לפעמים אני מסתכל על פסקה ראשונה בספר ורואה מרפסת. הרגל הארוכה של השורות האחרונות בפסקה בולטת כל כך, שמתחשק לעמוד עליה - לשאת עיניים אל האופק, לגלות מפנה בעלילה. אבל בפעמים אחרות זהו סתם בלוק. ריבוע, או מלבן עומד, צפוף וגדוש. כמו גורד שחקים שכל משרדיו מוארים בשעת לילה מאוחרת. כמו מונומנט בלב יער. עמוד נטול פסקאות הוא הצהרת כוונות אסתטית.
הטיפוגרפיה הספרותית המודרנית גמישה ופנים רבות לה, אבל היא מובהקת. אי אפשר לטעות בה. ובכל זאת כשצוללים לתוך העמוד, משפט יחיד או מילה יתומה עשויים לעורר דרמה גדולה על הדף. הנשימה היא מרכיב חשוב בקיום הוויזואלי של הספרות. כשאנחנו קוראים - אנחנו נושמים, וכשהנשימה נעתקת על ידי חיתוך מסוכן, ולחלופין מתרחבת לקצב אחיד ומדוד במשך דקות ארוכות, נוצר הלך רוח. "אני שוקלת את המילים ואת המשפטים, שוקלת את הפסקאות", העידה על עצמה הסופרת ג'מייקה קינקייד. היא לא דיברה ברמזים אלא כמי שמתייחסת לטקסט כחומר גלם, שמשקלו וצורתו משנים את מצב הצבירה שלו.
המניפולציה שטומן לנו המספר תלויה לעיתים רק בדחיסות או באווריריות הגרפית שהוא מציע לנו. זה מסוכן: תוכן הדברים עלול להידחק לשוליים. אפשר להיסחף בקלות אחרי גרפומנים או ללכת שבי אחר טון פקידותי ולקוני. אסור לעצום עיניים. הקריאה אינה היפנוזה. גם כשהיא תלויה כולה במקצב, שורשיה עדיין נטועים עמוק במשמעות. אין המדובר באסתטיקה של הכתיבה, שהיא כלי לגיטימי להעברת תחושות ומצבים קיומיים רבים. זו הצורה הראשונית שאותה פוגש הקורא: עוד טרם קרא מילה אחת הוא עשוי להתרשם, לטוב או לרע, מהמראה שנפתח מולו.
בסידור התפילה היהודי המניפולציה היא גלויה ומטרתה להעביר את הטקסט לקורא בממשותו הגופנית. ברכות השחר - רשימת מצאי קיומית, מסמך הבודק את פנימיותנו וחיצוניותנו; "שמע ישראל" - מותג זהותי שעלינו לממש בקריאתו ולכן הוא מופיע בפונט מרווח וגדול; "אנא ה' הושיעה נא" שבתפילת ההלל - פסוקים המהדהדים את עצמם מן הפרט אל הציבור ובחזרה, ובמבט ראשוני נראים כמו טקסט מדיטטיבי החוזר על עצמו.
בספרות הממשות מזדחלת בערמומיות. אבל היא קיימת. לפני שהספר הוא צבר של אידיאות, רעיונות, תקופות ודמויות - הוא גולם: רצף של דיו על נייר המשרטט את קיומו באופנים שונים. אף למרכיבים יש משמעות, הם אינם נותרים מחוץ למשוואה. חישבו על אדם מן העבר הקדום הפוגש בספר בפעם הראשונה. הרהרו לרגע בתמימותו ובסקרנותו, באופן ששדות המילים מתרקמים בעיניו. עתה פיתחו ספר והביטו במבט לא ממוקד בליבו, בפסקאותיו, בשורותיו. מה אתם רואים?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו