הכתובת היתה על הקיר: סוף לקריירה קצרה ולא קולעת

חילופי גברי במשרת מזכיר המדינה אינם תופעה נדירה בהיסטוריה האמריקנית המודרנית. כך, למשל, התפוטר מזכיר המדינה הראשון בממשלו של רונלד רייגן, אלכסנדר הייג, בחלוף שנה וחצי בלבד מאז מינויו. גם וויליאם רוג'רס - המזכיר שגילה פעלתנות כה רבה בזירת המזה"ת - עזב את תפקידו ביוזמתו עוד לפני תום תקופת כהונתו הראשונה של הנשיא ריצ'רד ניקסון. 

ואולם הפעם הכתובת היתה על הקיר כבר מיום כניסתו של טילרסון לתפקידו. מלכתחילה הוא הקרין עייפות, תסכול וחוסר התלהבות בולט מאילוצי משרתו התובענית, בין השאר על רקע הקיצוצים בתקציב משרדו. היה אפשר לשער ששאיפתו לשוב למסלול הגולף, ולפנסיה הנוחה שלו, לא תיעלם גם לאחר שהסכים להיקרא לדגל ולהצטרף לממשלו של הנשיא החדש. 

לנוכח מעמדו הבכיר והקשרים העסקיים הענפים שקיים עם הקרמלין, כנשיא ומנכ"ל תאגיד הנפט אקסון מוביל, נתפס טילרסון בעיני הבית הלבן כצינור תקשורת יעיל עם מוסקבה; צינור שיוכל להעניק ממלכתיות ולגיטימציה למסכת היחסים אפופי החשד עם רוסיה שהתנהלו ערב הבחירות, ובתוך כך, לפעול לשיפור הקשר עם ולדימיר פוטין בלי שהדבר יצטייר כחלק מקנוניה כלשהי. ואולם עד מהרה התברר שהציפיות נכזבו, ושהסתמן פער בלתי ניתן לגישור בין סגנון פעילותו הקופצני, הבוטה והבלתי שגרתי של טראמפ לבין זה של מזכיר המדינה. האחרון נותר תמיד מאופק, זהיר ומכופתר, ולא הפגין רצון להטביע חותם על עיצוב מדיניות החוץ האמריקנית. 

בעקבות כך נוטרל טילרסון כמעט לחלוטין לא רק על ידי הנשיא, אלא גם על ידי שחקנים נוספים באליטה הממשלית בוושינגטון, דוגמת מזכיר ההגנה ג'יימס מאטיס והיועץ לביטחון לאומי הרברט מקמאסטר. 

אולם מעבר להבדלים בהתנהלות שהפרידו בין טראמפ, הכופר במוסכמות, לבין טילרסון, שהופעתו סימלה מכובדות אך גם מרובעות - נחשפו מחלוקות עמוקות בין מזכיר המדינה לבין הבית הלבן בסוגיות מדיניות מרכזיות. בין השאר, התנגד טילרסון לקו הקשוח שמפגין נשיאו כלפי טהרן, והסתייג מן האפשרות שארה"ב תפרוש מהסכם הגרעין עימה. הוא חלק גם על ההחלטה לפרוש מהסכם האקלים, ונוסף על כך תמך בקו מתון הרבה יותר כלפי קטאר, וזאת לאחר שהוגדרה על ידי טראמפ כמדינה המממנת טרור. 

קו פרשת המים, שהביא ישירות לפיטוריו, היה התנגדותו לקיום הפסגה עם שליט צפון קוריאה קים ג'ונג און ללא עבודת מטה והכנה יסודית. כך הגיעה לקיצה, ללא גינונים מיותרים, קריירה קצרה למדי ובלתי מרשימה. מה גם ששירותיו של טילרסון כדיפלומט מהוגן והוגן אינם נדרשים עוד ככל הנראה במרחב הרוסי, בעיקר על רקע ממצאיה האחרונים של ועדת המודיעין של בית הנבחרים, שלא מצאה עד כה אקדח מעשן כלשהו בפרשת פוטין־גייט. 

לאור הקשרים ההדוקים שבין טראמפ לבין יורשו המיועד של טילרסון, ראש ה־CIA מייק פומפאו, יש מקום לצפות שהמינוי יתרום להרמוניה רבה יותר בתפקודו של הבית הלבן. כך יאפשרו פיטוריו של טילרסון לנשיא ה־45 לעשות היסטוריה בדמות מינויה של אישה ראשונה, המקצוענית המוערכת ג'ינה האספל, לראשות ה־CIA.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו