תורת האנימציה

שרי, בת 20, חובשת פאה, נשואה לאברך בכולל בזרם הליטאי, בוגרת סמינר "בית יעקב", גדלה בבית בלי טלוויזיה, בלי מחשב, בלי קולנוע. הסרטים הבודדים שצפתה בהם בילדותה היו סרטונים לציבור החרדי על פלאי הבריאה שהוקרנו בבית הספר. היא מול מחשב, עובדת במיומנות על תרגיל התעטשות באנימציה. "שימי לב לכתפיים", מעיר לה זוהר, המרצה. "הכתפיים הן הגבות של הגוף, הן מעמיקות את ההבעה". 

בעוד כחצי שנה תסיים שרי את הלימודים ואם תצליח במבחני הגמר, העבודה הראשונה מובטחת לה - לא פחות מאשר בתעשיית האנימציה העולמית של דיסני ומאטל (יצרנית "ברבי"). 

הנה הסיפור, באורך זנב ארנב מאויר: SnowBall הם אולפני אנימציה בבעלות ישראלית שמצליחים ברמה העולמית ועובדים עם דיסני. לפני כשנתיים נענו לקריאת הרשות לפיתוח ירושלים ולתמיכה שמציעה העירייה לחברות בתחום הקולנוע, והקימו אולפן ברחוב כנפי נשרים בירושלים. 

רק שעשרות כיסאות בסטודיו החדש נשארו ריקים: בירושלים לא נמצאו מספיק אנימטורים, והיה צריך להכשיר כאלה. באותו רחוב, מהעבר השני של הכביש, שוכנת "סיעור מוחות", מכללה לעיצוב של נשים חרדיות, שבה נלמד גם קורס לאיור דיגיטלי. אנשי סנואו־בול עברו את מעבר החצייה הסואן ונשבו מייד בקסמי המאיירות החרדיות: הם גילו רמת תוצרים גבוהה וסטודנטיות שלומדות עם ברק בעיניים. 

בשיתוף פעולה עם העירייה הוקם מסלול הכשרה מיוחד שבסופו מובטחת לנשים עבודה באולפנים, המתמחים בהפקות בינלאומיות. הביקוש לקורס היה אדיר. הטובות ביותר נבחרו. שורה תחתונה - בוגרות בית יעקב הולכות לאייר את שוברי הקופות הבאים. 

 

 

"לא גדלתי על דיסני. בסביבה שלי אני צריכה להסביר מה זו אנימציה", אומרת שרי, עיניה מרוכזות במסך והיא מבצעת במהירות את הנפשת הדמות המתעטשת. "תמיד התעניינתי באמנות, באסתטיקה. החלום שלי זה להיות דוברת של השפה הזאת, וזו עבודה קשה. אני לא מפספסת שיעורים, אגיע לשיעור בכל מצב. היום אני צופה בסרטים מצוירים אבל בצורה מבוקרת, רק לצורך הלימודים. אני יודעת שבעתיד הקרוב תהיה לי אפשרות טובה להתפרנס, עם משכורת גבוהה ושעות עבודה נוחות". הדמות שלה מסיימת את תנועת העיטוש העצומה בזוג עיניים נפערות. נהדר. 

 

אנה ואלזה - הדור הבא

אנימציה היא המקבילה של ההיי־טק בתחום האמנות הפלסטית: טכנולוגיה חדשנית וכסף גדול. מחזור ראשון של הנשים החרדיות שמוכשרות בקורס הזה, הכולל השמה בתחום, נמצא כעת בסמסטר השלישי מתוך ארבעה. את הנשים אני פוגשת ביום הגשת העבודות של סוף הסמסטר. ברכי לא ישנה שלושה ימים, ברכי השנייה עבדה על הפרויקט סביב השעון עם בטן הריונית מתקדמת, ורבקי מבקשת עוד כמה דקות על המחשב לשיפורים אחרונים בתרגילים בקורסי מכניקה וסטורי־בורד. 

הן מציגות את עבודות הגמר הסמסטריאליות בפני שני המרצים בקורס ובפני מנכ"ל סנואו־בול, יוני כהן. האתגרים שקיבלו התלמידות, שתוצאותיהם נעות עכשיו על המסך הגדול, הם הרמת משקל קל וכבד, דחיפה, נפילה, הנפשת הליכה של הולך על ארבע, מעבר בין שלושה הלכי רוח מנוגדים והבעות פנים.

ההערות נמסרות לאוזני הכיתה כולה, הזדמנות להתבונן בפירוק אנטומי של תנועות האישונים, תזוזת הגבות, מצב הפה, האצבעות. לא משהו ששמים לב אליו כשצופים בסרט ביעף. 

"כשהייתי נערה ואהבתי לצייר אמרו לי שמתאים לי לעבוד בדיסני", אומרת יעל כהן (21). "חשבתי שבחיים זה לא יקרה. אני בחורה חרדית מהר נוף, דיסני זה בחו"ל. והנה, זה קורה, חמש דקות מהבית שלי. יש דברים שלא אאייר. אלימות, דברים לא צנועים שלא הייתי רוצה שהילדים שלי יראו. מדובר בסרטים לילדים כך שאנחנו לא אמורות להיתקל בדילמות מיוחדות".

יוני כהן, המנכ"ל והבעלים של סנואו־בול, מתפנה לשוחח איתנו אחרי יום עמוס של צפייה בעבודות הגמר של הסטודנטיות. הוא בן 37, למד אנימציה מגיל צעיר ובשירותו הצבאי הקים את מחלקת האנימציה ביחידת ההסרטה של חיל האוויר. "הייתי ילד כשדיסני עשו את המהפך שלהם, את הקאמבק עם 'אלאדין' ו'מלך האריות', שהחזירו את ההילה לדיסני. היה מופלא לגדול על החוויה העוצמתית של הסרטים האלה", הוא מספר. "כשהייתי נער יצאו 'פארק היורה' ו'צעצוע של סיפור', סרטים פורצי דרך שגרמו לי להבין שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים".

ב־2004 הקים את סנואו־בול, חברה שיושבת היום בישראל ובקנדה, מעסיקה מאות אנימטורים ונחשבת לאחת המובילות בעולם בתחום אנימציית התלת־ממד ואפקטים חזותיים. סנואו־בול יצרו את ה"לוטוגוצים" של מפעל הפיס, את היונים של ביטוח ישיר, הפכו את "חמודי" של הכללית לדמות תלת־ממד, ביצעו את הדמות המונפשת ב"אבוללה", ביצעו סרטוני פרסומת עבור NBC, סיסקו, ורייזון, אורנג' ועוד. סדרות טלוויזיה של סנואו־בול שודרו ביותר מ־140 מדינות. 

לפני שלוש שנים הצליחו לעבור את הטסטים המפרכים של Disney ו־Mattel, בשלב זה בתחום סדרות הטלוויזיה של החברות היוקרתיות, עדיין לא סרטי קולנוע. סנואו־בול ביצעו עבור מאטל את סדרת הטלוויזיה "ברבי דרימ־טופיה" שעולה החודש לאוויר בארה"ב. עבור דיסני הם יצרו את הסדרות "סטאר דארלינג" (יקירת הכוכבים) ו"פאפי'ס דוגס טיילס" (הרפתקאות הכלבלבים). 

כשאני מבקרת בחללי העבודה המעודכנים של סנואו־בול, המנהלים מבקשים מהצלם שלנו להיזהר שלא לצלם את מסכי המחשב בחדר מסוים. על המסכים עובדים על סדרת דיסני עם דמויות מוכרות מאוד, שכולנו גדלנו עליהן ואין מישהו שהן לא יעלו חיוך על פניו, אלא שהסדרה עולה לאוויר ב־2018 והסודיות נדרשת. 

 

 

הקשר של סנואו־בול עם ירושלים החל לפני חמש שנים, כשבמיזם לקולנוע וטלוויזיה ברשות לפיתוח ירושלים גיששו כיצד לשכפל את הפעילות שהם עושים בתחום הסרטים לתחום האנימציה. סנואו־בול תרמו מניסיונם ומהידע שלהם לגבי המתרחש בעולם. 

שנתיים אחר כך הירושלמים הרימו לסנואו־בול טלפון והודיעו שזה קורה, יש תמיכה: אולפנים שיקימו משרדים בירושלים יקבלו החזר של שליש מההוצאות הירושלמיות שלהם. כהן הקים סניף בכנפי נשרים עוד לפני שקיבל אישור ודאי על התמיכה, וחיכה לירושלמים שיגיעו לאייש את המשרות. "קיווינו שיהיה יותר כוח אדם זמין בירושלים", הוא מספר. "הייתי צריך 60-50 עובדים בשלב הראשון אבל לא הגענו למכסות העובדים הנדרשות והתחלנו לעשות הסעות מאזור המרכז לירושלים". כשמישהו העיר לו שממש מעבר לכביש יש בית ספר חרדי לעיצוב וקריאייטיב שמלמד קורס בסיס באנימציית תלת־ממד, כהן חצה את הכביש. השאר יסופר בספר דברי הימים של אנה ואלזה. 

 

"אין זמן לכייף"

מרים שרביט היא המנהלת והמייסדת של "סיעור מוחות". אישה הדורה, יפה, בפאה שחורה ונעלי עקב. במקצועה היא פרסומאית ומעצבת. הבעיה שלה היתה הפוכה משל יוני: היה לה קורס אנימציה איכותי, אבל לא היה בירושלים שוק עבודה לאנימציה. "יוני חיכה לבנות האלה, ואנחנו חיכינו ליוני", היא אומרת. 

שרביט היא בתו של הרב שלמה עמר, לשעבר הרב הראשי הספרדי בישראל, והיום הרב הראשי הספרדי בירושלים. המכללה שלה זוכה להכרה מצד כל הזרמים החרדיים. ובכל זאת, כדי לצאת לדרך במסלול שיוביל לעבודה מול אולפני דיסני, היא היתה חייבת לקבל הסכמות מרבנים אשכנזים. 

חותמת הכשרות הגבוהה הגיעה מהרב אשר וייס, רב ופוסק ירושלמי חשוב, שבדק את המיזם ונתן את ברכת הדרך. התנאים היו התחייבות שהנשים יועסקו בסביבה נשית בלבד, יאיירו סרטים לילדים בלבד, ושהאינטרנט במקום הלימוד והעבודה יהיה ברמת סינון גבוהה. "לומדות אצלנו בנות של מנהלות סמינרים, בנות ממשפחות חשובות, ולא עלתה מהשטח או מהרבנים שום התנגדות", מספרת שרביט. "הרב וייס תמך בנו אבל ביקש שלא נתיימר 'להלביש כיפות לדמויות של דיסני', כלשונו". רוצה לומר: הוא מכשיר את מסלול הלימודים והיציאה לעבודה, אבל אין בכך חותמת כשרות לסרטים. "שלא נגרום למצב שבו בגללנו בבתים חרדיים רואים סרטים של דיסני". 

לכנס ההיכרות עם הקורס, שאליו חשבה שרביט שיגיעו כ־50 נשים, הגיעו יותר מ־300 מתעניינות. 25 התקבלו. ההערכות הן שלפחות 20 מהן יקבלו משרה קבועה בסנואו־בול. "החזון הוא להגיע למאות עובדים בשנים הקרובות", אומר כהן. "היום יש לנו בירושלים כ־80 עובדים. אנחנו נביא יותר פרויקטים, ונצטרך להכשיר יותר כוח אדם. אני לא פוסל שרובו יגיע מהנשים החרדיות. כמובן שנצטרך לשמור על איזון עדין, לא להביא פרויקטים בלי שיש כוח אדם מספיק, וגם לא להכשיר הרבה אנשים בלי שיש לנו מספיק פרויקטים. תחום האנימציה, שמשלב טכנולוגיה ויצירתיות, הוא תחום עם פוטנציאל להכניס הרבה כסף למדינה והרבה משרות חדשות. אנחנו עובדים עכשיו על סרט באורך מלא על תקופת המלכים, וזה לבדו ידרוש מאות עובדים בתקופה הקרובה.

"ההימור על ירושלים התגלה מבחינתנו כמוצלח מאוד. כל החששות שהיו לנו בתחילת הדרך התבדו, ועיריית ירושלים התבררה כשותפה תומכת לאורך זמן. אני קורא לעוד חברות מהתחום להצטרף ולהעביר את הפעילות לירושלים. המטרה מבחינתי היא שהאקו־סיסטם יגדל יחד איתנו, שנבסס כאן תעשייה גדולה ויציבה שתורמת לעיר ובכלל".

המרצים והמרצות בקורס, רובם ככולם חילונים מלבד חוזר בתשובה אחד, מתבקשים לבוא למכללה בלבוש "מכבד". מכנסיים לנשים מתקבלות, לבוש חשוף לא. מחיר הקורס הוא 20 אלף שקלים לשנה. סבסוד מעיריית ירושלים, הרשות לפיתוח ירושלים, משרד הכלכלה ו"תמך" מביא את הנשים לתשלום של 3,000 שקלים בשנה בלבד. "אני יודעת שיוני מחכה לבנות האלה, ואני יודעת שלא יתאכזב. הן חרוצות. לא יוצאות ללמוד בשביל הכיף, אין להן זמן לכיף, אלא כדי לקבל עבודה בסוף ולהביא פרנסה הביתה", אומרת שרביט. "הן לומדות כמו חיות". 

 

גבולות הנשיקה

מדובר בנשים בנות 40-20, חלקן נשואות וחלקן מתחתנות תוך כדי הלימודים. "הן יצאו מהבית לשנה שבה הן לא מפרנסות, לא נמצאות עם הילדים שלהן. הן רעבות לעבודה, וזו שנת הלימודים היחידה שיש להן", היא מסבירה. "זה לא כמו בחורה חילונית, רווקה, שלומדת משהו, ואם אחרי שנה זה משעמם אותה היא תעבור ללמוד משהו אחר. אצלנו זו שנת הלימודים היחידה שלה, ואם בסוף השנה הזאת היא לא הביאה פרנסה, אין דבר כזה להתחיל ללמוד משהו אחר". 

לחרדיות מבטיח כהן סביבת עבודה נפרדת, בצוותים של נשים בלבד. מה יקרה כשעובדת תתקשה להנפיש נשיקה על המסך, כי תפיסת עולמה לא תאפשר לה לקחת בזה חלק? כהן לא מודאג. "בפרק של 11 דקות יש 180 שוֹטים. אם למישהי תהיה רגישות לגבי סצנה, אפשר להעביר את הסצנה לאנימטור אחר. בסוף אנחנו עושים אנימציה לילדים שלא מכילה דברים שלא מתאימים למגזר כזה או אחר". 

האם אתה צופה שפערי תרבות מסוימים יבואו לידי ביטוי באנימציה?

"קולגה שלי עבד בתאילנד מול אנימטורים מקומיים. את התנועה שמסמנת למישהו לבוא הם מבצעים אחרת לגמרי, ולקח זמן עד שלימדו אותם איך התנועה הזאת נראית במערב. אבל כאן הפערים לא עד כדי כך גדולים".

מדובר בנשים שאין להן קילומטרז' צפייה ארוך בסרטי דיסני, שלא ראו סרטי אנימציה מילדות. 

"יש בזה גם יתרונות כי הן יבואו עם רעיונות חדשים. החיסרון הוא שאנימציה זה גם להתבונן ולהסתכל. בקורס איגדנו אוסף של תכנים שעשינו עליהם צפייה מוקדמת וקיבלנו אישור מרבנים, ומצאנו קטעים ספציפיים שילמדו מהם. אין ספק שהיעדר החשיפה לאינטרנט ולטלוויזיה מקשה במידה מסוימת למצוא רפרנסים ודוגמאות כדי ללמוד מהר". 

"אני לא יכולה להגיד שהיעדר החשיפה לסרטים אצל התלמידות שלי הוא יתרון כאנימטוריות", מהנהנת שרביט. "מצד שני, אדם שצופה בקולנוע לא עסוק בצד הטכני אלא נהנה מהקולנוע. צפייה לצורכי למידה אנחנו עושים בכיתות באופן מבוקר. נקודת החולשה שלנו היא שבגלל מיעוט הצפייה בסרטים, הנשים קרובות יותר למציאות ופחות לעולם הקולנוע, האנימציה שלהן ריאליסטית מדי. זה משהו שאנחנו עובדים עליו".

"אני מודע לזה שיהיו יותר חופשות לידה, שאחוז מסוים מפרויקט תלת־שנתי הן לא יהיו בסטודיו", מחייך כהן, "אבל אני רואה את ההשקעה של הנשים החרדיות - ומתפעל. נשים אחרי לידה שמגיעות עם התינוק ללימודים, שמשקיעות בעבודה להגשה סביב השעון, זה חריג לחיוב. אני מניח שגם בתור עובדות זו תהיה רמת המחויבות. הן מסורות בצורה בלתי רגילה, ממוקדות ונחושות, והתוצרים שלהן איכותיים ומרשימים". √

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו