לנינט טייב היה הכל, והיא לא רצתה. אי שם לפני עשור שנים החליטה המאמי הלאומית לשים בצד את ההצלחה ובחרה בחופש. ברוקנרול. אחרי אלבום בכורה מרובה להיטים, חמש שנים אחרי הגמר בניצנים, היא בחרה לבעוט בציפיות ולעשות מה שבא לה - רוק אלטרנטיבי בעברית ובאנגלית. בכך היא ויתרה על מעמד של כוכבת ברמה של שרית חדד וריטה (לפחות), על מעמד הסלבית מספר אחת בישראל (שעבר בזמנו לבר רפאלי), על 95 אחוזים מהקהל שלה ועל המון כסף, אבל הרוויחה דברים חשובים הרבה יותר - את האמת שלה ואת החירות לעשות איזו מוזיקה שהיא רוצה, בלי שמישהו יחליט בשבילה מה לשיר ואיך.
מדובר באחד ממהלכי הקריירה המדהימים שעשה אמן בישראל, לא כל שכן בעשור האחרון. בראייה לטווח רחוק, מדובר באירוע מכונן בתולדות התרבות המקומית, לא פחות. כי הסיפור הזה של נינט, זמרת שהיתה יכולה להיות מלכה בלב הקונצנזוס ובחרה מרצונה החופשי להיות נסיכה בשוליים ומשם לחצוב מחדש, בעבודה סיזיפית, תחת מטחים של כעס, אכזבה והכפשה, כל אחד ואחת שמגיעים כיום להופעות שלה, הסיפור הזה עוד ייחשב פה פעם למיתולוגי ויילמד בבתי ספר.
בבתי ספר לניהול קריירה אולי ייתנו אותו כדוגמה שלילית לאיך לא ממצים את הפוטנציאל העסקי, אבל בבית הספר של הרוקנרול הוא יזהר כמו שמש שמאירה לאחרים את הדרך. נכון, היא היתה יכולה להרשות זאת לעצמה דווקא משום שהיתה נינט טייב, הסינדרלה מקריית גת שזכתה בעונה הראשונה של "כוכב נולד" והפכה לאישיות הכי אהובה במדינה, ודווקא משום שהוכיחה באלבום הראשון שהיא מסוגלת לצעוק מתוך אמצע הדרך ("יחפה", "כשאתה כאן", "היא יודעת").
מאז הוציאה נינט עוד ארבעה אלבומים, שניים בעברית, שניים באנגלית, והחמישי בדרך. האחרון יתבסס על שירי בלוז־רוק באנגלית, שכתבה בשנה וחצי שבהן היא חיה בלוס אנג'לס ומבלה הרבה בהופעות ובדרכים. שלושה שירים מתוכו היא מבצעת בהופעות בישראל, בגיחות שהיא מקיימת בתדירות הולכת וגוברת.
נראה שבשנה האחרונה, למרות שהיא גרה באמריקה, נינט הופיעה יותר פה מאשר שם. במקביל הוציאה את "גיבור", בשיתוף דודו טסה, שיר ראשון שלה בעברית זה שנתיים וחצי. בהופעה האחרונה שלה בזאפה תל אביב ביצעה לבקשת הקהל קטע מ"ים של דמעות" (שאליו חזרה בליל הפיצול של ערוץ 2), ולפני כשבוע התארחה בהופעה של עומר אדם בהיכל מנורה - המעוז הנוצץ ביותר כרגע של המזרחית, שם סלסלה בעוצמה ובדיוק מרשימים את "מאמי זה נגמר". כלומר, למרות הבחירה להיות אלטרנטיבית באנגלית, נינט ממש לא מוותרת על הקריירה בארץ ולא על השורשים.
מי שעקב אחריה בשנים האחרונות ראה איך היא משתפרת לנגד עיניו. כזמרת, ככותבת, כמלחינה, כגיטריסטית, כפרפורמרית, כמגישה, כרוקרית. כיום היא הגיעה לרמת איכות אישית כה גבוהה - חדה, כובשת, נשכנית, עמוקה - שמאפשרת לה להופיע סולו.
במופע שהיא מריצה בחודשים האחרונים, "ועכשיו לבד", היא מארחת נגן הקשה ומשתמשת בלופר, ובאמצעותו היא מלווה את עצמה בשירה ובקולות, שאותם היא מקליטה בחי על הבמה לעיני הקהל, ויוצרת רפטטיביות קצבית שמעבה את השיר בעוד שכבות. לרוב זה יפה ממש, עד שזה מתחיל מעט לנג'ס.
אבל בסך הכל נינט של היום היא חבילת רוק כמעט מושלמת, עם השירים הכואבים, היכולת לתרגם דרכם רגשות למוזיקה חזקה והביצועים הקוליים הממכרים, שגורמים לך לרצות לחבק אותה. כי נינט היא הדבר האמיתי, עם נגינת הגיטרה הסוחפת, ההיפתחות לקהל, היכולת לתת לו את כל מה שיש לה בכל נאמבר, ולקבל בחזרה חום שכה חסר לה בגלות לוס אנג'לס.
מרבית ההופעות שלה בארץ בחודשים האחרונים הן סולד־אאוט. כמה קשה היא עבדה כדי ללקט אליה אוהדים אמיתיים, שבאו לשמוע אותה נטו, בלי שכבות של זיוף, בלי הסלביות. זוהי מערכת יחסים בריאה בין אמנית לקהל, על בסיס המוזיקה. זה מה שהיא רצתה, עבור זה היתה מוכנה לסבול, ועכשיו היא קוצרת פירות. ראיתי אותה לפני שלושה חודשים באוזןבר ולפני שבועיים בזאפה תל אביב, שרה החוצה את הנשמה שלה, צולפת במילים, לעיתים באירוניה ובסרקזם, מתחרעת על האקוסטית, אבל לא שוכחת להיות נינט החיננית עם חוש ההומור.
הנוכחות של משפחתה בקהל, בזאפה, הוציאה ממנה פמיליאריות וצחוק שרחוקים כל כך מתדמית הרוקרית הבועטת מעיר המלאכים. המאמי מקריית גת יצאה ממנה כשניהלה דיאלוג עם אוהד מכבי חיפה, שוויתר על משחק ניצחון של הקבוצה ובא במיוחד מהקריות לראות אותה, כי הבטיחו לו שהיא תשיר את "ים של דמעות". ברגע של חולשה (או חוזק) הקדישה לו בית ופזמון מהשיר ההוא, ועדיין יצאה מלכה.
נינט טייב, "ועכשיו לבד", אוזן־בר ת"א, 2.11.17. זאפה ת"א, 24.1.18
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו