לכאורה אל דון אוטאביו, רוחשת במסתרים ערגה וכיליון נפש שאושר ארצי לא יוכל לרוותו לעולם. ומה משמעותן של המילים המוזרות האלה, שהמשורר הוסיפן אולי בבלי דעת:

                       "forse un giorno il cielo ancora sentirà pietà di me!"

האורלוגין מכה שתיים! נשימה חמימה, מחשמלת, חולפת על-פני – ניחוח דק של בושם איטלקי ענוג נישא באוויר, אותו ניחוח עצמו שאפף אמש את שכנתי לתא. חמדת אושר גואה בקרבי, שלא הייתי יכול לבטאהּ אלא בצלילים. פרץ רוח חודר לאולם – מיתרי הפסנתר רוטטים חרש – אל אלוהים! כמו ממרחקים, נישא על כנפי תזמורת ערטילאית, דומה עלי שאני שומע את קולה של אנה: "Non mi dir bell' idol mio!"

היגלי-נא, מלכות-רוחות רחוקה, נעלמה, ארץ-פלאות ברוכה, שהנפש נמוגה בה עד כלות, רוויה כאב מתוק לאין הביע וחדווה שמימית! הניחיני-נא ואבוא אל מעגלי חזיונותייך הכשופים! אֶת שליחייך, אֶת החלומות, אַת משגרת אל בני-התמותה, להפעימם ברטט של גיל או להפיל עליהם חלחלה – ועתה, לכשתכבול השינה את גופי בשלשלאות של עופרת, מי ייתן ויבואני חלום שיַנחה את רוחי לעֵבר שדמותייך הזוהרות!

אפילוג: שיחה אצל שולחן הסעודה לעת צהריים

איש חכם: (מקיש בכוח על מכסה תיבת הטבק שבידו): "כמה חבל, בזמן הקרוב לא נוכל לשמוע אופרה ראויה לשמה! והכול בגלל ההגזמות הנוראות האלה!"

שחום פנים: "כן, כן! ואני הרי אמרתי לה שוב ושוב! התפקיד של דונה אנה תמיד ערער אותה כהוגן! ואתמול שרה כאילו נכנס בה דיבוק. שמעתי שבמשך כל ההפסקה שכבה מעולפת, ובמערכה השנייה אפילו היה לה התקף עצבים – "

לא חשוב מי: "מה אתה סח – !"

שחום פנים: "כן כן! התקף עצבים, ואי אפשר היה להוציא אותה מן התיאטרון."

אני: "בשם אלוהים – אני מקווה שההתקף לא היה חמור? בקרוב נשוב ונשמע מן הסתם את שירתה של הסניורה?"

איש חכם: (התיבה בידו, נוטל קמצוץ טבק): "ספק גדול. היום לפנות בוקר, בשעה שתיים בדיוק, מתה הסניורה."

סיפורי הופמן מאת את"א הופמן (תרגום מגרמנית ואחרית דבר: נילי מירסקי) רואה אור בימים אלה בהוצאת מפרשים מבית מרכז הספר והספריות

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו