צפייה בערוצים המסחריים יכולה לעורר לעיתים את התהייה: "מה זה לעזאזל הקרקס הזה?", ואז נוחתת כאן "גוט טאלנט" ומספקת לצופה במכוון חוויה קרקסית למהדרין. מדובר בתחרות כישרונות, חלקם אזוטריים או מחתרתיים, שלראשונה מקבלים במה מכובדת בפריים-טיים. טוב, לפחות מאז "הדבר הגדול הבא" שעלתה ב-2007 – אותו פורמט, אצל אותה זכיינית, עם שופטים אחרים והרבה פחות סוואג. אחרי הכל, נועה קירל הייתה אז רק בת חמש וחצי.
הפורמט פשוט עובד. "גוט טאלנט ישראל" // צילום מסך
מאז ומתמיד נמשכה האנושות למופעי פריק-שואו למיניהם, ו"גוט טאלנט" מספקת את החוויה במלואה. רוב הזמן היא נראית כמו אודישנים לקרקס, כשהיא מקפידה לכבד כל אמן - הזוי ככל שהוא. היא מדלגת בין קוסם לדראג קווין, בין להקת רקדניות לווירטואוז עם יויו ביד, בין חקיין חיות לבן אדם שאוכל קקטוסים.
אי אפשר להתעלם מטביעת האצבע של סיימון קאוול, שמרחפת מעל האריזה וכנראה גם הגבילה את ההפקה ממתיחה מיותרת של הפורמט. הכל מחושב ומתוכנן. כל שוט, כל קטע מעבר, כל פריים של דמעה או חיוך נמצאים שם מסיבה מסוימת. העריכה מהירה ומוקפדת, ולפיכך לא מאפשרת לשופטים ולמנחים לטעות ולומר שטויות; והתוצאה תזזיתית ונטולת חפירות. זה חלק מנוסחה מנצחת שעבדה בכל העולם ואין סיבה שלא תעבוד גם בישראל, אפילו אם חלפו עשר שנים מאז שיאה.
כולם יוצאים טוב מ"גוט טאלנט": אם אלה נועה קירל או ג'ורדי, שעבורם זו טבילת אש ראשונה בפריים-טיים; עפר שכטר ואסי ישראלוף שההנחיה שלהם זורמת ועובדת; "רשת" שקטפה אחלה רייטינג; כל אותם הפריקים, שאחד מהם יוכתר לכישרון הבא של ישראל; והקהל בבית, שאמנם קיבל עוד ריאליטי שכבר ראה, אבל הפעם בלי מריחות מיותרות.
כולם יוצאים טוב. שופטי ומנחי "גוט טאלנט ישראל" // צילום: אוהד רומנו טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
