הסרט הישראלי המצליח ביותר בכל הזמנים חוגג היום 40 שנה לצאתו לאקרנים. 40 שנה עברו מאז שהקהל הישראלי התוודע אל עלילותיהם של בנצי, מומו ויהודה'לה, שלישיית הנערים שסביבה נעה עלילת הסרט "אסקימו לימון". 40 שנה מאז שהוצב שיא קהל והכנסות של כל הזמנים בקולנוע הישראלי (1,268,000 כרטיסים בישראל והכנסות של 12.5 מיליון לירות). 40 שנה עברו מאז שצוות גברי לחלוטין (במאי, שני מפיקים, תסריטאי, צלם ועורך) הביא לעולם סרט במעמד צד אחד – גברים. הנשים בסרט הן קישוט בלבד (ענת עצמון בתפקיד נילי התמימה), אמצעי לסיפוק הצרכים הגבריים של שלישיית הגיבורים (אופליה שטראל בתפקיד סטלה המגמרת ודניס בוזגלו בתפקיד הזונה ריקי) או כדמות נלעגת (דבורה קידר בתפקיד אמא של בנצי).
40 שנה ל"אסקימו לימון":
• בעז דויזדון: "אני אוהב להשתטות"
• דבר אחד מהותי עדיין לא השתנה
העולם שיצרו בעז דוידזון הבמאי ואלי תבור התסריטאי הוא עולם שנשלט ומנוהל על ידי גברים ולמען גברים. העלילה מתרחשת בתל אביב של סוף שנות החמישים, אבל במידה רבה מזכירה כמעט כל סרט מתבגרים שאתם מכירים – מפלי הורמונים, אהבה ראשונה ובוסרית שנמחצת, מרדף כאוטי אחרי סקס מזדמן ורגעים לא מבוטלים של מבוכה. ההבדל המהותי היחיד בין סדרת אסקימו לימון לבין סדרת אמריקן פאי הוא הבוטות.
40 שנה אחרי, סטלה עדיין מגמרת. "אסקימו לימון" // צילום: מתוך הסרט
את הבוטות הזו אפשר לעטוף בכל מיני תירוצים קלושים כמו "חוצפה ישראלית", "חספוס צברי" ובולשיט אחר, אבל היא עדות לנורמות חברתיות עמוקות מאד. ההנחה המובלעת בכל הסרטים מהסוג הזה היא ש-Boys Will Be Boys, כלומר – בחורים צעירים לנצח יחפשו זונות, נפקניות ונשים קלות דעת שבהן יוכלו לבצע את זממם, וזה מקובל. זה כל כך מקובל, שהסרטים הללו עדיין מצליחים בעולם למרות התחזקותן של תנועות פמיניסטיות. זה כל כך מקובל, שאפילו בנו של ראש הממשלה מבלה כך את סופי השבוע שלו. זה כל כך מקובל, עד שב-2001 הופק (עוד) סרט המשך לשובר הקופות הזה. זה כל כך מקובל, עד שרובנו לא רואים פה שום בעיה.
באקלים הנוכחי, ועל רקע קמפיינים כמו #metoo, אפשר היה לדמיין שחגיגות ה-40 לאסקימו לימון יעוררו, לכל הפחות, דיון מחודש בנושא. אבל אם ביקור אצל זונה הוא עדיין טקס חניכה מקובל לבחורים צעירים, הסרט הזה ישמור בקלות על מעמדו כסרט קאלט ושום שינוי מהותי לא יקרה פה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו