"על מה אתה ממליץ?" - שאלה כמעט בנאלית, שחוקה, אגבית, בכניסה לחדרו של עורך מדור הספרים. הקורא המזדמן והטרוד מחפש המלצה. אין לו זמן לביקורת או אפילו לסקירה קצרה. הוא רוצה תמצות של הספר האולטימטיבי שיתאים לנפשו. למצב שלו בחיים. לרגע הזה בדיוק. הוא רוצה המלצה.
ההמלצה הספרותית היא בלתי אפשרית. המניע שמאחוריה אינו רק חוות דעת קצרה ובהכרח חיובית שניתנת בעל פה, פנים אל פנים, כמעין מורשת שיש להעביר הלאה. זו גם הצעה לעשייה ממשית וקריאה לאקטיביות. כשהרופא ממליץ לנו על ניתוח, הוא מתכוון שהדבר כדאי ואף נחוץ לבריאותנו. הוא לא ממליץ אלא מצווה. אלא שהמלצה ספרותית אינה מצילה חיים. היא הפכה לנחוצה רק מתוך חולשתה של סביבת הספרות. היא בסך הכל קיצור תהליכים.
"היופי הוא מכתב המלצה פתוח, שכובש לבבות עבורנו מראש", כתב פעם ארתור שופנהאואר. אבל בימינו הפרצופים רבים ומתחלפים. למי נמליץ על ספר? כדאי שלא לזר מוחלט. שידוך של ספר לאדם הוא הימור שסופו לפשיטת רגל. מכלול השיקולים הנפשיים הנסתר לעין, מה טיבו של האדם, מה מניע ומצית את דמיונו, על מה גדל והתחנך - אלו חייבים לעמוד ברקע של ההמלצה.
הספרות אמורה להתאים עצמה לזמן ולהסתפק בשורה התחתונה. אבל מבראשית היא נמנעת במכוון משורות תחתונות. הספרות מותירה את הפסקאות פתוחות ואת העלילות פרומות. היא מבקשת מן הקורא להמשיך הלאה. ברור כי בכך טמונה הנחיתות שהיא מקרינה בעידן הנוכחי: היא לא יכולה להידחק ל"פוש". הדחיפה היחידה שהספרות עשויה להציע היא הנעה לפעולה שסופה אינו ידוע. שהרי הקריאה נמשכת גם לאחר שהספר נסגר.
אם כך ההמלצה היא כמו הבהוב מוזר באפלה שהספרות מתעטפת בה. רשימות ההמלצות רק הולכות ומתארכות, אבל ההמלצה הנכונה ספק אם כבר נמצאה. היא מנסה ללכוד חוויה אישית, לעיתים מיסטית, ולמסור אותה לאדם אחר. הביקורת הספרותית פורמת את האינטימיות שבחוויה הספרותית ומנטרלת אותה. היא מציגה את מרכיביה לקהל הרחב ועושה בהם שימוש שכלתני. ההמלצה הספרותית, לעומתה, נסמכת בדרך כלל על הרגש, ולכן חייבת להישאר בדל"ת אמותיו.
אבל גם אם סיכויי ההצלחה של ההמלצה אינם גבוהים, חשוב להמליץ. בקשת המלצה היא מחווה של נאמנות, ומשדרת אנושיות. ההמלצה היא אביזר, ובוודאי לא תכלית הדברים. מטרתה לסכל מבוכה ולחשב מסלול. היא מונעת מרבים לטעות ולתעות. וגם אם שתי התכונות הללו דווקא יעילות לקוראים, לפעמים טוב שיש על מי לסמוך.
