טראמפ נכנס לתפקידו בהכרזה ברורה בעניין ההגירה והגירת העבודה, בעיקר ממקסיקו. הוא התעקש על הקמת חומה בגבול איתה ולא התרגש מההתנגדות למהלך הלא־עדכני.
עכשיו הוא הכריז על הטלת מכס על יבוא פלדה ואלומיניום לארה"ב - מהלך נוסף שלא ברוח התקופה, לא פופולרי ומנוגד לרוח הגלובליזציה שמקדם ארגון הסחר העולמי (WTO).
פרשנים הספיקו להסביר את המהלך מכל כיוון אפשרי. אמרו שהתעשיות שייפגעו מהמהלך פועלות במדינות שנחשבות פחות רפובליקניות. אמרו שמי שירוויח מהעניין - תעשיות הפלדה והאלומיניום המקומיות - הן יותר "טראמפיות" ועוד. אבל זה לגמרי לא מדויק וזה לגמרי לא טראמפ.
בניגוד לנשיא הקודם, טראמפ לא רואה עצמו מנהיג העולם. הוא התבטא לא פעם בעניין ואמר מפורשות ש"על כל מנהיג לדאוג למדינה שלו", והוא לתפיסתו דואג רק לארה"ב.
בניגוד למדינות אחרות בעולם, ארה"ב היא הריבון הקרוב ביותר להיות משק אוטרקי. היא מייצרת בעיקר לעצמה וצורכת במידה רבה מאוד את תוצרתה. אבל היא בכל זאת יצואנית גדולה ולכן היא לא יכולה להיות אדישה לחלוטין לסחר בינלאומי.
לטראמפ יש גישה ייחודית ורדיקלית בכל הקשור לסחר הבינלאומי והיא לא שונה בהרבה מהגישה של סין, ששואפת בגלוי לחקות את כלכלת ארה"ב - לייצר את תוצרתה לעצמה.
טראמפ לא מתעלם מהשאיפה הזו ומגיב לה. נכון ששם המשחק כיום הוא פתיחות, שותפות וחלוקה, אבל האם זהו גם העתיד? הגירעון המסחרי של ארה"ב תופח בקצב חסר תקדים בתולדות האנושות - חצי טריליון דולר בשנה. הגירעון הזה נוצר מכיוון שסין, ולא רק היא, קונה פחות מארה"ב וזה לא רק תולדה של בחירות בשוק החופשי, אלא יד מכוונת.
כאמור, טראמפ מגיב לזה באגרסיביות וכידוע, אין לו בעיה להיות "לא נחמד".
ההכרזה של טראמפ היא לא פחות ממלחמה בתחום הזה. עכשיו הוא יצטרך לשקול את התגובות ולהחליט אם הוא באמת מעוניין בה.
מדובר במהלך מובהק נגד השוק, אבל כאמור, לא הוא התחיל בו ויש בו יותר מדי משתנים מכדי לפסוק בנחרצות אם זה יוביל ל"טוב" או ל"רע" לאמריקה ולעולם בכלל. אבל ברור שזו אמירה של מעצמה, של חוזק ואומץ לב. אם נשפוט לפי ההתגוששויות עד כה הקלפים החזקים נמצאים בצד של טראמפ. אמנם האיחוד האירופי עלול לפגוע בכמה מותגים אמריקאים, אך תעשיות הרכב שם עלולות להיפגע יותר.
