"במתקן חולות היה לי טוב, קיבלנו הכל"

ביום שלישי שעבר נועדה לי פגישה עם שלושה עובדים בכירים של סוכנות הפליטים של האו"ם בקיגאלי. 

הם סיפרו לי על 29 מורחקים בלבד שפנו אליהם לפני שלוש־ארבע שנים לבקשת מעמד של פליט. מבין אותם 29, רק 6-7 - מהם חמישה מאריתריאה, נאמר לי - נותרו כיום ברואנדה. ביקשתי מאנשי סוכנות האו"ם פרטי קשר של חברי אותה קבוצה. נאמר לי שהסוכנות אינה יכולה למסור לי את הפרטים ללא רשות של הנוגעים בדבר, וכי הם יעבירו את הבקשה לאותם מורחקים. עד היום לא קיבלתי תשובה.

ביום שישי האחרון שישה מורחקים לרואנדה, השוהים עדיין במדינה, רואיינו בסקייפ לעיתון "הארץ". בדברים שנאמרו על ידי אותם מורחקים לא היה חדש. המפליא היה שפרטי הקשר שלהם הגיעו לעיתונאי הנמצא בישראל, ולא לעיתונאי הנמצא ברואנדה. דברים שלא ניתן לראות בשיחת מחשב בתל אביב, הרי ניתן לראות ברחובות קיגאלי. נראה שעל כך בדיוק בנו נציגי סוכנות האו"ם לפליטים בישראל, שחלקם בכל פרשת המורחקים עוד צריך להתברר.

בתוך המסעדה. "אחווה אנושית בסיסית" // צילום: אלדד בק

ללא עזרה מסוכנות האו"ם, יצאתי לחפש את ותיקי המורחקים לבדי. משימה מאוד לא פשוטה באפריקה. איכשהו הפנו אותי אנשי עסקים אתיופים לבעל מכולת הודי, והוא שלח אותי לאיש עסקים אריתריאי צעיר שהיגר לרואנדה לפני שלוש שנים ופתח עסק מצליח למוצרי יבוא.

"רואנדה מדינה מאוד פתוחה", הוא סיפר לי, "אין לי כל בעיה עם הרשויות או עם המשטרה. אנחנו מרגישים כאן טוב מאוד. אין לי מושג כמה אריתריאים חיים ברואנדה, אבל יש לנו מקומות מפגש קבועים". "שמעת על בעיות מיוחדות, שהיו לאריתריאים שהגיעו הנה מישראל?" אני שואל. "אני יודע שיש כאן אחים מישראל, אבל לא שמעתי על בעיות שהיו להם. הם לא פנו אלינו בבקשות סיוע ולא מחפשים קשר איתנו". "הם מספרים על בעיות שיש להם עם המשטרה, על מעצרים". "מי שעושה בעיות במדינה הזו נקלע לבעיות", הוא משיב. "היכן אני יכול למצוא אותם?" "נסה במאג'רווה, אני יודע שהם מרוכזים שם".

"הגענו ישר למלון"

קטמונית - קטנוע שהוא מונית - מביא אותי למאג'רווה, אזור מכס בפאתי קיגאלי, שלאורך הכביש הראשי בו חונות משאיות מכל רחבי מרכז אפריקה. פועלים ונהגים עומדים בקבוצות. אחד מהם מתנדב להראות לי את הדרך למסעדה אתיופית במעלה הגבעה המשקיפה לאזור. היריבות הפוליטית בין אתיופיה לאריתריאה נמחקת במקומות כאלה, פשוטים מאוד, ונוצרת אחווה אנושית בסיסית. בכניסה למסעדה ישובים שני נהגי משאיות אריתריאים, שברחו מארצם לפני שנים. "שמעתם על האריתריאים מישראל שכאן?" אני שואל. אחד מהם מתקשר ל"ישראלי", שממהר להגיד כי סבר שאני נציג מטעם המשרד הישראלי של סוכנות הפליטים. 

מסעדה אתיופית בקיגאלי // צילום: אלדד בק

קוראים לו גוטום מאלאקי. "היתה פה משלחת שלהם לפני שנה", הוא אומר לי, "הם הבטיחו שיטפלו בעניין שלנו וינסו אולי להעביר אותנו למדינה אחרת. מאז לא שמעתי מהם". מאלאקי הגיע לישראל ב־2007, בגיל 17. בתל אביב הוא עבד בחברה לניקוי בניינים, עד שנעצר והועבר ל"חולות". "שם העמידו בפניי שלוש ברירות: מאסר, חזרה לאריתריאה או מעבר לרואנדה. אני לא יכול לחזור לאריתריאה, כי גנבתי רכב צבאי כדי לברוח מהמדינה. יירו בי אם אחזור. אמרו לנו שרואנדה מדינה טובה וידאגו לנו להכל. הייתי מראשוני המגיעים לרואנדה בינואר 2014. שיכנו אותנו שלושה ימים במלון. אחר כך אמרו לנו שאנחנו צריכים למצוא בית ולשלם עליו מכיסנו. קל למצוא דירה בקיגאלי, אבל לא הכרנו את המנטליות ולקחו מאיתנו שכר של 50 דולר לחודש במקום 17".

מאלאקי מספר שיום לאחר הגיעו, הוא קיבל מהרשויות ברואנדה "גרין קארד", ובמקביל לקחו ממנו את הדרכון. לאחר שלושה חודשים לקחו ממנו גם את המסמך הזה, ומאז הוא שורד ללא מסמכים. עם זאת, לפני שנה הוא קיבל בעזרת סוכנות הפליטים של האו"ם מעמד של "מבקש מקלט", שאינו מוגבל בזמן. 

"האו"ם הפסיק לשלם"

"עם המסמך הזה המשטרה עצרה אותך?" אני שואל לאחר שהוא מראה לי עותק שאותו הוא נושא בכיסו. "רק פעם אחת, כשהמסמך לא היה עלי. אין לנו בעיות עם המשטרה המקומית. כשהם עצרו אותנו מדי פעם בתקופה שבה לא היו לנו מסמכים, התקשרנו לאו"ם ומייד שחררו אותנו". "גנבו ממך כסף?" "לא, אבל תוך שנה־שנתיים הכסף נגמר כי לא היו לי הכנסות. סוכנות האו"ם נתנה לנו סיוע כספי במשך שנה וחצי - 60 דולר לשכר דירה ואוכל, ואז הפסיקה. שאלנו למה. לא קיבלנו תשובה. קיבלנו מהם גם כ־200 דולר סיוע לפתיחת עסק. זה סכום שלא מספיק לדבר כזה. פתחתי פה סוג של קפיטריה שהגישה ארוחות בוקר, אבל זה לא החזיק מעמד. כיום אני מרוויח בעבודות מזדמנות". 

"בסוכנות האו"ם סיפרו שהציעו לכם לעבוד בחוות כפריות", אני תמה. מאלאקי מתמלא כעס: "החוות הללו נמצאות במרחק ארבע שעות מקיגאלי. העבודה שם היא עבודת כפיים. עובדים 12 שעות, משש בבוקר עד שש בערב בלי הפסקה, ומרוויחים 2 דולר ביום. זה אמור לכסות את שכר הדירה והאוכל. ועכשיו האו"ם טוען שהוא מספק לנו עבודה ואנחנו מסרבים לעבוד. היה לי טוב יותר ב'חולות'. הממשלה שילמה לי 120 דולר בחודש, קיבלתי את כל מה שרציתי, היינו יכולים לצאת העירה. היה לי טוב יותר שם. ממשלת ישראל רימתה אותנו". לדברי מאלאקי, ראשוני המורחקים במסגרת ההסכם החדש כבר החלו להגיע לרואנדה. "חמישה כבר הגיעו, אין לי מושג היכן שיכנו אותם. אומרים שבנו להם מחנות מיוחדים".

"צריך לממן להם קליטה"

לפני שאני עוזב את המסעדה האתיופית אומר לי בעל המקום, שמכיר היטב את "האריתריאים הישראלים": "תן עצה חשובה לממשלה שלך: אל תיתנו לאלה שיבואו הנה ביד את כל מענק העזיבה. הם לא יודעים מה לעשות עם הסכומים הגדולים הללו. הם מרגישים עשירים ומבזבזים את הכל בתקופת זמן קצרה. אנשים שרואים שיש להם כסף נחמדים אליהם, אבל ברגע שהכסף נגמר, איש אינו מסתכל עליהם. תנו להם סכום התחלתי של 200 דולר ביד, ואת השאר תפקידו כפיקדון בידי מישהו שינהל את הכספים עבורם. אחר כך, מדי חודש תנו להם 100 דולר, כדי שהם ילמדו להסתדר. 

"ממנו להם שיעורים בשפה המקומית, לימוד אנגלית, כדי שהם יוכלו להשתלב בעסקים. מאוחר יותר תנו להם סכומי כסף לפתוח עסקים כהלוואה. צריך ללוות אותם, לא לתת להם לזרוק את הכסף. הם הגיעו לכאן עם סכומים גדולים ומהר מאוד בזבזו הכל. יש ביניהם אנשים שהמשיכו הלאה. אני מכיר אחד שעבר לאוגנדה ועובד שם כנהג משאית. הוא מרוויח היטב. אפילו רכש את המשאית בהלוואות והוא משלם את זה מהכנסותיו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו