"חיי מדף": בדרך לסיפור

האקראיות והמשחקיות הן תכונות ילדותיות למדי, אבל לפעמים טוב לערער על הספר כמוליך של עלילה עם התחלה־אמצע־סוף

צילום: רויטרס //

מוזיאון אמנות הוא דבר מוזר. לעיתים אתה יכול לחלוף על פני אקוורל מפואר בלי לשים לב. בפעם אחרת לזהות מרחוק רישום פחם ולהתעכב מולו שעה ארוכה. היכן למעשה מתחילה התערוכה? אם מתחשבים בעין האנושית, אין לדעת.

את האמנות החזותית לא חווים במסלול ידוע מראש, אפשר להתחיל ולסיים אותה בכל נקודה. אדם יכול לפקוד את הפראדו שבמדריד רק בשביל הציורים השחורים של גויה, אבל הדיוקנאות של דייגו ולסקז יצמיתו אותו לאולמות הגדולים, להמון הגועש, וישכיחו ממנו את מטרת הביקור. גם אם אוצר התערוכה מוביל אותנו בתחכום, הכניסה והיציאה ליצירות עצמן הן על אחריותנו בלבד.

הספרות והקולנוע שונים במהות. הם מציעים חוויה ליניארית מתמשכת הדורשת קשב, מעקב, דריכות. אין תסכול רב יותר מאובדן הקשב הזה. התסכול מתבטא בעיקר כשאנחנו מבקשים לחזור לתלם הקריאה או הצפייה לאחר נתק מסוים, ותועים בו עד כדי ייאוש. לא כל יצירה מאפשרת דלת מסתובבת.

אבל יש אפשרות אחרת. הניסיון לחוות ספרות באמצעות שבירת כללי הנרטיב עלול להיות מסוכן, אבל גם הרפתקני ומסקרן. ב"גורל הגר"א" המפורסם פותח האדם הספקן תנ"ך באופן אקראי, ומקבל תשובה גורלית לגבי שאלה בלתי פתורה בחייו. בספרות, הגורל הוא של הגיבורים ולא של הקורא: אם נפתח היישר בשליש האחרון של "אורלנדו" מאת וירג'יניה וולף, נגלה אישה בשיא פריחה, ללא שום רמז לכך שלפני 300 שנה היא היתה אציל בריטי.

האקראיות והמשחקיות הן תכונות ילדותיות למדי, אבל לפעמים טוב לערער על הספר כמוליך של עלילה עם התחלה־אמצע־סוף, ולהתייחס אליו באופן חופשי וחשדני יותר. לאו דווקא חתרני, אלא בלתי צפוי, נגד הטבע. כמו אדם שהולך ברחוב לאחור. כמו פרפר שחוזר אל הגולם ומצטנף בו. 

אם נחשוב על הפעולה הלא־רצונית, הנפלאה, של עלעול יומיומי בספר, נגלה שתוצאותיה הן בדיוק כוונת הערעור המתבקש: עינינו נופלות על שורה אחת זוהרת, תיאור מפעים של חלל, ציטוט נוגע ללב של דמות, רגע של טבע מתפרץ. הנה אני שולף את "האופרה הצפה" מאת ג'ון בארת' מהמדף ופותח בו: "ואם כי אנחנו רחוקים עדיין, מן הסתם, מן הסיפור, לפחות אנו בדרכנו לקראתו, ואני עצמי למדתי להסתפק בכך". שורה בלב הספר, נטולת הקשר ומרחפת מתוך העלילה. אבל יש לה כוח, היא כמעט יצירה בפני עצמה. כיצד הגענו דווקא לשורה הזו ומדוע היא שובה את עינינו? זה לא גורל אלא פירוק לגורמים. שהרי אם היצירה הספרותית השלמה היא יהלום, גם לחלקיקי הפחמן יש ערך ממשי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר