התסריטאי-במאי רובן אוסטלנד ממשיך לפרק את ההתנהגות האנושית לגורמים. בסרטו הקודם, "כוח עליון", התמקד אוסטלנד בתגובתו הפחדנית של אב משפחה שנוטש את אשתו ואת ילדיו כאשר מפולת שלגים פתאומית מאיימת לכסות אותם, ובחן את ההשלכות ההרסניות של הנטישה האינסטינקטיבית הזאת. בסרטו החדש, "הריבוע", שמתרחש בסצינת האמנות המדושנת, הבורגנית והמגוחכת - מציב אוסטלנד לגיבוריו מבחנים דומים. בכולם הם נדרשים לבחור בין אופן פעולה הגון או מוסרי לבין אופן פעולה אנוכי. ובאופן צפוי, למרות שהם יודעים היטב מה מצופה מהם לעשות (ומה הם מצפים מעצמם לעשות), הם נכשלים במשימה שוב ושוב (או מגיבים באופן הנכון באיחור ניכר).
בתוך כך, "הריבוע" – שקטף את פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון - הוא סרט הרבה יותר שאפתני, נרחב, פרובוקטיבי ומצחיק מ"כוח עליון". למרות שהוא אינו גאוני, חדשני ופורץ דרך ברמות שהוא חושב שהוא, הצפייה בו בהחלט מספקת חוויה מלהיבה ומפתיעה.
גיבור הסרט הוא כריסטיאן (קלאס בנג), האוצר הראשי של מוזיאון לאמנות עכשווית בשטוקהולם. בוקר אחד בדרכו לעבודה כריסטיאן נופל קורבן לשוד מתוחכם, והסלולרי, הארנק והחפתים שלו נגנבים. בעזרת אחד מעובדיו כריסטיאן מצליח לאתר את מיקומו של המכשיר הסלולרי, ומחליט לדרוש מהגנבים שיחזירו לו אותו. אבל העניינים לא בדיוק הולכים לפי התוכנית.
במקביל, המוזיאון מתחיל בהקמתו של מיצג חדש בשם "הריבוע" שצפוי להיפתח בקרוב לקהל הרחב. המיצג – שמכיל ריבוע לא מאוד גדול, שמשורטט על הרצפה – נועד לספק "מקום בטוח" ואוטופי, ולקדם ערכים כמו שוויון, סובלנות ועזרה הדדית. רעיון אצילי, ללא ספק. אבל איך אפשר למכור אותו לציבור? לשם כך נקראים לעזרת המוזיאון שני מומחי ניו מדיה, וניתן לומר שהרעיונות שלהם מעניינים.
בין לבין, אוסטלנד מתזמר שורה ארוכה של סיטואציות חברתיות שלוקחות תפנית לא צפויה, ולעיתים קרובות גם מביכה. באחת מהן, כריסטיאן מוצא את עצמו במיטה עם עיתונאית אמריקאית (אליזבת מוס) שמשום מה מתעקשת שייתן לה את הקונדום לאחר שהוא מסיים. באחרת, שיח גלריה עם אמן מפורסם (דומיניק ווסט) מופר שוב ושוב בשל צעקותיו וקללותיו של צופה עם אספרגר. ואילו בסיקוונס ארוך ועוכר שלווה, שמהווה את שיא הסרט, אמן פרפורמנס (טרי נוטרי) שמגלם קוף, מסתובב בין השולחנות בערב גאלה חגיגי, ומשרה אימה על התורמים העשירים.
על אף שעולם האמנות מהווה מטרה קלה מאוד לסאטירה, אוסטלנד מצליח לשלוף כאן כמה וכמה שפנים מהכובע. הנטייה שלו למשוך כל סצינה עד הקצה, תוך כדי התעכבות על שתיקות לא נעימות, גמגומים ורעשי רקע - מניבה לא מעט רגעים מבריקים ואבסורדיים. במובנים רבים ניתן לומר ש"הריבוע" מסתובב בטריטוריות שמוכרות מסרטיו של הבמאי האוסטרי מיכאל האנקה. אך בניגוד להאנקה, לאוסטלנד יש חוש הומור. עובדה פעוטה זאת סייעה לי לסלוח לו על המימדים הדידקטיים ועל שביעות הרצון העצמית שנוכחים ביצירתו, ולהעלים עין מכך שהסרט שלו – שנמשך שעתיים וחצי - ארוך מדי בעשרים דקות לפחות. מה לא עושים בשביל לצחוק קצת על העשירים.
"הריבוע", שבדיה 2017
ציון: 8
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
