ב־18 בפברואר 1938, אתמול לפני 80 שנה, פורסמה בעיתון "דבר" ידיעה המבשרת על הוצאתו של ספר שירים ראשון של נתן אלתרמן. הספר, "כוכבים בחוץ", יצא כשאלתרמן היה בן 28 בלבד, ונחשב עד היום לאחד משיאי יצירתו של המשורר המנוח.
"כוכבים בחוץ" התקבל בהפתעה רבה אצל הקוראים ומבקרי הספרות. מדובר היה בקובץ שירים ראשון מרשים בבשלותו. כמו כן, מרבית השירים בספר פורסמו בו לראשונה ולא ראו אור קודם לכן כיצירות בודדות.
לדברי ד"ר מימי חסקין, ראש החוג לספרות בסמינר הקיבוצים, (שתקיים טיול בעקבות אלתרמן, שנקרא "אל לב הזמר" ב- 16.3, פרטים באתר) "'כוכבים בחוץ' הוא הקובץ שבו אלתרמן הפציע. זה היה קובץ בשל וייחודי, שהציע שירה אחרת ממה שנכתב עד אז. למעשה, זהו המעיין הראשון בעמק המעיינות של שירתו של אלתרמן, מעיין של דרך שירית חדשה ורעננה.
"היתה שם מוזיקליות עם קצב מושך, כמעט מסחרר: 'באור ובגשם העיר מסורקת / היפה באמת - היא תמיד ביישנית / אלך נא היום, עם בתי הצוחקת / בין כל הדברים שנולדו שנית'. היו שם מטאפורות מהפנטות: 'עת ברחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל / תאלמי אותי לאלומות'. והיו שם שבועות אהבה יפהפיות: 'עוד אבוא אל ספך בשפתיים כבות / עוד אצניח אלייך ידיים / עוד אומר לך את כל המילים הטובות / שישנן / שישנן עדיין'".
מה הפך את אלתרמן לאחד היוצרים החשובים בתרבות העברית ואת רבים משיריו לקאנונים?
"יש כמה דרכים לפענח את סוד הקסם המסתורי של אלתרמן. בעיניי, אחת התשובות המרכזיות לשאלה הזו היא החידתיות שבשיריו. מצד אחד, השירים מאוד פופולריים, מתנגנים, בעלי חלקים שאפשר לצטט ולהזדהות איתם בקלות. מצד שני, יש בשירים שלו צירופים חידתיים, שאינם מפוענחים עד הסוף, כמו: 'לספרים רק את החטא והשופטת'. אני חושבת שהצירופים החידתיים יוצרים כוח משיכה לשירים שלו.
"סיבות נוספות למרכזיותו של אלתרמן בתרבות העברית ולקנוניזציה של שיריו הן הנושאים המגוונים של שירתו - החל מהשירה הצרופה, הלירית, דרך השירה הלאומית ועד לשירה הקלה שלו. וכמובן, תגובתו הפוליטית לאירועי השעה ומיצובו כמצפון הלאומי. כמו כן, שיריו של אלתרמן מחורזים וממושקלים, זו שירה שמשכה את מיטב המלחינים להלחין את שיריו, כך שנוכחותו המוזיקלית בתרבות העברית העצימה את גדולתו כמשורר".
בין שיריו המולחנים של אלתרמן אפשר למנות את "עוד חוזר הניגון", "עוד אבוא על ספך", "פגישה לאין קץ", "ליל קיץ", "ליל חניה", "שיר משמר" ורבים נוספים. "אלתרמן שיכלל את הסימבוליזם בשירה העברית, שהיה בעצם מורשתו של שלונסקי, והפך למלך השירה, אחריו", אומרת חסקין. "הוא יצר מעין נוסח שהשפיע על רבים אחריו. אפילו דוד אבידן, השונה כל כך ממנו, כתב שירים 'אלתרמניים' מבחינת המשקל, המקצב וסוגי הריתוכים הלשוניים.
התרבות העברית מתהדרת בשורה ארוכה ומפוארת של משוררים שהפליאו לשקף ביצירותיהם את רוח התקופה ואת ענייני הלב, ובכל זאת, יש בכתיבתו של אלתרמן דבר מה אחר, נוסף, הגורם לקורא לרצות להתעמק עוד ועוד במילותיו. על משקל השורה הידועה בשירו 'נשבעתי, עיניי' - ייתכן שיש משוררים טובים ממנו, אך אין משוררים כמוהו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו