לכל אחד מאיתנו יש מכר חילוני, חרדי, מתנחל, שמאלני, אתיופי, חרד"לי, ליברלי או כל סוג אחר של ישראלי. במציאות הזאת ישנו מאבק על חופש, זהות ועל השאלה כיצד תיראה החברה שלנו ומי יישא בנטל הביטחוני והכלכלי. אנו מתמודדים על משאבים, על אותה המכסה של מבני ציבור, מרחבים ציבוריים וזכויות בסיסיות, והתחושה היא שמי שחזק יותר ינצח ויזכה בקופה.
בפועל, אין מנצחים בתופעה הזו אלא רק מפסידים. כדי לנצח מישהו הוא צריך להרגיש כאויב, כי אחרת לא נוח לי שהוא מפסיד. לצורך כך יש צורך להגדיל את ההבדל ביננו ואת הפער, ובתת המודע גם להוכיח שאני טוב וצודק ממנו.
במלחמה הזו יש שלוש אפשרויות – אנחנו צריכים להיות חזקים יותר כדי לנצח, להבין שזו המציאות ולזרום והאפשרות השלישית, זו שאני בחרתי, היא להבין שישנה הזדמנות להיכרות ולהתמודדות עם המגוון שבתוכו אנו חיים.
ראיתם את הכותרות בשבועות האחרונים? "אשדוד לא תהיה בית שמש". באשדוד מתנהלת מלחמת תרבות על צביונה של העיר. הטריגר הפעם הוא פתיחת העסקים בשבת וכל צד רוצה להיות המנצח, החזק. כל זאת, במקום להתמודד עם אופיו של המרחב הציבורי המשותף של העיר. ההשוואה לבית שמש נראית מתבקשת. בבית שמש יש אוכלוסייה חרדית גדולה, והביטוי "אוכלוסייה חרדית גדולה" הפך למטבע לשון לביטויי איבה וליצירת תמרור אזהרה.
את תמרור האזהרה הזה צריך להפוך לתמרור שמורה על דרך פתוחה בשני הכיוונים. מחר, 12 בפברואר, יושק פרויקט של תושבי בית שמש, מכון גשר למנהיגות ועמותת קהילה. במסגרת הפרויקט מוזמן הקהל הרחב להיפגש עם אנשים שונים, מכל חלקי הציבור הישראלי.
התגובות שנשמעות בתגובה הן סקפטיות למדי. "זה נשמע מתקתק וטוב מדי", "הכול דיבורים" ו-"מה יכול לצאת מזה, הפסדנו כבר בקרב". אלו רק חלק מהקולות הנשמעים ללא הרף בעוד אנו מנסים להוביל את המיזם וליצור שיח פתוח.
אנו בוחרים לעשות דברים אחר. אנחנו לא נאיבים וכנראה שלא נפתור את כל בעיות החברה הישראלית. אבל לפחות נצליח להבין ביחד שהבעיות שייכות לכולנו. שמדינת ישראל והחברה הישראלית ייראו בדיוק כמו מה שנעשה מהן.
הכותבת היא תושבת העיר בית שמש ומחברת הספר "לבנות את הגשר הזה".
