שנים לפני שהתרגלה לשאת על ראשה כתרים ולגלם מלכות מההיסטוריה האנגלית, התמודדה דיים הלן מירן עם תואר הרבה פחות אצילי: מלכת הסקס.
ב־2016, שנה לפני ש־MeToo הפכה להאשטאג הכי לוהט בסביבה, התפרסם קליפ ארכיוני מראיון הבכורה הטלוויזיוני שהעניקה מירן ל־BBC ב־1975, בתוכניתו של המראיין הנודע מייקל פרקינסון. בקטע, שהפך עד מהרה לוויראלי, נראית השחקנית הצעירה כשהיא מנסה לקדם הצגה בכיכובה - ובמקום זה נאלצת להתמודד עם מבול הערות סקסיסטיות שמשגר לעברה המגיש.
פרקינסון מדושן העונג מציג את מירן כ"כוכבת עולה, הנחשבת למלכת הסקס של הרויאל שייקספיר קומפני", ומסביר לצופים - ללא בדל התנצלות או בושה - ש"נתוניה הפיזיים מושכים יותר תשומת לב מיכולות המשחק שלה".
"האם ה'ציוד' שלך מונע ממך להיתפס כשחקנית רצינית?" הוא שואל, ומסמן באצבעותיו מרכאות באוויר לגבי המילה "רצינית". מירן הנבוכה מבקשת ממנו להסביר את כוונתו, ובתגובה הוא פולט את המשפט המדהים הבא: "האם הגוף שלך פוגם ביכולתך להצליח כשחקנית?"
מירן לא נשארת חייבת, ומשיבה מייד בשאלה משלה: "לשחקניות רציניות אסור שיהיה חזה שופע? לזה אתה מתכוון?"
פרקינסון ממשיך לירות בכינון ישיר: "הם מסיחים את הדעת מהופעת המשחק, אם את יודעת למה אני מתכוון".
ומירן עונה: "זו כנראה הופעה נוראית, אם הצופים מתמקדים בחזה של שחקנית יותר מאשר בכל דבר אחר על הבמה. נותר לי רק לקוות שההצגה תעניין את הקהל, ולא שאלות משעממות כאלו".
התגובה השקולה הזו לסדרת השאלות המחוצפות, שהיום היו נחשבות להטרדה מינית בשידור, הפכה את מירן לקול צלול במאבק נגד יחס מבזה לנשים. גם העובדה שלאורך השנים הדביקה מירן לפרקינסון את הכינוי "נאד נפוח זקן וסקסיסטי" הפכה אותה למלכה התורנית של הנשים שלא מוכנות עוד לשתוק על אפליה בשל מינן.
"עד גיל 24, גברים נהגו לחשוף את עצמם בפניי בתכיפות ברכבת התחתית, באוטובוס וברחוב", סיפרה מירן לאחרונה. "וזה מוזר, כי לא תגידי לעצמך, 'אלוהים, זה הדבר הכי יפהפה שראיתי'. ההפך. זה נורא.
"בהוליווד, לשמחתי, לא חוויתי על בשרי הטרדות מיניות, כי הגעתי לכאן רק בשנות ה־30 שלי, ונחשבתי 'זקנה' מדי. זאת מציאות תרבותית שלמה שעלינו לפסול".
בראיון נוסף בתוכנית אירוח בריטית בירכה מירן על השינוי שיצרה תנועת Time’s Up, ותיארה אותו כ"הר געש מתפרץ. העשן והאש כבר יצאו החוצה בעבר, אבל סוף־סוף, הלבּה עצמה נשפכת מצידי ההר, והגיע הזמן. אני לא מבינה למה לקח לנו זמן כה רב להגיע למקום שהגענו".
* * *
גם בגיל 72 מירן לא מפסיקה להתרגש. היא מחזיקה, למשל, חשבון אינסטגרם, שלא היה מבייש שום כוכבנית עולה, שיכולה להיות בגיל של נכדתה. ביום שבו נערך טקס האוסקר העלתה תמונה של עצמה ללא איפור, והמשיכה בתיעוד תזזיתי של אחורי הקלעים, מחוץ לשטיח האדום, כאילו היתה אושיית רשתות חברתיות נלהבת, שמביטה מהצד בזוהר ההוליוודי.
והיא לא מתכננת פרישה או חופשה, ולא מאטה את קצב עבודתה. בגיל שבו שחקנים ברמתה כבר יכולים לנוח על אי בודד, מירן מסתערת על אינספור פרויקטים - ובהם מותחן אקשן של הבמאי לוק בסון, עיבוד קולנועי של אולפני דיסני על בסיס "מפצח האגוזים", ומיני־סדרה ל־HBO, שבה תגלם את הקיסרית הרוסייה יקטרינה הגדולה.
עם בעלה, טיילור האקפורד // צילום: AP
בשבוע הבא ייצא לאקרנים סרטה החדש "אהבה בדרכים", שבו היא משחקת לצד דונלד סאת'רלנד בן ה־82. הם מגלמים את אלה וג'ון - זוג קשישים, היא חולת סרטן והוא חולה אלצהיימר - שמחליטים להימלט במפתיע מילדיהם הדאגנים ומהרופאים המטפלים בהם ולצאת למסע דרכים רווי הרפתקאות בקרוואן ישן, מבוסטון לפלורידה. היעד שלהם הוא ביתו של הסופר ארנסט המינגוויי - משאלתו האחרונה של ג'ון, שהיה בעברו מורה לספרות בתיכון.
הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל הסרטים בטורונטו, ומירן כבר הספיקה להיות מועמדת לתפקיד השחקנית הטובה ביותר בטקס גלובוס הזהב שהתקיים בינואר.
"הדמות שלי היא אישה שמסורה לחייה במלוא הכוח, ואחת שלא נכנעת לרגע", היא אומרת בשיחה עם הקהל בטורונטו. "אפשר להבחין באומץ האישי שלה באופן שבו היא מורחת ליפסטיק וחובשת את פאת המחלה שלה, כאילו היא לובשת מדים ויוצאת להתמודד עם העולם.
"אין משהו שמשתווה לאהבה רומנטית בשלב המאוחר של החיים, כשכבר מכירים את בן הזוג לעומק, יודעים מה מגרעותיו ויתרונותיו, וגם משלימים עם דברים כפי שהם. הזוג בסרט כבר עבר את כל השלבים הללו, והוא עדיין ממשיך בגילוי ההדדי. אם תעיף מבט מהחלון, תראה בחוץ מיליוני זוגות דוגמת ג'ון ואלה. אמריקה מלאה בהם".
מירן שמחה על ההזדמנות לשוב ולעבוד עם סאת'רלנד. "עבדנו יחד לפני שנים, כשהוא כבר היה אייקון קולנוע ואני שחקנית קטנה. הכרתי את עבודתו בכל סרטיו - והערצתי אותו.
"אהבתי גם את העובדה שהבמאי של הסרט הוא איטלקי (פאולו וירזי; ד"כ). הקולנוע האיטלקי תמיד העניק לי השראה, ומודל החיקוי שלי בתחום המשחק תמיד היתה אנה מניאני, שזכתה באוסקר באמצע המאה שעברה. ב'אהבה בדרכים' יש רגישות ורומנטיקה מזן איטלקי, אבל הסרט משכיל לשקף את אמריקה הנוכחית".
מירן מספרת שמעולם לא זכתה להשתתף במסע קרוואן חוצה מדינות, כמו דמותה בסרט. גם המבטא האמריקני של אזור דרום קרוליינה, שאותו נאלצה לסגל, היה קשה לה במהלך הצילומים. "זה הדבר שהכי הכביד עלי. כשחקנית עשיתי בעבר מבטאים שונים - גרמני, אירי, קוקני. הפעם היה לי קשה במיוחד. לא נראה לי שאמהר בקרוב לתפקיד נוסף עם מבטא שהוא לא בריטי".
צילומי הסרט נערכו לפני הבחירות בארה"ב, והצוות נתקל במהלכם בעצרות רבות של הנשיא טראמפ. לאחרונה אמרה מירן ל"הוליווד ריפורטר" שתשמח לגלם את דמותו של הנשיא האמריקני הססגוני. "אני מאמינה שאני יכולה להיות משעשעת בתור טראמפ, יש לי כבר בערך את התסרוקת.
"טראמפ הוא דמות מהפנטת ויוצאת דופן. יש בו משהו מהדמות השייקספירית, ואולי גם לו נכונה מפלה, כמו בטרגדיות של שייקספיר. אני לא יכולה לחדור אליו באופן פסיכולוגי כדי להבין את דמותו, אבל אני מאמינה שפענוח כל אישיות מתחיל בילדות, וזה נכון גם לגביו".
* * *
הלן מירונוב נולדה במחוז האמרסמית' שבמערב לונדון. אביה, נצר למשפחה אריסטוקרטית שנולד ברוסיה וגדל באנגליה, היה נהג מונית ואחר כך עובד מדינה במשרד התחבורה. אמה, בת למשפחת פועלים, היתה עקרת בית וגידלה את שלושת הילדים.
"חקרתי פעם את אילן היוחסין שלי וגיליתי שאחד מאבותיי ייסד את אחד התיאטראות הראשונים ברוסיה, במאה ה־17", היא מספרת. "המורשת הרוסית היא משהו שנמצא בדנ"א שלי. אבי ניסה כל ימיו להיטמע בחברה הבריטית, וכשהייתי בת 7 הוא שינה את שם משפחתנו למירן, כי לא רצה להיחשב כזר. בדיעבד הייתי מעדיפה להישאר מירונוב, כי מירן הוא שם מומצא, ובגללו כולם בטוחים שאני סקוטית. האמת היא שהייתי סקוטית רק על המסך".
האהבה לבמה ניצתה אצלה בצעירותה. "לאף אחד במשפחתי לא היה קשר לעולם הבמה", היא אומרת. "לא היתה לנו טלוויזיה בבית, ולא יכולנו להרשות לעצמנו לצפות בסרטים או בהצגות. עד לתחילת נעוריי לא הכרתי את האמנויות האלה.
"רק פעם אחת, כשהייתי בת 14, אמא שלי לקחה אותי לראות הפקת חובבים של 'המלט', ואני זוכרת שהדמיון שלי התמלא בחלומות ובחשקים. הרגשתי שאני נשלחת לעולם חדש ומופלא. רציתי להיות שחקנית תיאטרון דגולה".
בגיל 18 התקבלה לאנסמבל התיאטרון הארצי לבני נוער, וכעבור שלוש שנים קיבלה הצעה להצטרף ל"רויאל שייקספיר קומפני". כדי לפרנס את עצמה עבדה כסדרנית באולמות קולנוע, שם נחשפה למסך הגדול. היא התחברה לסוכן שחקנים והחלה להופיע כאורחת בסדרות טלוויזיה, וכן בהצגות תיאטרון, שצולמו ושודרו מאוחר יותר בטלוויזיה. במקביל, החלה לבנות לעצמה קריירה קולנועית.
"בקולנוע אתה עובד בעיקר עם הבמאי, ופחות עם השחקנים שאיתך. רבים מהבמאים שאיתם עבדתי עיצבו אותי מבחינה מקצועית. בהתחלה לא הרגשתי נוח מול מצלמה והייתי די קפואה. בסט הצילומים הייתי נתקפת תמיד פחד לא מוסבר".
למרות זאת, היא גרפה שבחים על סרטיה הראשונים. ב"קליגולה" (1979) שיחקה לצד פיטר אוטול, ואף יוחס להם רומן במהלך הצילומים. כעבור שנה כיכבה ב"יום שישי הארור", לצד בוב הוסקינס.
"בסרטים הראשונים שלי, אפילו עד 'אקסקליבר' (1981), לא היה לי מושג מה זה באמת לשחק בסרט", היא אומרת. "רק ב־1986, כשצילמתי סרט בשם 'מפרץ מוסקיטו', שבו לא היה לי שום תפקיד משמעותי, החלטתי שאני פשוט באה לסט הכי טבעית ומשוחררת. הייתי נחושה להיפטר מהמבוכה התמידית".
"אקסקליבר" היה עבורה אבן דרך בחייה הפרטיים. היא הכירה שם שחקן תיאטרון אלמוני, צעיר ממנה בשבע שנים, שבעידודה החליט לנסות את מזלו ולהפוך לשחקן קולנוע מקצועי. שמו היה ליאם ניסן, והשניים הפכו לזוג וגרו יחד כחמש שנים.
"הייתי בת מזל לצידו, אבל לליאם היה קשה לחיות בצילי", סיפרה מירן בעבר. "הייתי כבר שחקנית מוכרת והיה לי כסף, והוא רצה בשלב מסוים לצאת לעצמאות שלו ולעזוב את המחסה מתחת לכנפיים שלי. הוא עשה את זה באלגנטיות ובחן, אבל הפרידה עצמה היתה קשה, כי אהבנו מאוד".
* * *
ב־1985 הצטלמה מירן לסרט "לילות לבנים", לצד מיכאיל ברישניקוב ואיזבלה רוסליני, שם התאהבה בבמאי, טיילור האקפורד. השניים מיסדו את הקשר ב־1997, ונשואים כבר 21 שנים.
"למעשה, כשטיילור ואני הכרנו, לא חיבבתי אותו במיוחד", סיפרה מירן בעבר. "כעסתי עליו, כי הוא איחד ב־20 דקות לפגישה הראשונה שלנו. כבר עמדתי לעזוב, כשהוא הגיע. אילו הייתי יוצאת רגע אחד קודם לכן, אולי כל חיי היו נראים אחרת. וזאת אהבה, בסופו של דבר: תאונה מקרית ונהדרת.
"לא היה לי מושג מה זה באמת לשחק בסרט". עם האוסקר // צילום: AFP
"אני מעריצה את טיילור כאדם שיודע לרדת לפרטים. אני לא מצליחה בזה, חבל שלא למדתי ממנו. חווינו לאורך השנים גם טרגדיות ומצבים קשים כמו מות אחי, אבל תמיד עברנו הכל יחד".
מירן מתייחסת עד היום לשני בניו של האקפורד כאל ילדיה הביולוגיים, אף שהיא עצמה בחרה שלא להביא ילדים לעולם. "אני אוהבת ילדים, הם מצחיקים ומתוקים, אבל אף פעם לא רציתי ילדים משלי", אמרה ל"סאנדיי טיימס". "מעולם לא היה לי רגע של חרטה על ההחלטה שלי, אם כי כאשר צפיתי בסרט 'הורים במשרה מלאה', בכיתי 20 דקות, כי הבנתי שלעולם לא אחווה את החוויה הזאת. בכיתי על האובדן של משהו שלעולם לא אבין. אבל עד מהרה התגברתי על זה וחזרתי להיות מאושרת.
"אין בי פסיק של אינסטינקט אמהי, ואני לא חושבת שמדובר במשהו יוצא דופן. יש נשים רבות שיולדות ילדים למרות שאינן מעוניינות בכך, כי הן חשות שאחרת יש בהן משהו 'פסול'. זאת תפיסה שגויה. אני מאושרת גם בלי ילדים, ומבחינתי, יש לי משפחה. אני מעורבת בחיי בניו של טיילור, וזה מסב לי אושר רב. הילדים גדלים לעינינו, ועכשיו יש לנו גם נכד מאחד מהם, וזה מרגש מאוד".
הפריצה הגדולה של מירן הגיעה בתחילת שנות ה־90, במיני־סדרה הבריטית "החשוד המיידי", ששודרה לסירוגין במשך שבע עונות קצרות, לאורך 15 שנים, והפכה את מירן לשם בינלאומי חם. היא גילמה שם את חוקרת המשטרה הקשוחה ג'יין טניסון, שבכל עונה נאלצה להתמודד עם מקרה פשע אחר ועם סוגיות חברתיות כמו אפליה מינית במקום עבודתה. רבים טוענים שתפקידה בסדרה, כאישה בכירה במשטרת לונדון, סלל את הדרך לדמויות נשיות דומות בטלוויזיה האמריקנית.
"באותה תקופה איש לא כתב תפקידים כאלה לנשים, והיה נדיר לראות על המרקע אישה שמובילה סדרת דרמה רצינית", היא נזכרת. "טניסון היתה דמות נהדרת, ואני מודה שלא עלה בדעתי שהיא תצליח עד כדי כך.
"זאת היתה חוויה מצוינת, שיותר מכל, לימדה אותי על משחק מול מצלמה. ככל שהתקדמנו בעונות, היתה לי יותר אמירה בכל הקשור לתסריט, למרות שמעולם לא ביקשתי להטות את העלילה בכיוון מסוים. וככל שזכינו ביותר פרסים - כך גדלה החשיפה שלי בעולם".
* * *
שש פעמים היתה מירן מועמדת לפרס האמי על תפקידה בסדרה, ופעמיים זכתה. לאורך הקריירה קטפה עוד שני פסלוני אמי: ב־1999, על סרט הטלוויזיה שבו גילמה את הסופרת האמריקנית איין ראנד ("אחד התפקידים הבודדים שכשאני צופה בהם, אני משתכנעת שאני שחקנית לא רעה בכלל"); וב־2006, על המיני־סדרה "אליזבת הראשונה" ("כל שחקנית בעולם חולמת לגלם את הדמות הזאת, ולי היתה הזכות").
בשנת 2003 קיבלה מירן את תואר האצולה "דיים" ממלכת בריטניה אליזבת השנייה, ולא שיערה שכעבור שלוש שנים בלבד תגלם את דמותה בקולנוע. הסרט "המלכה" עסק בימים שאחרי מותה הטרגי של הנסיכה דיאנה, ותיאר כיצד בחרה המלכה להתמודד עם המקרה, שהסב אבל לאומי בממלכה - למורת רוחה.
"התפקיד הזה הגיע אלי בעקבות 'החשוד המיידי'", היא נזכרת. "אחד המפיקים של הסרט צפה מהצד וראה איך אנשים על הסט מעניקים לי יחס מלכותי כשאני באה ללחוץ להם ידיים. הוא גם אהב את הדמיון הפיזי שיש בינינו, למרות שאני תמיד חשבתי שאני דומה דווקא לאחותה, הנסיכה מרגרט, בייחוד כשאני חובשת פאה שחורה.
"אני מתארת לעצמי שהמלכה אליזבת צפתה בסרט. אני יודעת שאני הייתי צופה אילו הייתי במקומה, אבל אי אפשר לדעת. נפגשנו כמה פעמים באירועים רשמיים, לרגעים בודדים, והיא תמיד הציגה אותי במילים: 'זו הלן מירן, היא גילמה אותי בסרט'. העובדה שממשיכים להזמין אותי לאירועים בטח אומרת משהו".
על תפקידה בסרט "המלכה" זכתה מירן בשורה של פרסים, לרבות האוסקר. שלוש פעמים נוספות היתה מועמדת לפסלון המוזהב ולא זכתה - על "טירופו של המלך ג'ורג'", "פארק גוספורד" ו"התחנה האחרונה".
בעשור האחרון עלתה מירן על הגל הקליל יותר. היא הופיעה בסרט הפשע הקומי "רד" ובהמשכון שלו, לצד ברוס וויליס ומורגן פרימן, בדרמות הביוגרפיות "היצ'קוק" ו"טרמבו", ואפילו בתפקיד קטן ב"מהיר ועצבני 8".
ב־2011 כיכבה בעיבוד האמריקני לסרטם של עידו רוזנבלום ואסף ברנשטיין "החוב", בתפקיד מקביל לזה שגילמה גילה אלמגור במקור, כסוכנת מוסד שיוצאת לנקום בפושע נאצי שנמלט מידיה בעבר. ב־2015 שיחקה בדרמה "האישה בזהב", על חייה של מריה אלטמן, שנמלטה עם בעלה מאוסטריה בתחילת מלחמת השנייה, ולימים ניהלה מאבק משפטי מתוקשר להשבת יצירות אמנות שנבזזו על ידי הנאצים מבית משפחתה בווינה.
בעקבות הסרט הוזמנה להנחות את טקס פרס "בראשית" בירושלים. היא קיבלה אות הוקרה מהקונגרס היהודי העולמי ופרס מפעל חיים בפסטיבל הסרטים הישראלי בלוס אנג'לס. במסיבת עיתונאים בישראל גינתה את אנשי ה־BDS ואת תביעתם מאמנים שלא להופיע בישראל.
"הקשר שלי לישראל החל ב־1967, חצי שנה אחרי מלחמת ששת הימים", סיפרה בפסטיבל בלוס אנג'לס. "נסעתי אז עם החבר היהודי שלי להתנדב בקיבוץ האון. אני זוכרת איך נסענו בטרמפים ברחבי ישראל עד אילת, שם ישָנו על החוף. כבר אז ישראל, ובעיקר האנשים הנפלאים שלה, כבשו את ליבי. הביקור ההוא היה תחנה חשובה במסלול ההתבגרות שלי כאדם וכשחקנית.
"חזרתי לבקר בישראל פעמים נוספות לאורך השנים. חיי אדם הם שלבים שאתה עובר בדרך, וזה נכון גם לגבי מדינה כמו ישראל. האומץ והמחויבות של החלוצים ושל אנשי הקיבוץ שהכרתי הם מה שבונה אתכם כמדינה, למרות כל הקשיים והכאב שחוויתם ושעוד תחוו. הנכס החשוב מכל הוא הציבור הישראלי, ואני מאמינה שתובילו את מדינתכם קדימה גם הלאה.
"אני מאוד מתרשמת מתעשיית הקולנוע הישראלית, ומבחינתי, נפלה בחלקי הזכות להשתתף ברימייק של 'החוב'. בנוסף, לגלם דמות של ניצולת שואה קשישה, כמו שגילמתי ב'האישה בזהב', גרם להבין שמדובר בדור שהולך ונעלם. אני חושבת שזו חובה של כולנו, לא רק של ישראל, להנציח את מורשתם של האנשים האלה, ולזכור מה עבר על העם היהודי בדרכו למולדת. יהודים היו תמיד בחוד החנית במלחמה נגד פשיזם וקיצוניות, והם יודעים להילחם כדי לקבל את זכויותיהם".
הונה האישי של מירן מוערך ב־50 מיליון דולר, ויחד עם בעלה הם מחזיקים בתים בלוס אנג'לס, בניו אורלינס, בלונדון, בפרובנס ובדרום איטליה. לאחרונה גם בנו השניים בית קיט באגם טאהו, על גבול קליפורניה־נבאדה.
"אם יש משהו שיכול להוביל זוג להתגרש, זה בנייה של בית יחד", אמרה בראיון. "אם השלמתם את המשימה הזאת ונשארתם יחד - זה ניצחון אדיר".
dudic@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו