רק פורסם הספר החדש של איילת גונדר־גושן, "השקרנית והעיר", וכבר הוא הצלחה מסחררת. למי שחמק ממתקפת יחסי הציבור, מוסבר על העטיפה האחורית שגונדר־גושן היא מהסופרות הישראליות המצליחות בעולם כיום, וספריה הקודמים תורגמו ל־14 שפות. גם הספר הזה, נכתב בגדול על הכריכה הקדמית, "נמכר ל־11 מדינות בעולם". הכיתוב מופיע בתוך חותמת שאפשר לראות בה שמש אדומה השוקעת מעל קו רקיע עירוני גנרי. אבל יותר מכל דבר אחר, נראה העיגול האדום הגדול הזה, שמודבק בראש הספר, כמו סוג של מדליה.
להצלחה, במקרה הזה, אין קיום נפרד מהספר וממה שמתרחש בין דפיו. היא חלק בלתי נפרד ממנו. למעשה, נראה שהיא העיקרון המנחה העמוק של הספר. להצליח, לזכות בתהילה תקשורתית, להיות מושא להערצה, לקנאה אפילו - זה כל מה שרוצות הדמויות. זאת תמצית הפסיכולוגיה שלהן, המניע העמוק למעשיהן. והצורך הזה גורם להן לשקר ללא הכרה.
בראיונות ובכתבות שליוו את פרסומו, הוצג הספר כאילו הוא עוסק בנערה שבדתה מדמיונה תלונה על ניסיון אונס, וגרמה להאשמתו של אדם על לא עוול בכפו. עובדה זו כשלעצמה כבר הקנתה לגונדר־גושן תהילה במקומות מסוימים, כסופרת אמיצה שהעזה לצאת נגד הדיקטטורה הפמיניסטית החדשה. נניח לשאלות אם אמנם יש גבורה גדולה ברעיון שנשים "ממציאות" תלונות, כפי שהואשמו במשך דורות, ואם אמנם הבעיה בהגברת המודעות לעבירות מין היא הצפה של תלונות שווא (היא לא: כפי שמראים מחקרים מישראל וממדינות נוספות, שיעור תלונות השווא הוא זניח, ונמוך מ־2 אחוזים; לעיתים מתפרסמים נתונים גבוהים יותר הנעים סביב 10-8 אחוזים, שבהם נכללים גם תיקים הנסגרים מהיעדר ראיות).
כריכת הספר (אחוזת בית)
ממילא, למקרא הספר, קשה לומר שהוא עוסק בתלונות שווא כבעיה שצריך לתת עליה את הדעת, או שהוא דן בחשיבות בחשיפת עבירות מין. אין כאן גם ניסיון רציני להבין מה מביא נערה לבדות תלונת שווא על עבירת מין, ואיזה סוג של דמיון - יצרי, נקמני, רעיל - מניע אותה. הסיפור על הנערה שבודה תלונת שווא הוא אמנם המרכזי בספר, אבל הספר לא מתעניין בעבירות מין אלא בשקרים, שנתפסים כאן כנטייה אנושית בסיסית, חובקת־כל. כמעט כולם כאן משקרים, מסתבכים בשקריהם, מסווים את השקר בשקרים נוספים.
יש כאן קבצן חירש־אילם שלמעשה אינו חירש ואינו אילם, סבא גיבור מלחמה שבפועל פחד על חייו וניסה לסגת באמצע הקרב ונער גמלוני שבודה מיונים לסיירת. גם צה"ל בכבודו ובעצמו משקר. אפילו על השואה משקרים פה: קשישה מרוקאית רוצה לנסוע לפולין ומתחזה לניצולת שואה מטרזינשטט. אין לה בעיה להמציא סיפורים על רעב וקור, היא משתמשת בזיכרונות המעברה שלה. בעולם הציני של "השקרנית והעיר" כולם יודעים שלא נכון לשקר, אבל לא יכולים בלי זה.
למה הם עושים את זה? כדי להתפרסם. כדי שיקנאו בהם. כדי להרוויח טיול לחו"ל, כמה פרוטות או מבט מעריץ. האנשים לפי גונדר־גושן הם קטנים, נקמנים, רדודים. גם ברגע האמת, באולפן הטלוויזיה, הם מפנטזים על איזה אקס, מתחשבנים איתו, מקווים שהוא רואה אותם ברגעי התהילה. בכולם בוער מה שנקרא כאן "הרצון הזה להיראות, להישמע, להינעץ כקוץ בבשרו של העולם".
כזאת היא גם נופר, הגיבורה, נערה אפורה בת 17 העובדת בגלידריה, שאליה נכנס יום אחד סלב שזכה פעם באחת מתוכניות "כוכב נולד". בזעמו על השירות האיטי הוא משפיל אותה עד עפר. כשהיא רצה בוכייה אל החצר האחורית, הוא רץ אחריה ואוחז בידה - אולי חשב שהיא מחזיקה את השטר שנתן לה - אבל ברגע הזה היא פולטת צעקה, ומייד מתקבצים סביבה אנשים רבים ודורשים לדעת מה הוא עשה לה.
מכאן הדברים מתגלגלים מהר. על הקורא להאמין שמבטם של האנשים בחצר האחורית הנוחת על נופר האנונימית פועל עליה בעוצמה של הארה דתית: כדי לשמר את המבט המאיר הזה היא ממציאה סיפור משכנע על ניסיון אונס, ומצליחה לדבוק בו גם לנוכח חקירת המשטרה. לא חושדים בה, לא מעירים הערות גסות, לא בדיחות חסרות־טעם. אדרבה, במשטרה היא זוכה לפינוקים מפליגים. משקים אותה תה חם וקולה, מאכילים אותה עוגת דבש ומקיפים אותה ברכּוּת אימהית שאינה מניחה לה לסגת מתלונתה, גם כשהיא רוצה להתחרט.
מייד לאחר הגשת התלונה, בן־לילה, נופר נהפכת ל"מאמי הלאומית": היא מוזמנת לראיונות בטלוויזיה, לתוכניות רדיו, מקבלת כתבת צבע במוסף סוף השבוע, ראיון באולפן לילה ו"הנחות סלב". ארונה מתמלא בפריטי אופנה שנשלחים אליה כ"מעצבת דעת קהל". נו, הסיפור הרגיל של מתלוננות על עבירות מין שהופכות לסלבריטאיות־על. האם השקר מנקר בלבה? מה פתאום. היא ישנה מצוין בלילה. הרי היא סוף־סוף מפורסמת.
גונדר־גושן יודעת לספר סיפור. היא מצליחה להוביל את העלילה ביעילות ובגמישות רטורית המפתות את קוראיה להבליג על עיוותי המציאות, על הדמויות החד־ממדיות ועל העברית השקופה, הנוחה לתרגום. התנועה הקצבית של העלילה ממכרת: קוראיה מניחים לעצמם להיבלע אל תוך קרביה של מכונה ספרותית משומנת, מוסעים קדימה בתכליתיות.
לרגעים נחשף גם מבט רגיש ועמוק יותר, למשל כשמתוארים היחסים בין הורים לילדיהם המתבגרים, על הריחוק שנשתל בתוך הקרבה האינטימית ביותר. הרגעים האלה מרמזים שאין כאן עניין של יכולת, אלא של בחירה. הסיפור המרובד והמורכב הוקרב למען חופש התנועה של העלילה: נוח יותר להפעיל דמויות קטנות ושטוחות, כאלה שלא מתלבטות יותר מדי, לא מתחפרות עמוק מדי בתוך עצמן, לא מסובכות מדי להפעלה. הן לא מסרבלות את הסיפור, לא מעכבות את ההצלחה. √
השקרנית והעיר / איילת גונדר־גושן, אחוזת בית, 278 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו