גם בסוף ינואר 2018 מתעקשת בית"ר ירושלים להיות בסך הכל "קבוצת" כדורגל. אמנם קבוצה סוערת ומרתקת, אבל הכי רחוקה מהגדרה של "מועדון" כדורגל. העגלה כבר קורסת תחת עומס ההגדרות והכינויים שהודבקו לה משנות השישים, עת הפכה מקוריוז ירושלמי קרתני לאתוס חברתי ופוליטי, סמל שעליו חגגו גם הגשש החיוור ב"מר כסאח" וגם אורי זוהר ואריק איינשטיין ב"לול", שהבליטו את קשייה של בית"ר, נציגה מובהקת של ישראל השנייה, לקבל את "כללי המשחק".
אלי טביב התיישב על הכיסא שבו ישבו פעם חיים קורפו, עמוס אהרוני, רובי ריבלין, משה דדש, מאיר פניג'ל וארקדי גאידמק. אפשר לכתוב ספר על כל אחד מהחבר'ה שהיו שם לפניו. כולם חוץ משני האחרונים, גאידמק וטביב, היו בשר מבשרה של בית"ר, אנשי ירושלים ודורשי טובתה בלי ויכוח. גאידמק השתמש בבית"ר לצרכיו האישיים, אבל רצה לרכוש את ליבם של הירושלמים ועל הדרך השקיע הון עתק בקבוצה שתמיד לא היה לה, והעמיד תקציב של 200 מיליון שקלים - סכום ששום קבוצה אחרת כאן לא החזיקה מעולם. בית"ר של ארקדי זכתה בשתי אליפויות.
אחריו הגיע טביב, שהחליט להיצמד למורשת הישנה, הלא נורמטיבית, ומתעקש בגסות ובברוטליות לא לקבל את כללי המשחק. הוא פועל בניגוד מוחלט לניסיונות של כוחות אחרים - אלי אוחנה או ראש העיר ניר ברקת - למתג את בית"ר מחדש ולהפוך אותה לאוניברסלית ונגישה.
הבאתו של יוסי בניון העונה היתה צריכה לתת חותמת איכות ולמתן את החספוס הירושלמי. בניון, בעיני רבים אחד משלושת הכדורגלנים הישראלים הגדולים בכל הזמנים, הגיע בגיל 37 לבית"ר אחרי שתי עונות בחיפה ובתל אביב. בחיפה זו היתה עונת גיהינום, בתל אביב שיקום ואת בית"ר בניון ראה כבית האחרון שלו, שבו יסיים דרך ארוכה ומפוארת בת 20 שנה ויותר.
יוסי הגיע כדרכו נחוש ורעב לשחק. הקהל הירושלמי, שהבחין במחוות של בניון ובהערצה האישית שלו לקבוצה מאז שהיה ילד, הוחנף, חיבק אותו וראה בו היהלום שבכתר.
אבל בראש המערכת יושב חוצן, איש מכוכב אחר, שלא מאמין לאף אחד ולא מאמין באף אחד, שסיפר כבר את סיפור ילדותו הדחויה בשכונת עלייה בכפר סבא ואיך בוער בו עדיין הדחף להילחם בחזקים, בעשירים ובכל מי שהם בתודעתו לא הוא. כמו שאמר כאן סלובודן דראפיץ' שעבד תחתיו - טביב מקנא בהצלחה של אחרים, אפילו אם זו הצלחה שמשרתת את בית"ר.
בניון עבר התעללות בבית"ר. לזכותו ייאמר שהתנהגותו כל התקופה היתה כמעט קדושה והוא נכנע לחוסר האונים וחדלות האישים של המערכת - מאלי אוחנה, "נציגו" של טביב, ועד בני בן זקן האומלל בפני עצמו. המפגש מול מרמורק היה לקו פרשת המים. לבן זקן היה סגל חסר מאוד ועדיין נדרש להשאיר את יוסי בחוץ. פה היה ברור שהסיפור נגמר, וגם מראית העין חשפה את בן זקן ואת אוחנה בקלונם, שלא לומר רפיסותם.
הבא בתור יהיה אוחנה. קשה להאמין ששתיקתו תימשך עוד הרבה זמן. לכל דבר יש גבול. טביב הוא בעל המאה, אבל הדעה של אוחנה, מתוקף היותו מי שהוא, חשובה יותר. החוזה ביניהם הוא לחמש שנים, אבל הסיכוי שימומש במלואו אפסי. גם שמו וכבודו של אוחנה עומד כאן על הפרק, ובהיכרותנו איתו חייבים לומר שרמת האיפוק שלו עד עכשיו מרשימה.
אוחנה עם טביב. קשה להאמין ששתיקתו תימשך עוד זמן רב // צילום: יונתן זינדל
בית"ר, שגם ככה תתקשה באמת להשיג אליפויות מול הפועל באר שבע ומכבי תל אביב, תמשיך בגלל טביב להיות לא יותר מאפיזודה מבעבעת בכדורגל כאן. אפשר להגיד על אוהדיה הרבה דברים, אבל טיפשים הם לא - והם הפנימו מזמן שהאינטרס המסחרי של בעל הבית שלהם יהיה לעולם קודם לאינטרס שלהם.
טביב הוא זאב בודד שמחזיק ערכים ומדבר שפה שאנחנו לא מבינים. ההיסטוריה שלו מלאה בהתכתשויות כעורות עם טובי בניו של הכדורגל הישראלי - מאמנים ושחקנים - שהלכו בגללו הביתה כדי לא לחזור. מה שנתפס בעיניים שלנו כאובדן דרך ושפל מדרגה ערכי מתקבל אצלו כעוד ניצחון קטן של הילד הדחוי משכונת עלייה בדרך שלו לשומקום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
