עם לא פחות מ־13 מועמדויות לאוסקר, "צורת המים", של התסריטאי־במאי המקסיקני גיירמו דל טורו, הוא ללא ספק הסרט הלוהט של עונת הפרסים הנוכחית. עם זאת, כל קשר בין הסרט הזה לבין "סרט אוסקרים" טיפוסי הוא מקרי בהחלט.
בגדול, מדובר באגדה פנטסטית־רומנטית שמיועדת למבוגרים (ושמבוססת בחופשיות על סרט המפלצות הקלאסי "The Creature from the Black Lagoon", מ־1954). במרכז העלילה, שמתרחשת בבולטימור בתחילת שנות השישים של המאה שעברה, אנו מוצאים אישה אילמת בשם אליסה (השחקנית הבריטית הנהדרת סאלי הוקינס), שעובדת למחייתה כמנקה במתקן צבאי סודי של צבא ארה"ב.
את ימיה מעבירה אליסה בדאגה לשכנה ההומוסקסואל החביב (ריצ'רד ג'נקינס), בצפייה במחזות זמר ישנים בטלוויזיה, ובאוננות באמבטיה. בעבודה, שמתרחשת בשעות החשיכה, היא מסתובבת במסדרונות המתקן הצבאי עם חברתה הפטפטנית זלדה (אוקטביה ספנסר), שמחפה עליה כשיש צורך בכך.
לילה אחד, מובא אל המתקן שבו עובדת אליסה יצור ימי משונה ולכאורה מסוכן, שנמשה ממימי האמזונס (ושמגולם בידי שותפו הוותיק של דל טורו, דאג ג'ונס). הטיפוס הסמכותי שממונה על היצור הוא קולונל סדיסט ורע מזג בשם סטריקלנד (מייקל שאנון, בהופעה מאיימת ואפקטיבית), ונראה שהוא נהנה להתעלל בדג־אדם הנ"ל, לא פחות משהוא נהנה ללעוס את הסוכריות האהובות עליו.
אך אליסה חשה משיכה לא מוסברת ליצור, ועד מהרה היא מתחילה להתגנב למכל שבו הוא מוחזק כדי לבלות את הפסקותיה בחברתו. היא מאכילה אותו ביצים קשות, משמיעה לו תקליטים של בני גודמן ומלמדת אותו את שפת הסימנים. אלא שאז אליסה מבינה שסטריקלנד זומם להרוג אותו למטרות מחקר, והיא מחליטה לחטוף אותו מידי הצבא ולשחרר אותו לחופשי (בדיוק כפי ששחררו את ווילי, ב"לשחרר את ווילי").
כמו כל סרטיו של דל טורו, גם "צורת המים" עשוי ביד אמן, וההישג הופך למרשים במיוחד כאשר מביאים בחשבון שלרשות הבמאי המוכשר עמד הפעם תקציב של פחות מ־20 מיליון דולר (כלום כסף במונחים הוליוודיים). השחזור התקופתי מבוצע באופן מושלם, והמצלמה הדינמית מרחפת בלוקיישנים השונים בפואטיות ובחוסר מאמץ ומניבה סרט מרהיב מבחינה ויזואלית.
בתוך כך, כל השחקנים - שכוללים גם את מייקל סטולברג, בתור קומוניסט הומניסט - עושים עבודה מצוינת, שמסייעת לדל טורו להציג גלריה מגוונת ומשכנעת של אאוטסיידרים מוחלשים שמופלים לרעה בשל שונותם (עובדה שעשויה להסביר מדוע הסרט הפך לכה פופולרי בקרב מצביעי האוסקר).
באופן צפוי, עד מהרה מתברר שהמפלצת הימית היא לא באמת האיום האמיתי כאן. ובאופן לא פחות צפוי, חבריה של אליסה מסייעים לה במשימתה ההזויה מבלי לשאול שאלות מיותרות. מה שפחות צפוי, לעומת זאת, הוא העובדה שהאימפקט האמוציונלי של "צורת המים" אינו עוצמתי כפי שהייתם חושבים שהוא יהיה.
על כל פנים, למרות שאין לו גרנד־פינאלה שידרוש מכם לשלוף את הממחטות, סרטו הקסום של דל טורו עדיין מכיל שפע של דברים שניתן להתענג עליהם בקלות. החל מאהבת הקולנוע הקלאסי שזורמת בעורקיו, המשך בתצוגות המשחק המיומנות, וכלה באופנים המחוכמים שבהם היצירה זולגת באלגנטיות בין ז'אנרים שונים (כמו מתח, רומנטיקה, אימה, מחזמר ודרמה חברתית).
לכן, גם אם הוא אינו הרבה יותר מרימייק אלים, מסוגנן ופרוורטי של "אי.טי" (כאשר הפעם אי.טי הופך לאובייקט מיני), וגם אם הוא אינו באמת מגיע לרמות של יצירות המופת של דל טורו ("המבוך של פאן", "בלייד 2"), "צורת המים" בהחלט שווה צפייה. אבל האם הוא טוב יותר מ"דנקרק", "חוטים נסתרים" ו"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", שמתמודדים מולו השנה בקטגוריות השונות בטקס האוסקר? חד־משמעית לא.
"צורת המים" ("The Shape of Water"), במאי: גיירמו דל טורו. ארה"ב 2017
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו