לפני כשבוע הכריזה התזמורת הפילהרמונית הישראלית על מינויו של להב שני למנהלה המוזיקלי הבא במקומו של זובין מהטה - מינוי שייכנס לתוקפו בעונת 2020-2019, והנה כבר בימים אלה מנצח שָני על הפילהרמונית בסדרת קונצרטים עם הכנר הגרמני המעולה כריסטיאן טצלף.
נראה היה שהקהל שהתאסף בסוף השבוע בהיכל התרבות בתל אביב (קהל צעיר בחלקו הגדול, בניגוד לרגיל) ביקש לא רק ליהנות מנגינתו של טצלף ומהיצירות של באך, ברטוק ושוסטקוביץ', אלא גם לבחון בסקרנות את יורשו המיועד של זובין מהטה האגדי.
הקונצרט נפתח בנגינת סוויטה לתזמורת ולחליל סולו מאת באך, בהשתתפות החלילן יוסי ארנהיים. הפילהרמונית ממעטת לנגן את באך ומוזיקה מתקופת הבארוק בכלל - ובצדק. מוזיקת הבארוק היא כיום נחלתם של הרכבים המתמחים בנגינה בכלים עתיקים ובאסתטיקה הייחודית של המוזיקה העתיקה. לעומתם, הפילהרמונית מרגישה בבית דווקא במוזיקה של שלהי המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20. ואמנם הסוויטה של באך נשמעה חיוורת, בנאלית אפילו. נראה היה שהנגנים ושני בעצמו נותרו אדישים למקצבים הריקודיים ולתחכום של באך. אז מדוע הם ניגנו את הסוויטה? אולי כמחווה חברית לארנהיים, החלילן הראשון והאהוב של התזמורת.
הקונצ'רטו השני של ברטוק לכינור ולתזמורת, שנוגן מייד אחר כך, הוא יצירה תובענית במיוחד עם כתיבה צבעונית ועשירה לתזמורת ועם תפקיד סולני מורכב ואינטנסיבי להפליא. נדמה שיש הכל בקונצ'רטו הזה: מקצבים סוערים, מצלולים חריפים, מלנכוליה עמוקה וגם הומור עוקצני. טצלף נתן ביטוי לכל. יש לו צליל נהדר, הבעה עמוקה ווירטואוזיות עוצרת נשימה. בסיום הקונצ'רטו הוא נעתר לתשואות הקהל וניגן קטע קטן של באך שהיה חוויה מתקנת לסוויטה מפתיחת הקונצרט.
אחרי ההפסקה ניגנה התזמורת את הסימפוניה החמישית של שוסטקוביץ'. כאן שָני היה באלמנט שלו. בניגוד לבאך ולברטוק, הוא ניצח על היצירה הארוכה והאקספרסיבית של המאסטר הרוסי ללא תווים, ובהבעה ובתנופה רבה.
במהלך הנגינה התעוררו אצלי מחשבות כפירה על המוזיקה התזמורתית של שוסטקוביץ'. היא מרשימה מאוד, אין ספק, אך גם מוגזמת, מוחצנת, לעיתים אפילו מנופחת, וחסרה מאוד את האינטימיות והנואשות שברביעיות המיתרים שלו.
למרות זאת, נראה שאני בדעת מיעוט. הקהל קיבל את הסימפוניה בהתלהבות, ואפילו הגיב בתשואות על הפרק השני, סקרצו מבריק ושנון, בניגוד לאתיקה המחמירה והמיושנת של הקונצרטים הקלאסיים.
הפרק האחרון הדגים היטב את הצדדים הבולטים באישיותו המוזיקלית התוססת של להב שני. הוא הצליח להדביק את התזמורת והקהל בהתלהבות הגדולה שלו, ובתנועות רחבות וסמכותיות הוביל פינאלה סוחפת ומפעימה במיוחד שגררה תשואות ממושכות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו