קשה לתאר חתן פרס ישראל לספרות ראוי ומתאים יותר לשנה זו מאשר דויד גרוסמן, שכתיבתו שולחת יד היישר אל הפצעים שבנפשו של האדם ומזכירה לנו כמה דקיק, עדין וטרי הגלד המכסה אותם. שכול, אובדן, התבהמות החברה, הורות מצולקת ומצלקת, קץ הילדות והכיעור שבהתבגרות, תחושת תלישות ובדידות בעולם, מסע התבגרותם של נערים ושל המדינה, התפוררות המוסר – כל אלו אינם מאבדים מן האותנטיות שלהם במעשה הספרותי, אינם נצבעים בצבעים המטשטשים את חדותם ואינם עוטים על עצמם כסות קלה יותר לעיכול עבור הקורא או פשוטה יותר לכתיבה עבור גרוסמן כסופר.
יותר מכל, הדבר המייחד את כתיבתו של גרוסמן הוא הכנות שבה. ב"שתהיי לי הסכין", ספרו הטוב ביותר של גרוסמן לדעת כותבת שורות אלה, שבאופן מעניין זכה לתשומת לב פחותה מצד התקשורת והאקדמיה לעומת ספריו האחרים, מבקש יאיר ממרים שתפגין כלפיו כנות מלאה, גם במחיר הכאב שכנות זו עשויה לגרום: "...שנהיה כמו שניים שהזריקו לעצמם זריקת אמת והם מוכרחים לומר אותה סוף-סוף, את האמת, רוצה שאוכל לומר לעצמי 'איתה אני זבתי אמת', כן, זה מה שאני רוצה, שתהיי לי הסכין". כך בדיוק כותב גרוסמן עצמו – בכנות, בישירות, תוך קבלת החלטה אמיצה לגעת דווקא במקומות הכואבים.
יותר מכל, הדבר המייחד את כתיבתו הוא הכנות שבה. דויד גרוסמן // צילום: קוקו
כמונו, גיבוריו של גרוסמן נקרעים בין הרצון להשתייך והרצון להתבדל ולשמור על ייחוד, כאשר קבלתם של תכתיבי החברה ועמידה בציפיות החברתיות כרוכה בויתור על האני הייחודי. לפעמים הגיבור כמה לחיבוקם החם של הוריו ולפעמים לתחושת החירות והמרחק מן הבית, לעיתים הוא מנסה להיות חלק מן המרקם החברתי ולעיתים סולד ממנו ומנסה לדחות מעליו את סממני הקולקטיביות, האחידות שאינה מותירה מקום לשונות. גיבוריו של גרוסמן נמצאים תמיד בחיפוש – הם תרים אחר הבנה, קבלה, שותפות למסע, גילוי עצמי, תחושת ערך עצמי, חום וחיבה, או לכל הפחות תחושת הקלה. החיפוש נובע מן החוסר, והוא שמניע את עלילות ספריו. לחוסר פנים רבות - זהו חוסר בחום אימהי, באוזן קשבת, במישהו שיבין ללבו של הגיבור, במידע הנוגע לסיפורו המשפחתי ולחייו, חוסר שקט וחוסר וודאות, או חוסר הנובע מאובדן.
אחד ממאפייניו יוצאי הדופן של גרוסמן, שסופרים מעטים בלבד חולקים עמו, הוא היותו סופר המוציא תחת ידו, באופן רציף לאורך כמה עשורים, יצירות קנוניות לשני הקהלים – למבוגרים ולילדים. מעניין מהו מקומם של ספרי הילדים פרי עטו של גרוסמן בהחלטה להעניק לו את פרס ישראל – האם נבחנה כלל יצירתו, למבוגרים, לנוער ולילדים, או שעיקר הדגש הושם על כתיבתו למבוגרים? לא ניתן להתייחס באופן מעמיק לכתיבתו של גרוסמן כמכלול מבלי לבחון גם את כתיבתו לילדים, בהשוואה ושלא בהשוואה לזו שנועדה למבוגרים. גרוסמן ראוי להכרה כיוצר מרכזי בתרבות הישראלית לא רק בזכות ילדים-גיבורים כאהרון מ"ספר הדקדוק הפנימי" או כמומיק, אלא גם בזכות דמויות כאיתמר, יונתן ורותי, העומדות במרכז ספריו לילדים.
האם בזכייתו של גרוסמן בפרס ישראל יש אמירה פוליטית, בעצם כך שממשלת ימין מעניקה אחד מן הפרסים היוקרתיים והנחשבים ביותר לאדם ויוצר שכה מזוהה עם הצד השמאלי במפה? יתכן. אך יהיו המניעים להענקת הפרס אשר יהיו - וייתכן בהחלט כי הם ספרותיים גרידא, גרוסמן ראוי להכרה ביצירתו הכה אנושית וכה ישראלית, הנפרשת על פני קרוב לארבעה עשורים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו