ב"אדם בחלל", הבנוי כפרקי מסות, לקח על עצמו דרור בורשטיין משימה כבירה: להחזיר לנו את ההתבוננות הסקרנית בשמי החושך זרועי הכוכבים, שפעם היתה חלק בלתי נפרד מסדר יומה של האנושות והיום הורחקה אל שולי התודעה. ההרחקה הזו התרחשה אם באשמת התקרות היצוקות והתאורה החשמלית ("זיהום האור" של הלילה) ואם באשמת ה"מדעיזציה" של עולם הכוכבים, שבולמת את סקרנותם של אנשים רגילים, לא מתמטיקאים.
"השמיים גורמים לשפה להחוויר. האמת היא שאין מה לדבר על הכוכבים והחלל. יש מה להיות איתם בקשר, אבל זה לא עניין מילולי. המתמטיקה מתאימה יותר. אבל מתמטיקה לא יכולה להסביר יופי לאנשים שאינם מתמטיקאים", כותב בורשטיין.
בורשטיין משנס את כתיבתו במטרה ברורה - לתרגם את החלל לשפת האדם. הוא לא עושה זאת באמצעות חבירה ל"מדע פופולרי". יש בספרו אמנם כמה הסברים מאירי עיניים לתופעות קוסמולוגיות וציטוטים מספרי מדע, אבל זה לא העניין. משימתו - שהוא מתייחס אליה כשליחות, כ"אחריות" כלשונו - היא להחיות את מה שמוסווה מאחורי המספרים העצומים, מאחורי הפואטיקה של המתמטיקה, באמצעות פואטיקה מסדר גודל אנושי.
הוא מתבונן, למשל, בחלל החשוך שבין הכוכבים. זהו בעיניו "הענק האמיתי ביקום": לא כוכב זה או אחר, אלא מה שביניהם. הוא מתבונן בריק הזה, שלמעשה איננו ריק כלל אלא טעון באנרגיה, דרך שירי הייקו, שגם הם נטענים משמעות דווקא באמצעות שתיקות טעונות ומוזיקליות להפליא; הוא מתבונן בחשיכה דרך ציור של ז'ורז' דה לה טור, שהאפלולית היא חלק מהצופן שלו; ולאחר מכן מתבונן בשמש דרך ציור מוצף אור של אדוארד הופר.
התנודה הבלתי פוסקת של הספר בין הקוסמולוגי והאנושי - בין תצלומים מרהיבים של כוכבים (שהספר המושקע הזה משופע בהם באופן יוצא דופן) ובין ציורים מרהיבים של גדולי הציירים; בין ציטוטים פואטיים של משוררים וסופרים ובין הסברים פואטיים לא פחות לתופעות חלליות - יוצרת מאבק או תחרות מובלעת בין האנושי לחללי. התחרות הזו לא רק מציבה את "האדם בחלל", כשם הספר, אלא גם מציבה את האדם כנגד החלל.
כריכת הספר
גרעין היריבות הזאת נמצא כנראה בעובדות הידועות שמובאות כבר בתחילת הספר. אחרי פתיחה מאולצת משהו, מגיע בורשטיין לשורש הכאב, כלומר אל הסוף המר: לתיאורו של כדור הארץ כשהוא צונח אל השמש, עד שהוא מתאדה לחלוטין, כולו מתפזר לאטומים יחידים. הרעיון של הסוף המוחלט, הבלתי מתקבל על הדעת האנושית (ושורה של ספרים וסרטים חוזרים אליו לספר אותו אחרת), מלווה כעננה את כל הקריאה בספר.
אפשר לקרוא את "אדם בחלל" כניסיון לא לגמרי מפורש להפר מעט את מאזן הכוחות הזה. בורשטיין מצטייר לעיתים כסנגור של המין האנושי, הטוען את טיעוניו כנגד גזר דין חתום, שכמו מין אברהם עקשן בסירובו להשלים עם חורבן סדום, הוא עומד לנוכח כוכבי הענק, עם כוחם האדיר והדומם. הוא ניצב לנוכח מדבר החושך שנפרס ביניהם ומאיים לבלוע ברבות הימים גם את כל מה שאנושי, ומצרף שורת שיר למדרש חז"ל לקטע מציור - את עולם הרוח של הגמדים האנושיים - האם אפשר שכל זה יימחק?
שלא כאברהם הוא לא מאמין שמישהו ישמע לו ושהגזירה תומתק. הנחמה היחידה היא שהכיליון של המין האנושי יהיה חלק מאבני הבנייה של הכוכבים הבאים. שהרי גופנו עשוי אבק כוכבים, וכל מה שסביבנו הוא תוצר כיליונם של כוכבים קודמים. המחשבה הזאת, בתורה, חוזרת ומטעינה בכאב את המראה של השמיים זרועי הכוכבים: מי יודע בכמה מהם בלועות פלנטות, ואולי חלק מאורם הוא חיים קודמים שנשרפו.
"כדור הארץ הוא נווה־מדבר בחלל", כותב בורשטיין. "זהו מדבר שהשמש לא קופחת בו אלא קופח דווקא צל כביר קפוא". בקריאת התיגר הסמויה הזאת כנגד המדבר החללי, מפנה בורשטיין את הבמה לענקי הרוח האנושית, וקולו שלו נשמע מבעד לתצרף התרבותי שהוא יוצר, כלומר דרך טעמיו ונטיותיו בבחירת הציורים והציטוטים.
אף שהוא מתבונן בשמיים מתוך אתרים ישראליים מאוד - כיכר רבין, באר שבע או לפעמים מביתו שלו - אין בספר כמעט נוכחות לתרבות ישראלית, לא כל שכן למציאות חייו כאן; בורשטיין כותב כיהודי, האמון על כתבי חז"ל, ונושא את עיניו אל הקאנון המערבי, על שכיות החמדה שלו, ואל תרבות המזרח הרחוק. עיניו נשואות הרחק אל תרבויות שמעבר לים, אחורה בזמן או למעלה לשמיים - נדמה שהוא מסתכל לכל עבר, רק לא אל המקום שעליו עומדות רגליו.
הסירוב להתבונן אל הכאן ועכשיו הישראלי, סירוב המדבר בעד עצמו, מצטרף לסירוב עקרוני יותר, ובעייתי יותר, להתבונן אל צדדיה הפחות יפים של האנושות. באחד הפרקים מספר בורשטיין כי על גבי הגשושית פיוניר 10 הורכבה לוחית אלומיניום עם מסר לחוצנים, שכלל גם ציור של גבר ואישה עירומים. השניים, שהיו אמורים לייצג את האנושות, צוירו כלבנים, והאישה צוירה באופן שמעיד לדבריו גם על פוריטניות. "אבל נניח לזה", כותב בורשטיין. "אם נתעלם מההטיה ה'לבנה' של הרישום, כל אדם וכל אישה יכולים לראות את עצמם ברישום הכללי הזה".
בורשטיין מניח בצד את הגזענות שבאה לידי ביטוי בלוחית הזאת, כפי שהוא מניח בצד, במודע ובמכוון, את המלחמות האנושיות שמוזכרות ברקע האירועים החלליים (מלחמת וייטנאם ברקע הנחיתה על הירח, מלחמת יום כיפור על רקע התקרבות גששית לצדק). מבט קרוב מדי בחוליה של האנושות אולי היה פוגם במאזן הכוחות הסמוי שהוא יוצר בספרו בין ההישגים הרוחניים המפוארים ובין עוצמתו ההרסנית של המדבר החללי. אלא שהתוצאה היא תמונה מעט סטרילית של ההישגים האנושיים, שמתווכת דרך תמהיל תרבותי אליטיסטי־נוסטלגי, שמקהים מעט מחיוניותו של כתב הסנגוריה האברהמי הזה.
אדם בחלל / דרור בורשטיין; בבל, 287 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו