"יהודי אירופה היו במשבר קיומי עוד לפני היטלר"

אם ההיסטוריה היא מדע, ולא רק גחמה של שרי חינוך, אז ספרו של ברנרד וסרשטיין "על הסף" הוא דוגמה מרהיבה לניתוח אובייקטיבי היסטורי של תקופה טעונה. בספר עמוס (אך לא לעייפה) בפרטים מרתקים, מחזיר וסרשטיין לחיים את האוכלוסייה האומללה ביותר במאה ה־20 - העם היהודי באירופה של שנות ה־30.

מי שהחכמים בדיעבד רוצים בדרך כלל לשפוט כעיוורים או כרופסים, מתגלים לעינינו בספר כמי שהיו באמת: רובם בהחלט ראו את הסכנה אורבת מעבר לפינה; הם חיו אותה וניסו להתמודד עימה. אבל פשוט לא היה להם סיכוי אמיתי. 

וסרשטיין (69), פרופסור להיסטוריה המתמחה בהיסטוריה יהודית ומלמד באוניברסיטת שיקגו, עושה עם יהודי אירופה שלפני מלחמת העולם השנייה צדק, וזהו צדק במובן הכמעט המשפטי. ספרו עובר וסוקר תחום אחר תחום - חינוך, דת, פוליטיקה, אמנות, עיתונות, שפה, דמוגרפיה - וסוקר כל אחד שכזה בכל מושבות היהודים באירופה שנכבשה על ידי שלטון דיקטטורי - מבריה"מ לפולין, מהבלקן ועד לצרפת. מהיהדות הליברלית של גרמניה, דרך השטעטלים בפולין ועד ליהודי בריה"מ המוקדמת.

טיבו האמיתי של "על הסף" הוא בזיהוי מגמות מעבר למסכי האידיאולוגיה. למשל, מגמת נטישת היהודים את השפות היהודיות, שהתרחשה בגרמניה החילונית והרפורמית כמו גם בפולין; או תהליך המעבר מהכפר אל העיר בהונגריה הפשיסטית או בדמוקרטיה הגרמנית השבירה; או מאמציה של בריה"מ לחיסול הבורגנות. 

"במבט לאחור אנחנו נוסטלגיים, מבצעים רומנטיזציה לתרבות שנכחדה וכמובן מתייחסים בחמלה לנרצחים", אומר וסרשטיין בראיון מיוחד ל"ישראל השבוע", לרגל צאת ספרו בעברית (הוצאת יד ושם, מאנגלית: מיכל אלפון) ולקראת יום השואה הבינלאומי, שיחול מחר. "אנחנו רואים דרך משקפיים צבעוניים את המצב. אבל מה יותר משקף את המצב מאשר הגירה המונית החוצה לפני היטלר ולפני סטלין? למעשה, לולא חקיקת המהגרים ב־1921 וב־1924 בארה"ב, הרבה יותר יהודים היו עוברים לשם מאירופה".

אצל וסרשטיין, השיפוט של מצב יהדות אירופה הוא כמותי ומדיד. הוא מונה את סימני הדעיכה של לפני השואה: "בקרב יהודי אירופה היה משבר דמוגרפי קשה של ריבוי שלילי. הייחוד התרבותי דעך, נישואי תערובת נסקו לשיא. מספר הדוברים של שפות יהודיות - יידיש במזרח אירופה ולדינו בבלקן - היה בירידה מתמדת. הדת היתה בירידה חדה ורבני התקופה קוננו על כך. אפילו האנטישמיות לא הביאה לירידה בנישואי התערובת. מה שאני מנסה להגיד הוא שיהודי אירופה היו במשבר קיומי גם ללא האיום החיצוני של היטלר". 

פרופ' ברנרד וסרשטיין

וסרשטיין לא חוסך מהקורא פרטים פחות נעימים על הקיום היהודי. למשל, היקף תופעת הזנות וחמור מכך - חטיפתן של נערות יהודיות לשם העסקתן כזונות. יהודים סבלו ממשבר פשיעה פנימי, וגם מפנטיות אידיאולוגית: תלמידיו של החפץ חיים, למשל, הלכו פעם לספרייה חילונית, שאלו את כל הספרים - ושרפו אותם; יהודי איטליה, לעומתם, נהרו בהמוניהם אל הפשיזם. 

אתה אמנם מותח בכמה פרקים בספרך ביקורת על ראשי הציונות באירופה, כמו גם על תנועות פוליטיות אחרות; אבל אולי המסקנה מהספר היא ציונית? שהסיכוי לקיום העם היהודי הוא רק עם קיומה של ישות מדינית?

"אני היסטוריון, תפקידי לתאר ולנתח - לא לתת עצות בדיעבד. העובדה היא שהמשבר באירופה גרם להגירה המונית לפלשתינה של אנשים שלא היו ציונים מלכתחילה. הוא כמעט הביא למדינה יהודית ב־1937, אבל הבריטים נסוגו בהם מרעיון שתי המדינות של אז". 

"יהדות של מרק עוף"

בשנת 1996 פרסם וסרשטיין את הספר "גולה נעלמת", שעסק בדעיכת יהדות אירופה מאז מלחמת העולם השנייה. התופעות שהוא מתאר שם היו דומות לאלו שפשטו בשנות ה־30: ירידה דמוגרפית בקרב יהודי היבשת, התפרקות חברתית והתפרקות תרבותית. אני שואל אותו אם התפרקות הגוש המזרחי והתעוררות תרבותית יהודית בעקבותיה לא שינו קצת את התמונה העגומה הזאת.

"אנשים רואים ניצני התאוששות", אומר וסרשטיין, "אבל המספרים שנוקבים בהם מופרכים. הדיבורים על גודלה של הקהילה היהודית בבודפשט, למשל, מוגזמים לחלוטין. נכון שיש הרבה יותר יהודים בהונגריה מאשר אלו שרשומים בקהילה - אבל העובדה הזאת לא מהווה מחסום בפני ההידרדרות הדמוגרפית. אני לא מייחס משמעות לאנשים שמגלים את שורשיהם היהודיים לאחר שנים. אני קורא לזה 'יהדות של כנר על הגג' או 'יהדות של מרק עוף עם לוקשן'. התופעה הזאת קצת דומה לתופעת האמריקנים שלפתע מגלים את שורשיהם האינדיאניים. זה גורר קצת נוסטלגיה, ותו לא".

וסרשטיין מפרק את הנוסטלגיה במכשיר מפתיע, ייחודי וכמעט מהפכני בתקופתנו - עובדות. הוא מקדיש פרק שלם בספרו למרכזים יהודיים נודעים: ירושלים של המערב באמסטרדם, ירושלים של הבלקן בסלוניקי, ירושלים ד'ליטא בווילנה, וירושלים האדומה במינסק. תיאורי החיים בערים הללו בזמן המשבר הכלכלי ניכרים בספר במספר נתמכי לשכות הסעד או בנתוני הגילדות המקצועיות - לא בשירים ישנים ובתמונות של בר מצווה בבתי הכנסת. 

אין בספר כמעט גיבורים, ודמויות ידועות או אלמוניות מופיעות בו רק לתפקיד קצר ומקומי. זה יכול להיות אוטו פרנק או זאב ז'בוטינסקי, ולחלופין המתאבק זישה ברייטבארט, השחקן שלמה מיכאלס או אפילו זיגמונד פרויד. העובדה הזו מעניקה לספר היסטורי דקדקני תחושה פמיליארית, אבל המסקנה הנובעת ממנו ברורה: הצלחתם של יהודים כבודדים לא יצרה להם חסינות כקבוצה. יהודים בהונגריה או באוסטריה העמידו מתוכם בשנים שלפני המלחמה גאונות ומצליחנות חסרת תקדים, אבל לא היתה לכך שום משמעות כקהילה.

אתה שם דגש על עוני, ועל הלחצים שהוא המיט על הקהילות. כיום כמעט אין עוני יהודי רחב היקף באירופה, אבל תהליך ההידרדרות לא נבלם.

"זה נכון. כבר בספר עצמו אפשר לראות שהעוני המחפיר בפולין - לעומת המצב המעט יותר טוב במערב אירופה - לא משמעותי. בזמננו, עושר הוא מאיץ תהליכים באירופה ובארה"ב. התבוללות, היטמעות ונישואי תערובות הם פועל יוצא של עושר. גם ירידה בילודה היא משהו שמיוחס לאוכלוסייה עשירה. אנחנו רואים את היעלמותם של מקצועות יהודיים מסורתיים - בגלל האפשרויות הפתוחות בפניהם בכל מקצוע שבו יבחרו".

והירידה החדה בסכנת האנטישמיות?

"גם התופעה הזו, המבורכת כשלעצמה, אינה עוצרת את דעיכת הקהילות. אנחנו רואים זאת אפילו בארה"ב. שם, האוכלוסייה היהודית הגיעה לשיא מסוים - ומאז היא בירידה. מספר המבקרים באופן קבוע בבית כנסת ומספר השומרים באופן כלשהו על אכילת כשר נמצאים בירידה תלולה. כל הקהילות היהודיות במערב, אולי מלבד קהילות חרדיות, סובלות מירידה דמוגרפית".

האם השואה לא הביאה לאיזושהי תגובת נגד ולרצון של קהילות להישרדות ולהמשכיות? ייתכן שהפיכת הציונות לזרם היהודי המרכזי לפחות יצרה אחדות מטרה? 

"מטרה היתה גם ליהודים לא־ציונים, בין שהם היו קומוניסטים בבריה"מ או אסימילנטים פטריוטים בגרמניה. אבל אנחנו עדיין סובלים מרעל שקשור לשואה. וזה ניכר, למשל, בעיסוק הבלתי פוסק בהישרדות יהודית. זה לא בריא לעם. אני רואה תופעות שהן ממש מטרידות, כמו שימוש בשואה כדי להניע תהליכים. די הזדעזעתי לגלות לפעמים כמעט שמחה מכך שיש התקפות אנטישמיות על יהודים, שכביכול יביאו להגירה המונית. מעשית, זה קרה לתקופה קצרה עם יהודי צרפת, וזה הסתיים. זה קרה גם כשהיו מהומות אתניות בארה"ב בשנות ה־60".

גורלם של הלופטמענטש

אם היתה לציונות מקבילה כלשהי היה זה השטעטל - העיירה היהודית שבה יהודים חיו באופן כמעט אוטונומי והיוותה מחסום מהיטמעות בגויים. וסרשטיין מציג בספרו בצורה מרתקת את חוסר חשיבותן של אידיאולוגיות. "ראינו את השטעטל קורס גם תחת השלטון הקומוניסטי שלא רצה בו מבחינה אידיאולוגית, אבל גם בפולין כשהיא לא היתה קומוניסטית. בשנים הללו הגיע סופם של החיים היהודיים בכפרים. בהונגריה ובאלזס, למשל, היתה יהדות חקלאית שחיה בקהילות קטנות; זה נעלם". 

אז אנחנו נותנים לפעמים יותר מדי משקל לאידיאולוגיות או לזהותו הספציפית של הצורר?

"מה שאני רוצה לומר הוא שתהליך ההתפוררות של הגולה היהודית באירופה הוא במידה רבה תהליך פנימי".

את הפרק הסמלי בספרו מקדיש וסרשטיין ללופטמענטש - אנשי האוויר. רואים אותם בציוריו של מרק שאגאל, אבל המציאות היתה רומנטית פחות - אנשים ללא מקצוע או הכשרה, ללא הכנסה, חיים מכלום, מהאוויר. וסרשטיין הרחיב את ההגדרה לאנשי עסקים כושלים, שרלטנים, קבצנים, זונות, בחורי ישיבה שהיו תלויים בגמילות חסדים. הנתונים שספרו מציג מדהימים: הלופטמענטש היו כ־50 אחוזים מהקהילה היהודית באירופה. הם לאו דווקא היו דמויות שוליות, ומתוכם יצאו כמה נוכלים מפורסמים - למשל סרז' אלכסנדר סטביסקי בצרפת, או טריביטש לינקולן בהונגריה.

וסרשטיין כתב ספר נפרד על טריביטש לינקולן - דמות היסטורית מוזרה שהספיק להיות נוכל בהונגריה, מיסיונר נוצרי בקנדה, נבחר ציבור בפרלמנט הבריטי, איש ימין קיצוני בגרמניה, נזיר בודהיסטי בשנחאי וגם מרגל עבור גרמניה במלחמת העולם הראשונה ועבור יפן במלחמת העולם השנייה. 

אתה ממעט להקדיש ספרים לדמות בודדת - טריביטש הוא מטאפורה?

"מטריביטש אפשר ללמוד הרבה דברים: על התלישות היהודית, וגם על הקלות של תהליכים. פוטש שבו הוא השתתף בגרמניה קדם רק בכמה שנים לפוטש הראשוני של היטלר. אישיותו גם מלמדת על הדרך שבה דמויות שוליות הפכו בקלות למרכזיות בחברה מתפוררת".

אבל מה שהיה בתחילה תופעה כלכלית, אולי לא מנותקת מהליכים כלליים כמו המהפכה התעשייתית או המשבר הכלכלי - הפך לגורל של עם. כשהמכבש הנאצי החל לנוע הוא מצא גולה יהודית חלשה מאוד. החקיקה האנטי־יהודית בגרמניה ובהונגריה, פנייתו של סטלין נגד היהודים, הדרתם ממקצועות שונים וסירוב מדינות העולם לקלוט אותם - הפילו את הפור.

וסרשטיין מצטט בספרו ילד יהודי שברח מווינה: "אחרי נובמבר 1938 הקפיד הלא־יהודי שלא להתקרב ליהודים. הילדים היהודים גילו שחבריהם למשחקים אינם מוכנים עוד לבוא אליהם הביתה. אכן, כניסוחו של אחד מיהודי וינה, 'עכשיו נעשינו כולנו לופטמענשן'".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו