כשיצא "אסקימו לימון" לאקרנים, מדינת ישראל הייתה רגע אחרי שני אירועים מכוננים בהיסטוריה שלה: המהפך של שנת 77', עת עלה הליכוד לשלטון, ובמקביל הניסיון ללקק את הפצעים ממלחמת יום כיפור שסיימה את ירח הדבש האוטופי של מלחמת ששת הימים.
40 שנה ל"אסקימו לימון":
• בעז דויזדון: "אני אוהב להשתטות"
• בנים יהיו בנים, נשים הן עדיין קישוט
ישראל המוצגת בסרט המקורי ובסדרת הסרטים שהגיעה לאחר מכן, כבר לא תחזור. עבור יוצרי הסרט, זו הילדות שלהם והנעורים שהלכו לאיבוד, במקביל לאובדן ההגמוניה האשכנזית. ישראל, שחוותה צמיחה, לא נשארה כפר קטן אלא הפכה למיני אימפריה. אך כסרט הוא לא התיימר ללכת כל כך רחוק במסרים שלו. באותה העת, הקולנוע הישראלי היה עמוס בסרטים שלקחו עצמם ברצינות ועסקו ברומו של עולם, והנה הגיע הסרט הזה, תמים וארוטי בחלקו והעניק לצופה הישראלי שעה וחצי של אסקפיזם מהמציאות החונקת.
תמים, ארוטי וקטליזטור להתחסדות // צילום: יוני המנחם
לא בכדי הפך הסרט למצליח ביותר בקופות ושבר שיאים שאיש לא יצליח לשבור לעולם. סטטיסטית, כל אדם שני במדינה רכש כרטיס קולנוע לסרט והזניק את הקריירות של כל הנוגעים בדבר בראשותם של המפיקים מנחם גולן ויורם גלובוס והבמאי בעז דוידזון. הסרט כמובן התקבל במחאה מצד הפקידים הממשלתיים, שדיברו על השחתת הנוער ושאר קלישאות, אך סביר להניח שאם היה יוצא כיום, היה מתקבל אגב באותן הביקורות. על החפצת הנשים שבו, על הזלזול בדמות השמן (אם בכלל היינו משתמשים במילה הזו כדי לאתר את דמותו של יהודה'לה) ועוד שאר ביקורות ברוח התקופה.
מדינת ישראל, במובן הזה, נשארה בדיוק אותה מדינה שמרנית אשר חוששת לעתיד ילדיה וילדותיה בשל החומרים שמשודרים להם בטלוויזיה. בפועל, נוכח מה שמתנהל באינטרנט, ברשתות החברתיות ואפילו בבית הספר "תלמה ילין", נדמה שלהאשים את "אסקימו לימון" במשהו זולת העובדה שהפך לסרט פולחן, זו בעיקר צביעות והרבה מאד התחסדות. כמקובל במחוזותינו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו