אני שואל את ג׳ואל דימסדייל, מחבר ״אנטומיה של הרשע״ (כתר, מאנגלית: יוסי מילוא), אם לחברה המערבית חשוב היה לצייר את הנאצים כמפלצות ופסיכופטים. כי בסופו של דבר, הנאצים השתייכו לאותה תרבות אירופאית-נוצרית כמו המדינות שהן כבשו.
״בהחלט – והתפישה הזו מנחמת במשהו", הוא עונה, "העובדה שהשואה התרחשה באירופה, על ידי מעצמה תרבותית, הופכת אותה למשהו משהו מטריד מאוד״.
אלא שבספרו, שולל דימסדייל את הנחמה הזו. גם אם הנאצים הבכירים היו אנשים רעים מאוד, הרוע שלהם היה שונה זה מזה. כך שקשה לסיים את הספר בתחושה שהשואה היא איזושהי טעות סטטיסטית.
דימסדייל (70), פסיכיאטר ופרופסור אמריטוס באוניברסיטה של קליפורניה בסן דייגו, משתמש במסמכי החקירות הפסיכיאטריות של נאשמי משפטי נירנברג, בכדי לנסות לגלות את התשובה לגבי כשירותם הנפשית של הרוצחים. הוא לא חוקר את הברגים במנגנון ההשמדה – אלא את המובילים.
״רציתי לדעת איזה סוג של אנשים יכלו לעשות זאת", הוא מסביר מדוע התמקד במפקדים הבכירים, "במשך השנים חקרו הרבה את המבצעים בשטח, אני רציתי לחקור את ההוגים, אלה שלא יכולים לומר שמילאו פקודות. לאנשים הללו היתה את התושיה להוציא לפועל את התכנית כולה״.
ג'ואל דימסדייל (צילום: גינתר דיסטלר)
דימסדייל התמקד במחקרו בארבעה בכירים נאצים: רוברט ליי, ראש חזית העבודה הנאצית; הרמן גרינג, מפקד הלופטוואפה, נשיא הרייכסטאג, מהוגי הפתרון הסופי - ואחד הנאצים הבכירים ביותר; יוליוס שטרייכר, שכמייסד ה"דר-שטירמר" היה המסית העיקרי נגד יהודים; ורודולף הס - מזכירו וסגנו של היטלר, שטס במהלך המלחמה לבריטניה עם הצעה לכרות ברית, נכלא על ידי האנגלים והוקע על ידי היטלר כבודד.
הס הוא היחיד מהארבעה שלא נידון לאחר המלחמה למוות. ליי וגרינג התאבדו טרם ביצוע העונש. את החקירות של הרוצחים בזמן כליאתם – שעליהם מתבסס דימסדייל בספרו - ביצעו הפסיכולוג גוסטב גילברט והפסיכיאטר דאגלס קלי.
הספר מגלה שמדובר בחלאות המין האנושי מסוג שונה לחלוטין. ליי היה פגוע מוח, כתוצאה מפגיעה במלחמת העולם הראשונה ואלכוהוליזם. מוחו נלקח למחקר, ובוצעו ניסיונות להדביק לפגיעה המוחית חוסר עכבות. בתפקידו, ליי היה אכזרי ביותר ברצח ראשי איגודים, אך גם נדיב בזכויות העובד הגרמני - הוא הנהיג למשל שוויון משכורות לנשים וחופשות מסובסדות.
שטרייכר היה אדם אלים, סוטה מין תוקפני וסדיסט שישב פעם רבות בכלא. הוא היה שנוא גם על ידי הנאצים הבכירים. הס היה אדם גבולי מנטלית בהערכת חוקריו. גרינג היה מגלומן וראוותן ואדם מושחת ביותר. הוא היה המניפולטיבי והמבריק מבין הנחקרים.
ייתכן שקוראים ייגשו לספרך בחשדנות, מחשש שימצאו בו נסיבות מקלות להתנהגות הרוצחים. האם נתקלת בתגובות לא טובות מקוראים יהודים?
דימסדייל: ״למען האמת לא. הרציתי על הספר כמה פעמים בפני ציבור יהודי, ואני תמיד מדגיש - הנסיון להבין את נפש האנשים הללו הוא בשום דרך לא קשור למחילה. אם קיבלתי תגובות שליליות, הן היו דווקא מארגונים ניאו-נאצים, שאמרו שאני צריך להתבייש כי אני עוסק בסיפור שהתרחש בעבר הרחוק״.
כריכת הספר (כתר)
הקריאה בספרו של דימסדייל שוטפת, והוא הופך נושאים מדעיים לבהירים גם לחסרי רקע בפסיכולוגיה. אין צורך בחיפושי גוגל על כל צעד ושעל. בניית הדמויות שלו מרתקת והספר, באגביות, מאיר צדדים רבים של גרמניה הנאצית.
אבל הרגע שבו "אנטומיה של הרשע" מפסיק להיות רומן קריא הוא בהיעדר שיא דרמטי. אין בסופו של דבר חוט שקושר בין כל הנחקרים, וטוב שכך: דימסדייל לא מנסה לכפות תיאוריה. ״בסופו של דבר הנאציזם היה תופעה נרחבת כל כך, שהניסיון לצייר אותם בתנועת מכחול אחת לא יצלח״, הוא אומר.
דימסדייל מקדיש מקום מיוחד בספר למאמרה המפורסם של חנה ארדנט על משפט אייכמן, שעורר עליה זעם גדול. ארנדט קוממה עליה רבים בהשגותיה על התנהגות הקורבנות, על חוקיות המשפט ועל הביטוי המפורסם בו השתמשה - ״הבנאליות של הרוע״ ; תיאורו של אייכמן כפקיד אפור שרק נהנה ממילוי משימותיו הבירוקרטיות.
״ארנדט היתה אישה מבריקה, ופילוסופית ווכחנית בחסד", אומר דימסדייל, "אבל המאמר בצדק מקומם אותנו כקוראים. נותרה בו הטענה האחת הראויה המרכזית: שהרוע לא זקוק למפלצות. ארנדט משתמשת בקיצור דרך, אבל אם קוראים את הדברים מקרוב, אפשר לראות בכתיבה אחרת שלה את הטענה שהרשע הוא כמו פטריה - פטריה יכולה לגרום נזק עצום והיא עדיין רק פטריה״. דימסדייל מדגיש בספר שהטענה בכל מקרה אינה תופסת לאייכמן עצמו. וארנדט פשוט התעלמה מעדויות שאייכמן היה שונא יהודים מובהק.
דבריה של ארנדט הובילו במידה רבה לסדרה של ניסויים בשנות ה-70 שעסקו גם ברוצחים המבצעים, בעיקר ״ניסויי הענישה״ של מילגרם וניסוי בית הסוהר בסטנפורד. אלו ניסויים שבהם הצליחו החוקרים לדחוף סטודנטים הן למעשי אכזריות והן להתעלמות לא הגיונית ממצוקת הזולת.
אולי המחקרים הללו מספקים הסבר מדויק יותר על התרחשות השואה מתובנות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות על המנהיגים?
״המחקרים הללו בהחלט פצעו את תחושת התמימות שלנו לגבי המין האנושי. ברור שאפשר ליצור רשע על ידי תנאים חברתיים גם אם אנחנו נולדים כטאבולה-ראסה מבחינת טוב ורע״.
כשבוחנים את הניסויים הללו, אפשר לשאול האם החוקיות של השואה - הרי כל צעד הוסדר משפטית לפני שננקט - תרמה ליכולת לרתום אליה אנשים? האם החוקיות הזו הוסיפה למוטיבציה לרצוח?
״בהחלט. השואה לא היתה פוגרום, ולכן היא בוצעה ביעילות רבה כל כך. בפוגרום אנשים מתעייפים - הידיים כואבות, מזג האוויר הופך גרוע. פוגרום לא יכול להמשך לזמן רב מדי. החוקיות נתנה לשואה אופי ביורוקרטי, וזה סייע למבצעיה לא להתעייף״.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
