1. את רונאלדיניו ראיתי בלייב בעונת 2004/2005. ממרום השורות האחרונות בקאמפ נואו, מול אתלטיק בילבאו. אני כמעט בטוח שנגמר 1:1, ואין לי שמץ אמיתי של מושג מי כבש (קלייברט וגורפגי, בדקתי עכשיו), אבל לעולם לא אשכח את שעשה הברזילאי במחצית השנייה.
קרוב לקו החוץ, קיבל רונאלדיניו כדור לא פשוט. הוא השתלט עליו בעזרת החזה כאילו היה עשוי בד רך, והחל להקפיץ אותו מעל שחקני בילבאו. אלה היו שמונה הקפצות קסומות, שלוש מתוכן מעל ראשו של קרלוס גורפגי האומלל, אבל חסרות תכלית בעליל. לוח התוצאות לא הניד עפעף, הכדור התגלגל לו החוצה, אבל האצטדיון כולו עמד על הרגליים דקות ארוכות להודות ליוצר מחונן על רגע ענק. וזה בשבילי רונאלדיניו גאושו. זיכרון כה עמוק ומהנה שהוא מייתר את הצורך הבסיסי למדוד אותו ביום פרישתו על פי הישגיו.
2. מוזה לא שרונאלדיניו חסר הישגים, חלילה. ב־37 שנותיו על הפלנטה הפך אלוף עולם, אלוף ספרד ואיטליה, אלוף אירופה ושחקן השנה בעולם 2005. את כל אלה השיג כמו כוח טבע - נע על הדשא בחופשיות ובעוצמה, עם טכניקה וחוצפה, מנער מעליו כל מכשול שענה להגדרה שחקן הגנה. הוא הבין את הכדור כפי שמעטים הבינו, גרם לו לציית לכל פקודה, אפילו המופרכת ביותר. עוד כשהיה ילד צנום עם שיניים בולטות בגרמיו היה ברור שמדובר בעילוי כדורגל, כזה שכישף את אוהדי פ.ס.ז' בפארק דה פרינס הרבה לפני שבידור כזה יעלה להם 200 מיליון יורו.
רונאלדיניו. // צילום: Gettyimages
למונדיאל 2002 הגיע אלמוני יחסית לחבריו להתקפת הסלסאו, רונאלדו וריבאלדו, אך יצא ממנו כאלוף עולם וכמי שתקע לדיוויד סימן שער שסימן לו כי הגיע הזמן לתלות את הכפפות. כזה היה רונאלדיניו - הוא רצח את יריביו, ספורטיבית כמובן, אך אף פעם לא בכוונת זדון. כשנשאל יום אחד מדוע עשה לגורפגי מה שעשה, ענה בחיוך: "הוא בעט בי כל המשחק, אז הקפצתי מעליו שלוש פעמים".
3. ב־2003 נחת בברצלונה. מחשש שיפסיד את הבכורה הביתית מול סביליה עקב משחק נבחרת, הוחלט לקיים אותו בחצות וחמישה של יום רביעי. ז'ואן לאפורטה, מודאג מערנותם של האוהדים בשעת לילה שכזאת, דאג לכך עם שוקולדים, משקאות מוגזים, חטיפים והופעה מוזיקלית. לא היה צורך בכל אלה, כי את ההצגה "גנב" הקוסם הברזילאי עם שער בלתי נשכח מ־35 מטרים. בהמשך סיפק עוד אינספור רגעי קסם, שמתוכם חובה להזכיר את שער "הריקוד מהמקום" מול צ'לסי, השער מול מילאן והורדת החולצה, המספרות מול ויאריאל, אתלטיקו ואוססונה והצמד מול ריאל מדריד בברנבאו, שגרם לאוהדים הלבנים לעמוד על הרגליים ולמחוא כפיים ליריב.
במדי בארסה רונאלדיניו שיחק באגף ובאמצע, מאחורי החלוצים ובמרכז המגרש. הוא כבש וסבסב ובישל ורקד וצחק ובעיקר תרם לרנסנס של הקבוצה, שתחת פרנק רייקארד זכתה באליפות ראשונה זה שש שנים ובליגת האלופות אחרי 14 שנות בצורת.
בעזרת שמחת חייו וגישתו הקלילה נתן "רוני" זהות לבארסה של ימינו, במיוחד בתור זה שהיה שם כדי לחנוך את לאו מסי. "הוא אמר לי לקחת את החולצה שלו כשעזב את הקבוצה", סיפר הארגנטינאי שנים אחרי שנפרדו דרכיהם, "לקחתי אותה בלי לראות את כל מה שעשה איתה. אם הייתי מסתכל, הייתי מפחד לקחת".
רונאלדיניו. לא חסרים לו הישגים // צילום: Action Images
4. ב־2008 עזב. לימים יגיד שלא בגלל יחסיו עם פפ גווארדיולה, אלא כי "רצה משהו חדש", אבל באותו הרגע החלה הנסיגה. מילאן היתה התחנה הבאה, וגם הראשונה שבה המקצוענות החלה לפנות את מקומה להוללות ולחיי המסיבות.
תדירות רגעי הקסם הלכה ופחתה בסן סירו, מגמה שנמשכה כשחזר לברזיל ולאחר מכן כשעבר למקסיקו, תחנות שהפכו את הודעת הפרישה הנוכחית לסימבולית בלבד. כי מעשית, את הכדורגל עזב רונאלדיניו לפני כשנתיים או שלוש. בחשבון אכזרי יותר, אפשר לומר שבסך הכל בילה בטופ של הכדורגל העולמי 6-5 שנים בלבד.
5. פסקת הסיום יכולה בקלות היתה להתמקד בתחושת הפספוס. בכך שלא זומן לגביעי העולם ב־2010 וב־2014, בכך שחזר למולדתו בגיל 30 ובכך שאיבד עניין בפן התחרותי של הענף מוקדם מהצפוי. אך באמת שאין כזאת, כי בדרך הקסם הייחודית לו רונאלדיניו לא השאיר חסך אצל אף אחד ונדמה שגם לא אצלו. בשיאו היה הפנים של הכדורגל היפה, שגריר של הסניף הברזילאי העולץ. הכישרון, היצירתיות, השמחה והבחירה לשחק כדורגל כמו ילד ולא לעבוד בו כמו מבוגר הפכו אותו לחבר של כבוד בזיכרון הקולקטיבי של המשחק.
פפ גווארדיולה. ברגע שהגיע לברצלונה, הגיעה הנסיגה // צילום: איי.אף.פי
נכון שהברזילאי לא שבר שיאים וקטף תארים בלי סוף, הוא גם לא הבקיע כמויות מופרעות של שערים ואינו נכלל בדיון על זהות השחקנים הגדולים בעולם תקופה ארוכה מאוד, אבל כל זה לא משנה דבר. כי המורשת שהשאיר כשהיה כזה, אפילו למשך זמן קצר יחסית, הופכת אותו ליחיד במינו. יחיד ומיוחד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו