רוצה ולא יהיה: כבר כואב לדבר על הקריירה המתפתחת לשום מקום של ארקדי דוכין. אחרי הכל, מדובר באותו איש שהביא לנו את "חדר משלי", ממייסדי "החברים של נטאשה", ובאופן כללי – בחור רגיש, מוזיקאי מוכשר ואמן אמיץ.
אבל באומץ הרב שהוא מפגין לאחרונה, גם נעוצה הרתיעה הגדולה מלבקר את המוזיקה שלו, שהולכת ומקבלת פנים יותר ויותר מביכים מאלבום לאלבום. מצד אחד – כאמור, מוזיקאי גדול ואחד החשובים בדורו וכו'. מצד שני – ראבק, מה ניסגר איתו? החומרים שלו נשמעים כאילו הוא מעודד את המבקרים לקטול אותו בדרך הכי חריפה שאפשר, עד שזה גובל בחמלה על האיש, שאולי חטף טראומה כזאת מאז הדרדר מפסגות ההערכה הציבורית ומצעדי ההשמעות, עד שהתפלפּ והחל לעשות מוזיקה שמדברת רק לעצמו.
ארקדי "Suagr Pain" דוכין: "הבטחות"
בפעם האחרונה שדוכין (54) חטף ביקורות צוננות, עבור אלבומו התמוה "לאהוב או למות", הוא האשים את גלגלצ על שהם אחראים לקריירה הדועכת שלו, שאין עורכי התחנה מכבדים את היוצרים הוותיקים ועל כן הם לא משמיעים את שיריו וכיו"ב שטויות. מאז הוא הספיק לכתוב שיר ל"היי סקול פסטיגל", לככב בתכנית הדוקו-מציאות "מחוברים" ולעבוד על אלבום חדש, שעל פי הסינגל הראשון מתוכו שיצא השבוע וההודעה לתקשורת שנלוותה אליו, מדובר שוב במוצר "מהפכני ונועז" מבית אותו מוזיקאי גדול שמתעקש להיות מהפכני ונועז, במקום להתרכז בלכתוב שיר טוב.
עוד טיפה היסטוריה: "רדיו בלה בלה" של החברים של נטאשה, אלבום הקונספט העברי המושלם ואחד האלבומים הישראליים הטובים בכל הזמנים, יצא ב-1994. מאז יצא דוכין לעוד שתי הרפתקאות קונספט נוראיות, שלהן ול"בלה בלה" כלום במשותף. הראשונה היא "כוכב האהבה" הנשכח, שאותו גלגלצ דווקא כן השמיעו, והשנייה היא כאמור "לאהוב או למות", יצירה מגלומנית ופומפוזית ללא כל הצדקה. כעת, מתברר, אנו עדים לעידן דוכין חדש, כאמן היפ הופ, לא פחות, ועל פי המידע לתקשורת שליווה את יציאת הסינגל, מדובר בעוד אלבום קונספט, ברמה זו או אחרת, או לכל הפחות – בדמות חדשה שלובש השחקן-זמר הזה בעל אלף הפרצופים, שאף אחד מהם לא מגרד את איכות אותו פרצוף מקורי של ארקדי - זה ששר ויסוצקי במבטא כבד בלי להתבלבל, זה שהלחין ושר בגאונות את ארבע הדמויות של פרדי/ הפי/ שץ/ ליזה וקסמן, זה שהגיש למאזין חרקירי רגשי באלבום הסולו הראשון שלו שנושא רק את שמו, ונשמע אותנטי עד כאב, כאילו בלי מאמץ.
יו יו יו, שוגר פיין איז אין דה האוס. ארקדי דוכין // צילום: גדעון מרקוביץ
הפעם הפסאודו-נועזות של דוכין מתבטאת בשני מישורים מקבילים. הראשון: להשתמש באופן כל כך מוגזם באוטו-טיון עד שהוא נשמע כאילו הוא בלע את התוכנה ועכשיו היא יושבת לו בגרון כמו שקד נפוח. השני: לשחרר את השיר "הבטחות" תחת שם הבמה "Sugar Pain", כאילו הוא מנסה בכוח להיות צעיר ומגניב, להשלים את תמונת המעריץ הינוקא של קניה ווסט, או לשחק אותה "השרוף", לאחר שעורכי המוזיקה התעלמו ממנו וכל המבקרים השתלחו ביצירותיו.
אז אמנם ההשוואה ל"השרוף" מעט מוגזמת, כי מי מאנשי התקשורת שטרח להאזין לאותו סינגל חדש של "השם החדש בסצנת ההיפ הופ הישראלית" (לא נגעתי, נשבע), ישר זיהה שקולו האייקוני של דוכין הוא זה שבוקע מגרון הכוונון-האוטומטי של הראפר החדש בשטח. מה השיג בזה הזמר, שהתיימר להציג את הסינגל הכאילו-אנונימי הזה ככזה "שנע בין צבעיו העשירים והיפים של ז'אנר ההיפ הופ עם זוויות שונות באישיותו הייחודית של Sugar Pain"? ובכן, לאלטר אגו השמיני (מי סופר) של דוכין התשובות.
"לא נושך, לא הולך, לא נשאר/ לא כועס, לא צועק/ לא בוכה, לא צוחק/ לא אומר, לא שותק/ רק שר" - כך שר דוכין ב"הבטחות", וקשה שלא להיזכר ולהשוות ל"נאמר כבר הכל", מאלבום הבכורה של החברים, שם הוא כתב ושר: "כי הזמן הולך ותם/ לא נושם ולא נרדם/ לא חולם ולא הוזה/ רק שר". בשני המקרים מדובר על דמות קמלה, סתורה, אפאתית ומופנמת, שאין לה אח ורע פרט למוזיקה. רק שבשיר מ-1989 המשמעות של המילים "רק שר" מצטיירת כנחמה היחידה שמוצא הדובר במציאות לא פשוטה, ואילו בשיר החדש צמד המילים מקבל משמעות של "רק" במובן "זה הכל", ושום דבר מעבר לזה.
ואולי אני רץ למסקנות משיר אחד, ובסוף יתברר שלמעט הספתח המוזר הזה, מדובר באלבום לא רע. הלוואי. אני אשמח להודות בטעות. אחרי הכל, כולנו יודעים שמתחת לכל הניסיונות הנואשים שלו לחדש משהו, ישנו אותו ארקדי דוכין גאון. רק שיפסיק להמציא את עצמו בכוח, כל פעם מחדש. כי דווקא כשדוכין מתאמץ להמציא דמות חדשה ונועזת, הוא נשמע סתמי ומוזר. לא הגאון שהוא, רק שר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו