עם סגולה: אנו מחויבים לטפל גם בסודנים?

ויכוח גדול מסעיר אותנו בשבועות האחרונים: איך צריך לנהוג בפליטים/מהגרי העבודה/המסתננים שבקרבנו? עצם הגדרת הבעיה כמעט קובעת מראש את העמדה ואת הצעדים המעשיים הנובעים ממנה. ושורשי העמדה, לדאבוננו, נעוצים כמעט באופן מובהק בחלוקה המחנאית הפוליטית החוסמת ומטה כאן כל דיון ענייני.

אני חושב ששורש המחלוקת נעוץ בשאלה הבסיסית: מי אנחנו? מה תפקידנו ומחויבותנו בעולם? פרשת השבוע, פרשת "יתרו", טומנת בחובה  מענה דרמטי לשאלת הבסיס הזו .

זו פרשה חשובה -  מסופר בה על מעמד הר סיני, על הברית שכורת אלהים עם עמו, עשרת הדיברות ניתנות בה. רגע לפני המעמד הזה נאמר בפרשתנו משהו ברור על תפקידו, מעמדו וייעודו של עם ישראל.

 וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל-הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהוָה מִן-הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  ד אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי.  ה וְעַתָּה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ.  ו וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ  אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  ..  ח וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה... (שמות י'ט).

בימי הביניים ניטש ויכוח פרשני עמוק לגבי משמעות המונח עם סגולה. ויכוח זה ממשיך ומשפיע גם בימינו - אנחנו מכירים את הפרשנות הרווחת הסבורה שמדובר בביטוי נרדף ל"עם נבחר" שהינו העם המועדף, הטוב ביותר, האהוב על ידי האל. זו סגולתו. ככזה, הוא עליון על פני עמי הארץ. "הארץ המובטחת" מובטחת לו משום כך, לו לבדו.  

אני מאמין, כפי שתפסו זאת הרמב"ם ואחרים, ש"עם נבחר" הוא עם שנבחר למשימה. זו סגולתו – הוא מסוגל לקיימה, וזה הערך הסגולי שלו. ומשימתו, ככתוב – להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ". הכוהנים, נטולי נחלה, ה' הוא נחלתם. עבודת הקודש שלהם היא עבודת שירות למען הכלל. 

בני ישראל, במעמד הר סיני, קיבלו על עצמם להיות אליטה משרתת. התחייבו לחבר בין האנושות לבין מי שעליה. תוכן המחויבות, והאיסורים הנובעים ממנה, תינתן בעשרת הדברות הנפתחים במילים: "אנוכי ה' אלהיך". זה אומר גם משהו לגבינו עצמנו וזהותנו – ה"אנוכי" שלנו אינו אנוכיות – שורשו למעלה מאיתנו.

לפני כמעט 100 שנה, ב-1920, נשא איש העליה השניה א.ד. גורדון, אשר בשבוע הבא ימלאו 96 שנה לפטירתו, נאום בשם "עם אדם". נראה שיש בו פרשנות בת דורנו ל"מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ":

"באין עם-אדם אין אדם-אדם, אין יחיד-אדם; ומי כמונו, בני ישראל, צריך לעמוד על זה? אנחנו הודענו ראשונה כי האדם נברא בצלם אלהים, אנחנו צריכים ללכת הלאה ולאמור: העם צריך להיברא בצלם אלהים.  ולא מפני שאנחנו טובים מאחרים, כי אם מפני שאנחנו נשאנו וסבלנו את כל מה שתובע את זה על כתפינו.  במחיר ייסורינו, שאין דוגמתם בעולם, קנינו את הזכות להיות הראשונים ביצירה הזאת, ובכוח ייסורינו נמצא את הכוח ליצירה הזאת.  מכל מיני אשפה עושים גז מאיר, – ואנחנו מכל מיני פורענויות וייסורי גיהינום עשינו אור גנוז, ואותו נביא לידי גילוי ביצירת עם-אדם, עם בצלם אלהים".

נראה שדברי גורדון והמשימה המוטלת עלינו בפרשת יתרו עוד תקפים. נשאל מעתה: כיצד עם המקבל על עצמו לנסות ולהיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" היה מתמודד עם האתגר העצום של המון-אדם המגיעים ממצוקה קשה ומבקשים לחסות בצילו? אינני מציע כאן פתרונות, אלא רק את נקודת המבט שמתוכה יש לגשת לבעיה. 

צבי גילת הוא מנחה בעמותת קולות (עמותה הפועלת ליצירת חברה ערכית באמצעות מפגש בין מנהיגות ישראלית בכירה ללימוד בית מדרשי).

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו