לאחרונה התארח בארץ יצרן מזון אירופי. שאלתי אותו: "מה המצב בתעשיית המזון באירופה? מהם האתגרים שאתה מתמודד איתם בימים אלה?" והופתעתי לשמוע אותו מתענג על עסקיו באופטימיות. הוא לא הראשון מהתעשיינים האירופאים שעונה כך. בארץ הרבה יותר קשה למצוא תעשיינים שמחים, או לפחות שמחים כלפי חוץ. האמת - לא רק תעשיינים, התרגלנו להסתיר את הטוב ולהחצין את הבעיות.
בטח לא פגשתם לאחרונה מישהו שסיפר לכם על העסקים המצוינים שלו, אלא אם כן הוא מנסה לגייס כסף. אז במסגרת זו רבים מלינים על שער השקל הגבוה ודורשים מהממשלה "לעשות משהו". אפשר להתנחם בכך שלפני שני עשורים ויותר הממשלה היתה פותחת בנדיבות את הארנק הציבורי ומסייעת להם. עכשיו היא לא עושה זאת, אבל בנק ישראל - כן, ובגדול.
117 מיליארד דולר! זה מה שיש לבנק ישראל בקופה כרגע, בעיקר מרכישות דולרים בניסיון להשפיע על שערו מול השקל. בשיחות בארבע עיניים היצרנים הרבה יותר הוגנים מאשר בדרישות הציבוריות שלהם. הם מודים שהם לא רק סובלים מהשקל החזק, הם גם נהנים ממנו. חומרי הגלם של כולם כוללים יבוא, ואותם הם קונים כעת בזול בגלל שער השקל החזק.
בכל מקרה, מדובר בשוק, ושוק מטבעו משתנה. החקלאים נתונים לפגעי טבע, התעשיינים, בין השאר - לתנודות מטבע ולמחירי חומרי גלם בעולם, והקבלנים רגישים לזמינות כוח האדם, שמשתנה בעקבות המצב הביטחוני. כל אחד מאלה מפנה דרישות לממשלה בשעת מצוקה, כאילו היא חייבת לנפק ביטוח לכולם מפני שינוי תנאי השוק ומזג האוויר.
אבל כל אלה צריכים לשמוח מהדרת הממשלה מעסקיהם - לא מדובשה ולא מעוקצה. לטובת היצרנים והצרכנים, טוב תעשה הממשלה אם אפשר יותר ותתערב פחות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו