כתפיה של שלומית (שם בדוי) רועדות כשעיניה נחות על ידיעה שמספרת על רשת חדשה לסחר בנשים, שנחשפה בתל אביב. שפתיה נעות במהירות כשהיא קוראת את הכותרת, ומייד אחר כך היא מליטה את פניה בידיה, ובין אצבעותיה מבצבצת דמעה.
שלומית, בת 37, הובאה לישראל ממולדובה לפני 18 שנה באמתלה של עבודה מכניסה בספא של בית מלון. היא היתה אז סטודנטית שנה ראשונה לרפואה, ששאפה לממן לעצמה את הלימודים בגלל קשיי פרנסה של הוריה. במקום להגשים את חלומה, מצאה עצמה נרמסת, עוברת מיד ליד בין שישה סוחרי אדם ונאלצת לקיים יחסי מין עם כ־20 גברים ביום.
רק בעקבות פשיטה של המשטרה, לאחר שנה שבה איבדה כל צלם אנוש, היא הצליחה להיחלץ. מאוחר יותר העזה לעמוד על דוכן העדים בבית המשפט ולהביא להרשעתם של הסרסורים. היא היתה קורבן הסחר הראשון, שהוכר על ידי המדינה.
מתוך תהומות הניצול וההשפלה ניסתה שלומית לשקם את הפצעים המדממים. באומץ לב נדיר תבעה את הסוחרים בבית הדין לעבודה בדרישה לקבל פיצויים ושכר על התקופה שבה סחרו בה, ובמקביל ניסתה לבנות חיים חדשים. היא הכירה בן זוג חרדי, התגיירה, הביאה לעולם ילדים ואימצה זהות חדשה, שתאפשר לה להסתיר את עברה הכואב.
אלא שהטראומה מנעה משלומית לנהל מערכת יחסים זוגית יציבה והובילה אותה לגירושים. הפיצוי שקבע לה בית המשפט, ששוויו מגיע היום ליותר ממיליון שקלים, עדיין לא הגיע לידיה. היא ביקשה לגבות את הכספים באמצעות קרן ייעודית שהוקמה במשרד המשפטים לשם פיצוי קורבנות סחר, אולם לשווא. בימים אלה פתחה בהליכי הוצאה לפועל מול הסוחרים, הליך שעלול לסכן את חייה ולהוביל לחשיפת זהותה.
"המדינה הצליחה להרשיע עבריינים בזכות העדות שלי בבית המשפט, אבל לא מוכנה לסייע לי עכשיו", היא אומרת בכאב, "בשביל מה הוקמה קרן לקורבנות כמוני? סוחרי הנשים מתעלמים כבר עשור מההוראה לפצות אותי, ואני נאלצת להיכנס שוב לגוב האריות כדי להתמודד מולם. 'נצל וזרוק' היא התנהלות שמתאימה יותר לסרסורים, לא למשרד המשפטים".
"הייתי כל כך תמימה"
רק לאחר שלוש פגישות ארוכות, אינספור דמעות והר של ממחטות נייר, מצליחה שלומית לגולל את סיפור חייה המזעזע. היא מבקשת שלא לחשוף את זהותה בגלל החשש מהסוחרים, ובעיקר משום שאינה רוצה לפגוע בילדיה הקטנים, שגילם נע בין 13 לשנה וחצי. לו ידעו שכניה החרדים על עברה הקשה והמורכב, היו בוודאי מנדים אותה ומקיאים אותה מקרבם.
"הצצתי בעינית וראיתי שוטרים, אחד מהם נכנס מהחלון". פשיטה על בית בושת (למצולמים אין קשר לכתבה) // צילום ארכיון: זיו קורן
ילדותה עברה עליה בכפר קטן ברוסיה, מצפון למוסקבה. הוריה עסקו בחקלאות, ואילו היא סיימה בהצטיינות את התיכון במגמה ריאלית ונרשמה ללימודי רפואה באוניברסיטה הבינלאומית בקישינב, בירת מולדובה. את השנה הראשונה סיימה ביוני 1999, ולאחר שהוריה התקשו לממן את שכר הלימוד לשנה נוספת, חיפשה עבודה במלצרות.
"בסוף התחלתי לעבוד במסעדה כשוטפת כלים. אחת מעובדות המטבח שמעה על המצוקה הכלכלית שלי והציעה לקשר ביני לבין ידיד שלה, ולדימיר, שיוכל לסדר לי עבודה בחו"ל. כשנפגשנו, ראיתי איש עסקים אינטליגנטי עם בגדים יקרים. הוא סיפר לי על עבודה בספא בבתי מלון בישראל, והבטיח שבתוך שלושה חודשים ארוויח שכר לימוד של שנה שלמה. הסכמתי. ביקשתי מהאוניברסיטה לחזור ללמוד בסמסטר החורף, בפברואר 2000".
שלומית, שהיתה אז בת 19, לא שיתפה את הוריה בהחלטותיה. גם לא התייעצה איתם כשוולדימיר ביקש ממנה לחבוש פאה מסולסלת עבור התמונה בדרכון.
"הייתי כל כך תמימה, שלא חשדתי בשום דבר. הוא רק תיאר כמה כסף אעשה והבטיח שלא אצטרך לדאוג לאוכל או ללינה. חלמתי על החיים בישראל, רק לא ידעתי איזה סוג של חיים מחכה לי".
באוגוסט 1999 לקח אותה ולדימיר לדירה בקישינב, בנימוק ששם נמצא הדרכון שלה. "הייתי בהלם כשראיתי שבדרכון אני מופיעה כ'מרינה', ולא בשמי האמיתי. באותו רגע הבנתי שמשהו לא בסדר.
"הודעתי לו שאני מתחרטת ושאתקשר למשטרה. הוא התרתח וכלא אותי ליומיים בחדר, בלי אוכל. מדי פעם שתיתי מים מהאמבטיה. בסוף נשברתי והסכמתי לטוס לישראל. החלטתי שמשם אחפש דרך לחזור הביתה".
למחרת, לפנות בוקר, אספו ולדימיר ואדם נוסף את שלומית והודיעו לה שהטיסה תתבצע מרומניה. "בדרך רעדתי מפחד וניסיתי לברוח, אבל הם סגרו את דלתות הרכב עם הנעילה החשמלית. בגבול בין המדינות ביקשו מאיתנו תעודות זהות, ונעצתי בשוטר עיניים מתחננות. הוא לא שם לב.
"אחרי יותר מ־15 שעות נסיעה הגענו לשדה התעופה בבוקרשט, והתברר שהטיסה נדחתה. שלחו את כל הנוסעים למלון. ולדימיר המתין בלובי. התקשרתי מהחדר לקבלה וביקשתי שיקשרו אותי עם המשטרה, אבל אחרי שתי שניות שמעתי דפיקה על הדלת. הוא קלט מה שעשיתי וצעק עלי כמו משוגע. צרח שיש לו קשרים בכל מקום ואיים להרוג אותי.
"כשחזרנו לשדה, הוא הצמיד אותי לזוג מבוגר וביקש שישמרו עלי. מהפחד, לא העזתי לספר להם ששולחים אותי לישראל בניגוד לרצוני. חששתי שהם משתפי פעולה. רק בדיעבד הבנתי שהם אזרחים תמימים, ופספסתי את ההזדמנות".
"הרגשתי בתוך בור, מלוכלכת"
שלומית נחתה בישראל בבוקר 27 באוגוסט 1999. בשדה חיכה לה י', שהסיע אותה לדירה באופקים. שם היא פגשה בחורה אחרת ואת ס', שלקח ממנה את הדרכון.
"שאלתי איפה הספא ומתי אני מתחילה לעבוד, והסרסור צחק. אמר שמכרו אותי, ושאצטרך להחזיר את הכסף בעבודה בזנות.
"הייתי בהלם. התחלתי לבכות בהיסטריה והקאתי, עד שהוא נאלץ לתת לי כדורי הרגעה. אחרי שהתעוררתי בבוקר, התעלפתי בסלון מרוב לחץ. לחשתי לבחורה שאני רוצה לברוח, אבל היא אמרה לי: 'בסוף מתרגלים'. מזה הבנתי שהיא כבר בעסק הזה.
"בימים הראשונים הייתי כלואה בדירה, ולא אכלתי. רק בכיתי. י' וס' הסבירו לי שאני צריכה ללבוש מעכשיו גופיות, מכנסיים קצרים וחצאיות מיני, והבחורה לימדה אותי להתאפר. אחרי שבוע הם הביאו לדירה את הלקוח הראשון.
"נכנס לחדר בחור דובר רוסית, ואמר שהוא יודע מה לעשות", זולגות הדמעות מעיניה, "נדבקתי לקיר, בכיתי, התחננתי, אבל הוא אנס אותי.
"זה היה סוף העולם מבחינתי. עצמתי עיניים וחיכיתי שהכל ייגמר. כל כך הגעיל אותי, שאחר כך ישבתי שעתיים באמבטיה. כשיצאתי, לקחתי את הכרית והשמיכה וישנתי על הרצפה.
"בבוקר הם הודיעו לי שהלקוח רוצה לבוא שוב. התמוטטתי. הרגשתי כמו בתוך בור. מלוכלכת. סמרטוט. ידעתי שהחיים שהכרתי עד היום הסתיימו".
כמה ימים אחר כך היא נלקחה ללקוח אחר, בווילה בבאר שבע. "עמדתי מולו ובכיתי, והוא התעצבן. י' לקח אותי בחזרה לאופקים ואיים שאם אמשיך לסרב, הוא ימכור אותי לאנשים אלימים, שיכריחו אותי להשתמש בסמים. אחרי שנרגע, הוא הביא לי מילון רוסי־עברי וביקש ממני לא לגלות שאני לומדת עברית".
עד נובמבר 99' עסקה שלומית בזנות עבור השניים. הם נהגו להוציא אותה מהדירה, להביאה אל הלקוח ואחר כך להחזירה לדירה.
בשלב מסוים, אחרי שברחה מלקוח אלים, החליט י' למכור אותה לפ', גם הוא סוחר נשים. בחקירת המשטרה מאוחר יותר יתברר שפ' שילם עבורה 6,500 דולר.
"בהתחלה לא הבנתי מה קורה. פ' ביקש שאתפשט לגמרי ובחן אותי כמו שבודקים סוס. הוא דרש שאקח מכל לקוח 150 שקל, ואמר שבהתחלה לא אקבל מזה כלום, כי אני צריכה להחזיר את סכום הקנייה שלי. שתקתי. רק חשבתי שהאסון הזה ייגמר כשאמות".
פ' העביר את שלומית מאופקים לדירה בבאר שבע, שבה התגוררה עם עוד שתי נערות ליווי. הוא הוציא לה תעודת זהות מזויפת חדשה תחת השם אירנה, ובכל יום היא אולצה לקיים בדירה יחסי מין עם שבעה גברים לפחות, לא כולל הוא וחבריו.
"איבדתי לגמרי את האישיות. סדר היום התנהל סביב הגברים. צעירים, מבוגרים, מסריחים. כולם התלוננו שאני קפואה. הייתי צריכה לשלם גם את שכר הדירה, ומאחר שלא היה לי כסף, זה הצטבר לי כחוב שאני צריכה להחזיר.
"הפנמתי שעדיף שאהיה נחמדה, כדי שלפחות אקבל טיפים. יכולתי לעשות את זה רק עם וודקה. זה היה מפלט שאפשר לי להירדם בלילה".
פ' לא אהב את התלות של שלומית בטיפה המרה, ובפברואר 2000 הוסיף לבעלות עליה שני שותפים, ממכון בבאר שבע. הם החליטו כי מעתה יהיה שמה קרינה.
"במקום שבעה או שמונה גברים ביום, הכריחו אותי לשכב עם 20, תמורת 20 שקל לאחד. העור שלי שרף והתקלף, כי לפני כל לקוח צריך להתקלח. שום קרם גוף לא עזר. הייתי חוזרת מהמכון לדירה בלילה ממוטטת, ואסור היה לי לישון לפני שכיבסתי ביד את המגבות של הלקוחות ואת הסדינים, וגם גיהצתי אותם, כדי שאחזיר אותם נקיים למחרת.
"חסכתי כמה שיכולתי, במטרה אחת - לברוח. אפילו לא קניתי בגדים חמים בחורף. שאלתי את עצמי מי מהלקוחות שלי יכול לעזור לי בבריחה. סימנתי אחד מהם, אזרח עובד צה"ל, שסיפר שאני דומה לאחותו שנהרגה בתאונת דרכים וביקש רק לדבר.
"הייתי אופטימית לגביו, עד שהגיעה לדירה בחורה שלא הכרתי, מסוממת וכחולה ממכות. אחד הסוחרים אמר לי שזה מה שקורה לזונה מרדנית, ושהם העבירו אותה לערבים, כעונש. הערבים קשרו אותה באזיקים והתעללו בה תקופה ארוכה. הרגשתי במלכודת".
רק פעם אחת הרגישה שלומית כמו צעירות אחרות בגילה. לקוח של שותפתה לדירה הזמין אותן לבילוי משותף במועדון, והן הסכימו. כשחזרה עם עלות השחר, נרדמה שלומית לראשונה עם חיוך על פניה, בלי לדעת שהיציאה מהדירה תועדה במצלמות נסתרות שהתקינו בה הסרסורים.
"מוקדם בבוקר אחד מהם נכנס לדירה בסערה והעיר אותנו. השותפה שלי קפצה מהמיטה, והוא נתן לה סטירה כל כך חזקה שהיא עפה לקצה השני של החדר. עמדתי משותקת במקום. הוא צעק עלי שאני צריכה לשלם 200 דולר קנס".
זמן קצר אחרי אותו אירוע, באפריל 2000, פשטה המשטרה על הדירה. "בחקירה רציתי לבקש שיעזרו לי, אבל נזכרתי שהסרסורים אמרו שיש להם מלשינים במשטרה. אז אמרתי שאני תיירת שמשכירה דירה עם חברות, ושחררו אותנו. פחדתי.
"הסרסורים העבירו אותנו לדירה אחרת בבאר שבע, ולא עבדנו שבועיים. באחד הימים בא לדירה אדם בשם ג' ולקח אותי למסעדה. שם שאל אם אסכים שיקנה אותי. הייתי המומה, אבל הוא נראה לי אדיב. קיוויתי שזו הדרך שלי החוצה".
ג', שהתגלה כסוחר נשים מתל אביב, שילם עבור שלומית 4,000 דולר. גם אצלו היא אולצה לשכב עם כ־20 גברים ביום.
"זה היה כמו סרט נע. הפכתי לרובוט. גרתי בשכונת התקווה בדירה עם שתי נערות ליווי נוספות, והלקוחות הגיעו מהתחנה המרכזית, כשהם מלוכלכים ומסריחים. ג' ראה שאנחנו נגעלות מהם, אז הוא לקח אותנו ליום חופש בים המלח".
ביד רועדת היא מוציאה מהתיק כמה תמונות בלויות, אחת מהן מאותו יום בים המלח. קשה לחבר בינה לבין הדמות הניבטת מהתצלום בביקיני אדום, תספורת קארה בלונדינית ואיפור כבד, שלא מצליח להאפיל על המבט הכבוי בעיניה.
"בגלל כמות הגברים התחיל לכאוב לי הגב, עד שלא יכולתי כבר ללכת. אחרי חודשיים העבירו אותי לידיים של סוחר אחר, שעבד במקביל כקבלן שיפוצים. סירבתי לעבוד, בגלל כאבי הגב. גם הוא החליט להיפטר ממני ומכר אותי למכון ליווי במתחם הבורסה ברמת גן. שם הבטיחו לי שאני אצטרך רק לרקוד על עמוד.
"למזלי, אלוהים החליט שזה הזמן להציל אותי. בבוקר שבו הייתי אמורה לעבור התעוררתי מוקדם כדי לסדר את התיק, ושמעתי דפיקות חזקות בדלת. הצצתי בעינית וראיתי שוטרים. אחד מהם נכנס דרך החלון.
"לקחו אותי למשטרה עם שתי בנות נוספות, ואחת מהן סיפרה את האמת. סירבתי לשתף פעולה ולהגיד איך קוראים לי באמת. גם לא יכלו לגרש אותי כי לא היה לי דרכון, אז העבירו אותי לכלא נווה תרצה".
מטשטשת את הקימורים
לאחר שנעצרה, שינתה שלומית את חזותה ועשתה כל שביכולתה כדי לעמעם את נשיותה. היא לבשה טרנינגים גדולים ממידתה ועלתה מאוד במשקל. גם היום, יותר מ־15 שנה אחרי האירועים ההם, היא לא מתאפרת ומעדיפה ללבוש שכבות של בגדים בצבעים כהים, המטשטשים כל קימור בגופה.
"נקודת האור הראשונה היתה בנווה תרצה. יש שם מקלחת, יש ארוחות מסודרות, יש מיטה, ואין לקוחות. בהתחלה התחברתי רק עם דוברות רוסית או עם בנות שנעצרו על זנות, ואחר כך גם עם הישראליות. אחרי שעזרתי לאחת מהן, קיבלתי מעמד בקרב האסירות. אפילו הנהגתי פעמיים שביתת רעב בגלל שלא סידרו לדוברות הרוסית פגישה עם קונסול".
בנובמבר 2000, לאחר שלושה חודשים בכלא, הודיעה שלומית לסוהרים שהיא מוכנה לשתף פעולה ולחשוף את זהותה. "שני הסרסורים שלקחו אותי בחזרה לבאר שבע לא הסכימו להביא לי את הכסף והבגדים שנשארו בדירה. אמרתי להם שאפתח את הפה, וזה מה שעשיתי".
הקונסוליות של מולדובה ורוסיה בישראל אישרו את זהותה, והיא נלקחה לעדות במשטרת רמלה. כשסיימה לספר על הזוועות שחוותה, שוחררה מהמעצר.
"עמדתי מחוץ לכלא והתלבטתי לאן ללכת. היה לי כרטיס טלכרט, וצלצלתי לאחת הבנות שלא נעצרה. היא הציעה שאבוא לגור בדירה של רופא שיניים בבאר שבע, אדם ערירי שטיפל בנו בעבר ללא תשלום. הוא היה כמו סבא בשבילי וניסה לעזור לי עם הדיכאון. כשהציע שאתקשר להוריי, סירבתי. לא יכולתי לעמוד בבושה".
בעקבות עדותה של שלומית נעצרו שישה משבעת הסוחרים. י' הצליח להימלט מהארץ. בפברואר 2001 הוגשו לבתי המשפט בבאר שבע כתבי אישום נגדם בעבירות של סרסרות, שידול למעשה זנות, החזקת מקום לשם זנות ובעילה אסורה בהסכמה.
בצעד נדיר, לבקשת הפרקליטות, התייצבה שלומית לדיונים, וכך הפכה לקורבן הראשון בישראל שמעז להעיד נגד סוחרי נשים. בקול שקט ובמבטא כבד סיפרה כיצד התייחסו אל גופה כמכונת כסף.
איך הרגשת כשעמדת מולם שוב?
"בכיתי כל הזמן, אבל ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון. היו ביניהם כאלה שהעבירו אצבע על הצוואר שלי, בתנועה של שחיטה, אבל התעלמתי מהם. בכל פעם הביאו אותי לאולם מוקפת במאבטחים, כי המשפחות שלהם רצו לפגוע בי".
בעקבות העדות חתמו ששת הסוחרים על הסדרי טיעון, שבהם נגזרו עליהם עונשי מאסר קצרים יחסית - משישה ועד 33 חודשים. הם חויבו לפצות את שלומית: חמישה מהם ב־17 אלף שקלים כל אחד, ואחד ב־3,000 שקלים. ג' ערער על גובה הסכום אולם בית המשפט הגדיל את הפיצוי שלו ל־25 אלף שקלים. מהמשפט הפלילי קיבלה שלומית 96 אלף שקלים.
"אני לא ידעתי על הסדרי הטיעון", היא אומרת בבכי, "רק אחרי שזה נסגר בבית המשפט הזמינו אותי לפרקליטות והודיעו לי. הייתי בהתמוטטות טוטאלית. כמעט לא יצאתי מהבית וחייתי על כמויות של כדורי הרגעה. הרגשתי תלושה, בלי קרקע מתחת לרגליים. בכל בוקר שקלתי מחדש להתאבד".
למרות מצבה הנפשי הקשה, ובעצת אחד מארגוני הסיוע שנחלץ לעזרתה, בחרה שלומית שלא להסתפק בהרשעה הפלילית. היא החליטה לתבוע את הסוחרים בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, בטענה שהתקיימו ביניהם יחסי עובד־מעביד, ודרשה שכר ופיצויים על הנזק והסבל שהם גרמו לה.
"חלמתי לטוס למולדובה עם הכסף הזה. להמשיך את הלימודים, ובעיקר לקחת טיפול פסיכולוגי. אחת הבנות סיפרה לי שהסוחרים אמרו שהעדות שלי היתה 'כמו פיצוץ בבית נמלים', ושהנקמה עוד תגיע. היא רמזה שיש להם קשרים במולדובה וברוסיה, ולאן שאסע, ימצאו אותי.
"באחד מימי המשפט תפסתי אומץ ויצאתי מהבית למכולת. בדרך חזרה שמתי לב שיש מכונית שנוסעת מאחוריי לאט, והבנתי שעוקבים אחריי. נכנסתי לכניסה האחורית של הבניין ורצתי למעלה. שמעתי במדרגות אנשים מקללים אותי. מאז כבר לא יצאתי החוצה".
"לא שייכת לנצרות"
בשנת 2003, בעיצומם של הדיונים בבית הדין האזורי לעבודה, פגשה שלומית את ר', חרדי חוזר בתשובה מבני ברק, המבוגר ממנה בעשור. "הכרנו דרך שכנה בבניין, שהוא היה בן משפחתה, והתיידדנו. דיברנו המון על יהדות. סיפרתי לו שסבתא שלי מצד אמא דיברה יידיש וטענה שהיא יהודייה. לא היתה לכך הוכחה, כי כל המסמכים נעלמו לאחר מלחמת העולם השנייה.
"אני גדלתי כנוצרייה, אבל הרגשתי לא שייכת לדת הנוצרית. בנווה תרצה קראתי במקרה בתהילים, ובכיתי מהתרגשות. בכל סוף שבוע הייתי מדליקה נרות שבת.
"סיפרתי לר' על כל מה שעברתי ואמרתי לו שאולי השואה הפרטית שלי היא יד אלוהים, ושהייתי צריכה לעבור תיקון".
שנה אחר כך, בגלל חשש מהסוחרים, עזבה שלומית את באר שבע ועברה להתגורר בדירתו של ר'.
"נראינו מוזר יחד - הוא עם כיפה שחורה וציצית, אני חילונית בג'ינס. אחרי זמן קצר התאהבנו והפכנו לזוג. התחלתי מייד תהליך גיור בבני ברק, ובמהלכו נכנסתי להיריון לא מתוכנן. זה היה שוק. למרות שעוד לא הייתי יהודייה או נשואה, התלבשתי כחרדית ושמתי כיסוי ראש".
עורכת הדין רוני אלוני סדובניק // צילום: יחיאל ינאי
באמצע 2005 ילדה שלומית את בתה הראשונה. כעבור כמה חודשים קיבל בית הדין האזורי לעבודה את טענותיה נגד סוחרי הנשים וחייב אותם לשלם לה כ־26 אלף שקלים, בהתאם לשכר המינימום, לפצותה על הסבל והכאב ב־240 אלף שקלים ולהחזיר לה 7,500 שקל כל אחד, שכר הטרחה של עורכי דינה. הסוחרים ערערו על גובה הפיצוי לבית הדין הארצי לעבודה.
באוקטובר 2005 השלימה שלומית את תהליך הגיור. מייד אחר כך התחתנה עם ר' ושינתה את שם נעוריה. "מאותו רגע לא היה יותר זכר לילדה שגדלה ברוסיה או לקורבן שאולץ לעבוד בזנות. הרגשתי שאני במקום הנכון ביותר בשבילי".
אלא שהקשיים לא הרפו. בעלה חלה בסרטן והפסיק לעבוד. שלומית, שמצאה עבודה כמטפלת בקשישים, הפכה למפרנסת היחידה, עד שנכנסה שוב להיריון וילדה את בנה.
"אחרי הלידה סבלתי מהתקפי כאבים בכל הגוף ואבחנו אצלי פיברומיאלגיה, תסמונת כאבים שפורצת בלי הסבר ידוע. נאלצתי גם אני להפסיק לעבוד, ומדי פעם מכרתי סידורי פרחים דקורטיביים. התקיימנו שנינו מקצבאות נכות של ביטוח לאומי".
ביולי 2008 נדחתה בקשתם של סוחרי הנשים להפחית את סכומי הפיצויים שנגזרו עליהם. השופט סטיב אדלר כתב בהחלטתו כי אילו יכל, היה מורה להם לשלם לשלומית את מלוא הרווחים שהפיקו מעיסוקה בזנות. הוא הגדיל את שכר טרחת עורכי הדין ל־75 אלף שקלים, כך שבסך הכל היתה שלומית אמורה לקבל 341 אלף שקלים.
שלומית ובעלה קיוו כי כספי הפיצויים יסייעו להם להתקיים, אולם התבדו. לסוחרים, שכבר השתחררו מהכלא, לא היתה כל כוונה לשלם. בינתיים, נולדו לבני הזוג עוד שלושה ילדים.
שלומית פנתה לסיוע המשפטי במשרד המשפטים, המעניק עזרה בהליכים אזרחיים למי שידם אינה משגת, אולם עורכי הדין שמונו לה הרימו ידיים לאחר שגילו כי הסוחרים פשטו רגל. הקשיים והמצוקה הכלכלית נתנו את אותותיהם בקשר בין שלומית לר', וב־2013 הם התגרשו.
"זה הכל בגללי", היא אומרת במבוכה, "קשה לי בזוגיות ובאינטימיות, בגלל מה שעברתי. אני לא אוהבת שנוגעים בי. גם כדורי ההרגעה כבר לא עוזרים, ואין כסף לטיפולים.
"עברתי פעם אחת אבחון פסיכיאטרי, וגילו לי פוסט־טראומה כרונית. כבר 18 שנים יש לי פלאשבקים וסיוטים שבהם גברים שוכבים מעלי ואני לא יכולה לנשום או לצעוק. אם אני רואה ברחוב מישהו שדומה לסרסורים, אני בורחת ולא יוצאת מהבית כמה ימים.
"ר' ואני כבר לא גרים ביחד, אבל אנחנו עדיין אוהבים. לכן הבאנו לפני שנה וחצי עוד תינוק".
איך הסביבה החרדית מגיבה לקשר הייחודי ביניכם?
"אין לי מושג, אני לא נותנת לאף אחד להתקרב אלי. לא רוצה לשקר על סיפור החיים שלי".
"חוסר צדק משווע"
בשנים האחרונות נעזרת שלומית בעו"ד רוני אלוני־סדובניק, המתמחה בייצוג קורבנות עבירות מין. כבר בהתחלה סברה אלוני־סדובניק כי הקרן הייעודית של משרד המשפטים היא המוצא הנכון. הקרן הוקמה ב־2006 בעקבות החוק לאיסור סחר בבני אדם ונועדה לחילוט כספים של מורשעים בעבירות אלו כדי לפצות את הקורבנות.
למרות שהיתה אמורה להתחיל לפעול כבר ב־2007, פתחו מנהליה חשבון בנק רק שנתיים אחר כך. באותה תקופה הצטמצמה תופעת הסחר בישראל, ובחשבון לא הופקדו כספים. במשרד המשפטים המתינו לפסק דין סופי במשפטו של הסוחר רמי סבן, שנשלח לרצות 18 שנות מאסר. אלא שההליכים התמשכו בשל ערעור שהגיש ב־2013.
ביוני אותה שנה פנתה עו"ד אלוני־סדובניק לבית המשפט המחוזי בתל אביב ותבעה את משרד המשפטים בעקבות הסחבת בפעילות הקרן. כעבור חמישה חודשים הגיעו הצדדים להסכם שקיבל תוקף של פסק דין, ולפיו תבוטל התביעה, ומשרד המשפטים יבדוק את האפשרות לשלם לשלומית באמצעות הקרן את הפיצויים שנפסקו לה.
לאחר שדבר לא התקדם, פנתה עורכת הדין שוב למשרד המשפטים. ביולי 2014 השיבו לה כי בשל מיעוט הסכומים בקרן, אין אפשרות להפעילה. עוד צוין כי כשיתקבל כסף, תוכל שלומית להגיש בקשה לפיצוי, כמו כל קורבן אחר.
בתגובה הזכירה עורכת הדין כי שישה תיקי סחר הסתיימו באותה עת, ותהתה היכן הכספים. היא ציינה כי יש לתת לשלומית עדיפות על פני קורבנות אחרים משום שהיתה הראשונה שהוכרה על ידי המדינה, והיחידה שבית הדין קבע לה פיצויים. במקביל פנו השתיים לבג"ץ.
בדיון שהתקיים ביוני 2016 הודיע משרד המשפטים לבג"ץ כי לקרן נכנסו מאות אלפי שקלים, וכי התקבלו 47 פניות מנפגעי עבירה, ובהם שלומית, וכי פנייתה תטופל. השופטים הורו למחוק את העתירה וציינו כי אם התוצאה לא תשביע את רצונה, היא תוכל לעתור שוב.
בנובמבר 2017 הודיעה הקרן לשלומית כי תקבל 58 אלף שקלים בלבד, שישולמו בארבעה תשלומים ויוקדשו רק לטיפולי שיניים ולטיפולים שונים לה ולילדיה. לפני כחודש, עם העברת הסכום הראשון בהיקף 15 אלף שקלים, היא נדרשה להציג קבלות על הטיפולים, כתנאי להעברת התשלום השני.
"זו בדיחה", היא אומרת, "חיכיתי עשר שנים לכסף הזה, קיבלתי פחות מחמישה אחוזים מהסכום שבית הדין קבע, ובסוף מגבילים אותי על מה אוציא אותו, וגם דורשים קבלות. אם בא לי לרכוש מטבח חדש, זו זכותי. מן הראוי שייתנו לי את הכסף ויילחמו בעצמם מול הסוחרים. זה חוסר צדק משווע".
"הלקוחות הגיעו מהתחנה המרכזית, מלוכלכים ומסריחים" // צילום: עמי שומן
לאור זאת, נאלצה שלומית בימים אלה לפתוח תיק נגד הסוחרים בהוצאה לפועל.
עו"ד אלוני־סדובניק זועמת. "מדינת ישראל התחייבה בפני מחלקת המדינה האמריקנית לפעול למיגור הסחר בבני אדם בארץ ולשיקום הקורבנות, שהוכרו בחוק. לנוכח פער הכוחות בין קורבן של סחר בבני אדם לבין ארגון פשיעה בינלאומי, הורה המחוקק ליצור ביניהם חיץ, ולשם נכנסת קרן החילוט.
"משרד המשפטים הפר את חובתו כשלא הפעיל את הקרן בזמן, ובמשך שנים לא חילט כספים של מורשעים בסחר בבני אדם. הקרן הופעלה בזכות הבג"ץ שהגשנו.
"אחת הבנות סיפרה לי שהסוחרים אמרו: ׳העדות שלה היתה כמו פיצוץ בבית נמלים, והנקמה עוד תגיע׳". שלומית, השבוע // צילום: אריק סולטן
"כשנודע לי שהקרן תיתן עדיפות לעמותות ולא לקורבנות עצמן, וכתנאי מקדים וחלמאי היא מבקשת שנגבה בעצמנו את הכסף, נאלצתי להיפגש עם ראשי ההוצאה לפועל כדי לשכנע אותם לפתוח תביעה נגד הסוחרים כשהפרטים של שלומית חסויים. היא נמצאת בסכנת נפשות בגלל אוזלת היד של משרד המשפטים. אם המצב יימשך, נפנה למחלקת המדינה האמריקנית ונבקש שיורידו לישראל את הדירוג במאבק בסחר בבני אדם".
• • •
ממשרד המשפטים נמסר בתגובה: "ועדת קרן החילוט הינה קרן ציבורית שהוקמה מכוח החוק. תפקידיה, בין היתר, להמליץ לאפוטרופוס הכללי על הקצאת הכספים בהתאם למטרות המפורטות בחוק, ובאופן שיועיל למירב הנפגעים מעבירות של סחר בבני אדם והחזקה בתנאי עבדות.
"החוק קובע כי הקרן תוכל לפצות נפגע עבירה כפי שנפסק לזכותו בפסק דין, רק אם יַראה שנקט הליכים סבירים למימוש פסק הדין ולא הצליח. שלומית ביקשה פיצוי מהוועדה בלי שנקטה כל פעולה לגביית הפיצוי שנקבע לה, ולמרות זאת עשתה המדינה מאמצים רבים לסייע לה.
"בין היתר, היא הופנתה לסיוע המשפטי ולרשות האכיפה והגבייה כדי שיסייעו לה לקבל את הפיצוי. משלא עשתה כן, הוועדה אינה יכולה לשלם לה מכספי הקרן. המדינה מסרה לשלומית כי יש אפשרות נוספת לקבלת כספים מהקרן - לטובת שיקום של נפגע העבירה, טיפול בו והגנה עליו. בבקשות אלו נדרש נפגע העבירה להסביר לאיזו מטרה דרושים לו הכספים, והם מוקצים בהתאם לכך.
"שלומית אכן הגישה בקשה, ולאחר בחינה החליטה הוועדה להקצות לה סכום כסף משמעותי למספר מטרות שיקום. הכסף יועבר אליה בפעימות, כדי להבטיח שכספי הציבור המועברים מהקרן אכן משמשים למטרות שלשמן הוקצו". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו