"זרים", הספר השלישי בטרילוגיה פרי עטו של גבריאל בן-שמחון, עוסק בשאלות הנוגעות לזהות ולהשתייכות, וכן בבחירה הנלווית אליהן, שלעיתים יש בה מידה רבה של ויתור.
לאחר מלחמת ששת הימים, בה הוכרזה נורית כנעדרת, מחליט יונתן מרציאנו לטוס לפריז ולהפיק סרט שיוקדש לה ולסיפור אהבתם. דמותו של יונתן, אליה התוודענו בשני הספרים הקודמים בסדרה – "נערה בחולצה כחולה" ו"המרוקאי האחרון", מתחבטת כל העת בשאלה של הגדרה עצמית – האם יונתן ישראלי, מרוקאי או צרפתי? האם הוא חייל, משורר או קולנוען? לעיתים מתאפשר ליונתן לאמץ מרכיבים מכמה זהויות שונות על פי התמהיל המתאים עבורו, בשעה שפעמים אחרות הוא נדרש לבחור באחת ולוותר על אחרת. להתלבטות בנוגע לזהות יש גם פן מוסרי, הבא לידי ביטוי באופן מדויק במשפט המופיע בספר: "מתבלבל ויורה במצלמה במקום בעוזי". מה ראוי ונכון להיות בהתאם לצו השעה ולתרבות המקום?
"זרים" // כריכת הספר
לא זו בלבד שיונתן מתחבט בין זהויות שונות, אלא שמאז ומתמיד, כל מהלך חייו הונע ונווט על ידי הצורך בהשתייכות ברורה. התאהבותו בנורית קשורה קשר עז בעצם היותה סמל עבורו – היא תמצית הצבריות, שהיא משאת נפשו האמתית של יונתן – וביותר ממובן אחד, בן-שמחון יוצר, במתכוון או שלא במתכוון, הקבלה בין נורית ובין מדינת ישראל. אחד האירועים הראשונים המתרחשים עם הגיעו של יונתן לצרפת, הוא היקלעותו לשירה פומבית של ההמנון הצרפתי. הוא משתף פעולה ושר, על אף שהינו תייר. האימוץ המיידי הזה של סממן כה מובהק של המקום אליו הגיע משקף את הצורך של יונתן להרגיש שייך במקום שבו הוא נמצא. ויחד עם זאת, לאורך הספר כולו מורגשת היטב כמיהתו של יונתן לבית הילדות, למשפחה ולמסורת – ויש כאן יותר מגעגוע, כי אם התרפקות של ממש.
הזהות על פי בן-שמחון היא אלסטית – גמישה וניתנת לשינוי, בהתאם לעיני המתבונן. לא מספיק שאדם יאמץ לעצמו זהות על מנת שגם האחרים יראו אותו כך, והאופן בו זהותו נתפסת נתון בידיהם. יתרה מכך, זו דווקא הזרות שבכוחה לחלץ מן האדם את הגדרת זהותו ולהבהיר לו היכן הוא שייך - "לפריז נוסף מונומנט. לצד הלובר, הבסטיליה ושער הניצחון הייתי גם אני – יונתן מרציאנו מחיפה", כותב בן-שמחון. "מה אגיד לכם. אני שהייתי זר בפלוגה ג' ב-890 הפכתי עכשיו לצבר לדוגמה, ליהודי ולישראלי החדש. גם עכשיו בארץ אני עדיין זר, אבל בעיניו של ז'אק אני כמו ירמי, מייצג את ארץ ישראל, אני הישראלי האותנטי, סמל הניצחון".
מציאות ודמיון מתערבבים זה בזו לאורך העלילה, ועצם כך שיונתן חולם לעסוק דווקא בתחום הקולנוע מזין את הטשטוש ביניהם. כאשר יונתן מגיע לפריז, הוא נקלע ללא ידיעתו לצילומיה של סצנה בסרט. לאחר מכן, הוא נתפס בעדשתה של תכנית בסגנון 'מצלמה נסתרת'. לרגע או שניים, הוא אינו בטוח מה מתרחש במציאות הקונקרטית ומה מהווה חלק מיצירה קולנועית או טלוויזיונית - שלעיתים מתוסרטת ומבוימת, ולעיתים אינה. הוא פוגש נערה ומתנשק איתה, בעודו סבור כי נוצר ביניהם רגע רומנטי מלא זוהר. כאשר הוא מבין כי האדם שמנציח את נשיקתם במצלמתו הוא לא אחר מאשר בעלה, מכה בו ההבנה שהוא מתקשה להבחין בין ייצוגי מציאות שונים ולומר מה מהם ממשי ומה מדומיין - מה שנראה לו כרגע רומנטי יפהפה אינו יותר מאשר הזדמנות לצילום מוצלח, שמאחוריו אין כל אמת.
האמנות על פי בן-שמחון מלאת עוצמה, והיא מצילה חיים ממש כשם שהיא מסכנת אותם – מצד אחד, סולאנז' מאבדת את הכרתה מהתרגשות ברגעי שיא קולנועיים. מצד שני, חייו של חמודי, החייל המצרי, ניצלים בשעה שהוא מצטט שיר של אלתרמן במהלך מלחמת ששת הימים. אך כשם שבן-שמחון מאדיר את האמנות, כך הוא גם משטיח את כוחה לכדי מטבע לשם מסחר - "על קירות הבית שלו היו תלויים אורגינלים של פיקאסו, מאטיס ושגאל, שקיבלו בזמנו טיפולי שיניים אצל אשתו ושילמו בציורים, והוא יכול היה להצביע על ציור ולומר: זאת הטוחנת של פיקאסו וזאת החותכת של מאטיס". לא רק עם האמנות עושה זאת בן-שמחון – בכל שלושת הספרים בסדרה הוא נוהג להתמקד במושג מיתי כזה או אחר, כמו אהבה, בית ומולדת, נאמנות ומימוש עצמי, להאדירם ולהעלותם על נס ולאחר מכן לבחון את כוחם במבחן הממשות, הארציות.
ניתן אמנם למצוא עניין רב ב"זרים" גם ללא קריאה של קודמיו בסדרה, אך כדאי לגשת לשלושת הספרים על פי הסדר בו ראו אור, על מנת לקבל תמונה רחבה יותר של קורותיו של יונתן מגיל הנעורים. דמותו של יונתן מתפתחת לאורך עלילת הספר השלישי, ולקוראים מתאפשר להכיר היבטים נוספים בדמותו, וכן לבחון את אלו המוכרים לו בסיטואציות חדשות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו