28 לאוגוסט 2003. אני על במה גדולה בשיא הפריים טיים הישראלי. אחרי שנים של חלומות הגיעה סוף סוף ההזדמנות לזנק מעלה - אבל ברגע האמת נתקלתי בעוצמה בתקרה של אכזבה. היד שלי נותרה למטה והקונפטי הושלך על מישהי אחרת. אני לצד הזרקור אבל ממש לא מתחתיו.
אני עומדת שם וברור לי שהדרך שמובילה לבכי ורחמים עצמיים מתחת לפוך היא פשוט לא בשבילי. אני אוספת את עצמי מיד וממשיכה לדרך החתחתים שמובילה למעלה. אני ממשיכה למעלה.
שנתיים אחר כך אני על במת האירוויזיון בקייב. הבמה ענקית, החשיפה עוד יותר. ההופעה משודרת לעשרות מדינות, מיליוני עיניים צופות בי והתחושה היא שזה אפשרי. אני יכולה, אני ראויה והערב זה הולך לקרות. חולמת על דוז פואה ומפזרת חיוכים. ושוב, זו אותה התקרה. אמנם גבוהה יותר מקודמתה ומאתגרת, אבל התחושה היא שהיא לא הולכת לשום מקום. שוב קרוב, שוב מכובד – אבל ליד.
אני לא אשבר. גם לא בעוד מיליון תקרות - אני ממשיכה. למה? פשוט כי אני מאמינה בעצמי. אז אני מוציאה סינגל ועוד סינגל, נכנסת לפלייליסט, אלבום פלטינה, כפול, משולש, זמרת השנה, שיר השנה, הישראלית הראשונה שמופיעה ב-MTV, שחקנית השנה בתיאטרון. וכל הזמן העיניים למעלה, לתקרה הזו. ופתאום הבנתי.
אני אוהבת את התקרה הזו. היא זו שמאתגרת אותי. מושכת אותי למעלה. היא לא שם לבלום אותי. היא שם כדי שאסדוק אותה, אכה בה עד שאשבור אותה ואעבור לתקרה אחרת, גבוהה יותר, שתחכה לי עם כדור הריסה כדי שאפרוץ גם אותה.
הביטחון לא מגיע יש מאין. עוד כנערה ידעתי זאת. אני זכיתי לסביבה תומכת שהחדירה בי את הביטחון. זה הכרח לכל ילדה ונערה, הרי נושאים כמו פערי שכר ואפליית נשים, אשר עולים מדי שנה לקראת יום האישה, הם נושאים חשובים, אך הם תולדה של מחדל שמתחיל שנים לפני כן, בעודנו נערות, בגיל ההתבגרות, אז הביטחון העצמי שלנו תלוי על חוט השערה. זה מתחיל בבחירת המגמות בחטיבת הביניים, בהסללה של המורים, ההורים, החברים מסביב. השיפוטיות הפנימית והחיצונית על הגוף שלנו, כמה ומה אנחנו אוכלות, איך אנחנו מתלבשות, השיער שלנו, עם מי אנחנו מדברות ועוד ועוד ועוד.
וזה משפיע. מאוד משפיע. רק השבוע קראתי שבשנות ההתבגרות יש ירידה של 40 אחוזים בהערכה העצמית של בנות. על כן ביום האישה הקרוב ולאורך כל השנה צריך לדבר על איך מחזקים את הנערות באותו גיל קריטי, בו ההערכה העצמית שלהן יורדת, כך שתגדלנה להיות נשים חזקות, שמגשימות את הפוטנציאל שלהן ולא נכנעות לתכתיבים או משכורות נמוכות.
שכן בזמנים בהם נשים מובילות את המגזר הפיננסי, מסיימות בהצלחה קורס חובלים ומטיסות מטוסי קרב; במדינה בה היתה ראשת ממשלה, נשיאות בית משפט עליון וזוכת פרס נובל, ילדות צריכות לדעת שהן יכולות להגיע לאן שירצו. אנחנו צריכות להזכיר את זה לעצמנו כנשים וכאמהות לבנותינו, ולא לתת לאחרים להכתיב לנו את הגבולות.
ילדות צריכות לדעת שהן יכולות להגיע לאן שירצו // צילום: "סודקות את תקרת הזכוכית"
מה שנגיד לעצמנו, מה שניתן לאחרים להכתיב לנו, זה מה שייעצב את חיינו. תחלמו, תשאפו ותראו שתצלחנה. השנה אנחנו סודקות את תקרות הזכוכית. בכל רחבי העולם יישמעו ניפוצי הזכוכיות כי אנחנו נשים. אנחנו כל יכולות. אנחנו רק צריכות להאמין.
עוד כילדה בלהקת נוער, כחיילת בלהקה הצבאית, גם ערב ערב כמשוחררת טרייה מהצבא באילת, תמיד היה את החלום לעמוד על במה ולשיר. שירים משלי. קהל משלי. בכל הכנות, לעתים (רבות מדי) התקרה היתה נראית פשוט רחוקה מדי, ואם העזתי בכל זאת לנסות ולחלום עליה, היא תמיד נראתה כעשוית בטון מזוין. "עזבי", אמרו קולות בתוך הראש. "אין לך סיכוי. את מגיעה מקרית חיים ולא מבית ספר לאמנויות בתל אביב". אבל אותה תקרה המשיכה לקרוא לי, ובניגוד לעצות אחיתופל של חוסר הביטחון שבי, המשכתי לחלום. תחילה ביני לבין עצמי ברגעי שקט. בהמשך גם בקול רם ובלי להתנצל. אני חולמת, אני שואפת ואני אעשה כל מה שאני יכולה כדי להמשיך ולהגשים את עצמי. והחלומות לא נגמרים.
אני כבר מחכה לשוך הסערה משבירת התקרה האחרונה ולהתבהרות התקרה הבאה. היא תהיה רחוקה, היא תיראה בלתי שבירה, אבל עם כח האמונה והרצון אני ב-טו-חה, שגם אותה אצליח לשבור. או לפחות לסדוק עד ההצלחה הבאה.
אודי דורי, מנהלת התכנית "סודקות את תקרת הזכוכית", שירי מימון ואופיר גוטמן, מנכ"ל "פרוקטר אנד גמבל" // צילום: רמי זרנגר
נכתב במסגרת שיתוף פעולה של המותג "Always" וקמפיין "Like a Girl" עם תכנית "סודקות את תקרת הזכוכית", למען מיצוי היכולות, הכישרונות והעלאת הביטחון העצמי של נערות בישראל, לרגל יום האישה הבינלאומי. בנוסף, כל אריזה שווה תרומה - על כל מוצר של Always שיימכר ברשת שופרסל במהלך חודש מרץ תינתן תרומה למען פעילות העמותה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו