קים מצמץ ראשון

לפני 46 שנים, בפברואר 1972, התרחש אירוע פורץ דרך שהטביע חותם עמוק על אופייה של המערכת הבינלאומית.

מדובר בביקורו ההיסטורי של הנשיא האמריקני ריצ'רד ניקסון בבייג'ין, שהביא לקיצה את היריבות המרה ששררה בין ארה"ב לבין סין מאז העימות הצבאי הישיר ביניהן, שהתנהל על אדמת קוריאה במשך כשלוש שנים עקובות מדם. 

בהחלטתו לפתוח דף חדש ומפויס עם האויב האמריקני ולהתנתק מן המורשת הטעונה של העבר, פעל מנהיגה הקומוניסטי של סין, מאו דזה־דונג, לא רק על יסוד חרדתו העמוקה מן האיום הסובייטי המחריף אלא גם על יסוד הדימוי שגיבש לעצמו על אודות מנהיגותו של הנשיא האמריקני. העובדה שניקסון הצטייר בעיניו של מאו כמדינאי תקיף ונחרץ בהתנהלותו בחזית המלחמה הקרה, העניקה לו את רשת הביטחון ההכרחית כדי לחצות את הרוביקון מול קריאת התיגר של הקרמלין. 

חרף ההבדלים המפרידים בין הזירה הסינית ב־1972 לבין המרחב הצפון־קוריאני היום, מתוח חוט של דמיון, המחבר ומקשר בין שני המכלולים. שכן, כמו במקרה של מאו, גם החלטתו הדרמטית של שליט צפון קוריאה, קים ג'ונג־און, להפסיק לאלתר את מחול החרבות והטילים שלו וליזום פסגת שלום היסטורית עם יריבו המושבע הנשיא טראמפ, נגזרה ישירות מהכרתו שהבית הלבן נחוש בדעתו למנוע - בכל מחיר - מן הצפון להפוך למעצמה גרעינית.

העובדה שטראמפ הצליח לצרוב בתודעתו של קים את דימויו כמנהיג בלתי קונבנציונלי ובלתי צפוי, הן מבחינת סגנונו והן מבחינת פעולותיו, המוכן ליטול סיכונים שקודמו במשרד הסגלגל נרתע מהם בבהלה, הובילה להכרעתו ללחוץ על הבלמים על סף התהום. 

ואמנם, הרודן הצפוני לא היה יכול להתעלם מן השינוי הקוטבי שחל באסטרטגיה האמריקנית לאחר סיומו של עידן אובאמה. בעוד הנשיא ה־44 לא כיבד את התחייבותו המפורשת להגיב תגובה צבאית לאחר שבשאר אסד חצה, בספטמבר 2013, את הקווים האדומים ששרטטה וושינגטון במישור הלוחמה הכימית, לא היסס יורשו - באפריל 2017 - לשגר מטחי טילים לעבר בסיס סורי כאשר התמלאו התנאים המוקדמים שהציב לכך.

האסימון נפל, אפוא, בפיונגיאנג, ובאבחה אחת התפוגגו להם הרהב והדיבור המתגרה והמתריס, שלוו שוב ושוב בשיגורי טילים ובניסויים גרעיניים. 

העובדה שטראמפ שילב את איומיו הבוטים בתוך סדרה של צעדים כוחניים ספציפיים (כולל הפגנת עוצמה צבאית באזור והידוק משטר הסנקציות הכלכליות), תרמה לתמורה הדרמטית. גם המדיניות הנשיאותית חסרת הפשרות כלפי המשטר האיראני השפיעה אף היא ככל הנראה על מערך שיקוליה והערכותיה של פיונגיאנג. 

נוסף על הצעדים הישירים שנקט, הצליח הממשל במאמציו להגביר את הלחץ על קים באמצעות אסטרטגיה אפקטיבית של אכיפה עקיפה.

מדובר בגיוסה של בעלת הברית היחידה של הצפון, סין, במערך הענישה הכלכלית שהוביל טראמפ בחסות האו"ם. החלטתה של בייג'ין, בספטמבר 2017, בלחץ וושינגטון, להטיל סנקציות מכאיבות במיוחד על שותפתה הבעייתית, היוותה אף היא גורם מאיץ - אם לא נקודת השבירה - בדרך להתקפלותו של קים. 

כך נסגר המעגל, ובאופן אירוני. שכן, הברית האמריקנית־סינית, שנוסדה ב־1972, נשאה לאחרונה פרי דווקא בגזרה הקוריאנית שבה, כזכור, התחוללה המלחמה בין ארה"ב לסין בראשית שנות ה־50. לא נותר, אפוא, אלא להמתין ולראות אם הפסגה אכן תתקיים (שכן טראמפ, הפועל מעמדת כוח, הציב תנאים מוקדמים להתכנסותה).

אם כך יהיו פני הדברים, יש לקוות שהמפגש יסלול את הדרך לגניזתו הסופית של המיזם הגרעיני הקוריאני כחלק מחבילת ההסדר.

מכיוון שכל ההסכמים שהושגו עם צפון קוריאה בתקופת הנשיאים קלינטון ובוש הבן הופרו על ידיה באופן שיטתי, מובנת, גם על רקע זה, תגובתו הזהירה והמאופקת של הבית הלבן. נוסף על כך, יהיה מעניין לראות אם הצלחה אמריקנית זו תשפיע גם על עמדותיו של משטר האייתוללות בטהרן, שבעוד חודשיים יגיע לפרשת מים גורלית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו