"חיים כאן על השקעות העבר; אנחנו יצור כלאיים"

הם גרים בבתים, במאחזים ובשכונות ברחבי יהודה ושומרון כבר כמעט 20 שנה, שולחים את הילדים לתיכון ולצבא, מחתנים אותם ומשרתים במילואים. רובם הם בעלי מקצועות חופשיים או חקלאים ואנשי חינוך: עורכי דין, מורים, מהנדסים, אנשי היי־טק. לא נערי גבעות "זרוקים", פורקי עול וחפים מכל מסגרת - מהסוג שלא פעם מצייר את הגבעות בצבעים ביזאריים - אלא אנשים נורמטיביים מן היישוב, בגילי ה־30, ה־40 וה־50 לחייהם. 

רבים מהם משרתים בצבא קבע ותורמים למדינה במסגרת צבאית או ביטחונית מעל ומעבר לתרומה המקובלת. בהתאם - גם שיעור השכול שם גבוה יחסית, אלא שלפחות פורמלית, בתיהם, יישוביהם ושכונותיהם הם בתים על הנייר בלבד, חסרי מעמד סטטוטורי. בשפה המקצועית הם מכונים "לא מוסדרים" או "מעוכבי הסדרה".

במקרה הרע הם מאוימים בהריסה ובפינוי. במקרה הטוב הם קופאים על שמריהם שנים ארוכות ואינם זכאים לתקציבים, להטבות ולשירותים בסיסיים המקובלים ביישובים מוכרים. קווי החשמל והמים לבתיהם מאולתרים וסובלים מתקלות רבות. אגד, בזק והדואר אינם מגיעים אליהם, וכמעט כל מה שנעשה הוא מתוך קומבינה ואלתור, בתקווה שהעתיד יהיה אחר, מוסדר, חוקי.

חוות גלעד, עוד מעט בת 17, היתה עד לפני שבוע חלק מהמרקם הבלתי מוסדר הזה, ועתה תהפוך אולי ליוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. המחיר תמורת הסדרת החווה כיישוב, הסדרה ששר הביטחון ליברמן מבקש להביא לישיבת הממשלה כבר ביום ראשון הקרוב - גבוה מאוד: הרב רזיאל שבח, תושב המקום, שנרצח בפיגוע טרור ונטמן באדמת החווה רק בשבוע שעבר. הפורום להסדרת המאחזים, שחידש השבוע את פעולתו, מבקש להסדיר 70 מאחזים ושכונות שנמצאים בסטטוס דומה, אך לא בנסיבות כאלה, לא במחיר נורא שכזה.

ממשלות ישראל היו שותפות כמעט מלאות להקמת המסכת ההתיישבותית הזאת שהממסד המתנחלי יזם. משרד השיכון השקיע מאות מיליוני שקלים. משרד הדתות הקים שם בתי כנסת ומקוואות. החטיבה להתיישבות סללה דרכים וכבישים. כמעט כל גורם ממשלתי או שלטוני רלוונטי היה מעורב. רבות נכתב על כך בעבר.

הממשלה הנוכחית וועדה משפטית מיוחדת קיבלו שורת החלטות שנועדו להסדיר את המקומות הללו. הרצון המופגן היה להימנע משידור חוזר של סיפורי מגרון או עמונה. היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, אישר רבים מפתרונות ההסדרה שהוצעו, אבל הם נשארו על הנייר, בגדר אות מתה, ללא שבוצעו.

ה"בלתי מוסדרים" מתמיינים לקטגוריות רבות. אומדנים לא רשמיים מדברים על כ־7,000 מבנים כאלה. אלפים מתוכם הוקמו כמאחזים או כשכונות במרחק ניכר משכונות האם שלהם, באופן שלא הגיוני להגדירם כצמודי דופן, אחד הפרמטרים להכרה בבנייה כזאת כמוסדרת.

קטגוריה נוספת, שקשה אף יותר לפתרון, נוגעת ל־3,455 מבנים לא מוסדרים שנבנו על קרקעות פרטיות. על פי מסמך של המינהל האזרחי שהגיע לידי "ישראל השבוע", 1,048 מבנים מתוכם הוקמו על קרקעות שהוכרזו בעבר כאדמות מדינה - אבל בדיעבד, בעקבות בדיקות מחודשות בשנים האחרונות, התברר שהן אדמות פרטיות ושמדובר בטעות. אלה הם מבנים שמלכתחילה נבנו בתוך קו כחול מוסדר שתחם קרקעות מדינה מוכרזות, ולימים כשהרשויות שרטטו מחדש קו זה, נגרעו ממנו שטחים שנמצא כי היו מעובדים ולכן הכרזתם כאדמות מדינה היתה טעות. בין שני הקווים הכחולים - שכל אחד מהם תחם שטח שונה, נוצרו מרקמי חיים, משפחות בנו את ביתן ונולדו ילדים.

עוד 1,285 מבני מגורים או מוסדות ציבור הוקמו על קרקע פרטית, בתחום או בסמוך ל־74 יישובים מוסדרים. אלה אמנם לא הוקמו על אדמות מדינה מוכרזות, אך המדינה, שברוב המקרים סייעה לבנייתם, לא ידעה שמדובר בקרקע פרטית, וכמו התושבים, הניחה שבעתיד הם יוכרזו כאדמות מדינה.

1,122 מבנים נוספים הוקמו על קרקע פרטית לפני יותר מ־20 שנה - עם או בלי ידיעה שמדובר בקרקע פרטית. למבנים אלה לא נמסרו מעולם צווי הריסה או הפסקת עבודה, אך היום מתברר שגם הם אינם מוסדרים. אי אפשר לקבל עבורם היתרי בנייה, למכור אותם או להעבירם בירושה. הדוגמה הקלאסית לכך היא שכונות מגורים שלמות ביישוב הוותיק עפרה.

ערפול תכנוני

אחת הדוגמאות שממחישות את תעתועי הקו הכחול היא אש קודש. היישוב הוקם לפני 17 שנה, כ־9 ק"מ ממזרח לשילה, על שמו של אש קודש גילמור, מאבטח בסניף הביטוח הלאומי במזרח ירושלים שנרצח בראשית האינתיפאדה הראשונה.

רשמית, הוא היה ונותר שכונה בת של היישוב שילה. כך גם רשומים התושבים בתעודות הזהות שלהם. 60 משפחות חיות שם כיום על משבצת קרקע של 450 דונם, מוקפות בכרמים, במטעים ובשטחים חקלאיים, שאושרו על ידי צוות קו כחול של המינהל האזרחי כאדמות מדינה והוחכרו למתיישבים. עתירות השמאל הביאו לבדיקה מחודשת באשר לתוקפה של הכרזת האדמות כאדמות מדינה. הבדיקה מתארכת כבר שנים וממצאים ממשיים או מסקנות - אין. לעומת זאת, השלכה על חיי התושבים - יש ויש.

משפחת הנדלר - האב יהודה, מנכ"ל המועצה בעמנואל, רעייתו מעיין, מרצה ליהדות בבר־אילן, וחמשת ילדיהם - גרים בבית קבע שנגדו תלוי ועומד צו הריסה. לא הרחק מהם מתגוררת משפחתה של יעל שראל, אחותו של רב סרן בניה שראל שנפל במבצע צוק איתן. גם יוסי ואטה ליבוביץ, הוריו של החייל אלעזר ליבוביץ שנרצח בפיגוע טרור בדרום הר חברון ב־2002, חיים באש קודש, וכך גם שני אחיו הגדולים של עמי משולמי שנפל במלחמת לבנון השנייה ואלמנתו יונת (שנישאה בינתיים מחדש).

נגד בתי משפחת השכול הזאת תלויים ועומדים צווי הריסה, וכן נגד בתיהם של עדיאל גץ (בנו של רב הכותל המנוח, הרב יהודה מאיר גץ), או של אהרון צוף, איש גמילות חסדים שהמוסד שאותו הקים פותח את שעריו בפני חיילים ועולים חדשים הזקוקים לסיוע. למעשה, כמעט נגד כל הבתים באש קודש - ובהם משפחות של עולים, מורים, מהנדסים, עורכי דין ועוד - תלויים ועומדים צווי הריסה.

הנדלר מספר כי בשל הערפול התכנוני המוסדות שבתחילת דרכו של היישוב העניקו סיוע וגב, נמנעים כבר שנים מהשקעות במקום והתכנון מוקפא. "החשמל נופל פעמיים־שלוש בשבוע. איכות המים שמגיעים אלינו בקו ארוך מאוד משילה - ירודה. תשתיות ודרכים אינן ממומנות על ידי המדינה, וכשמנסים להרחיב דרכים עצמאית, המינהל האזרחי, שמשתהה בהסדרת היישוב שהממשלה מבקשת לכאורה להסדירו, יחד עם מעוכבי הסדרה רבים אחרים - מזדרז לעצור את העבודות".

"המצב נוח למדינה"

גם היישוב מבואות יריחו, שהוקם בשנת 1999, אינו צמוד דופן. הוא מרוחק כ־4 ק"מ מיישוב האם שלו קיבוץ ייטב, בדרום בקעת הירדן, ועלה על הקרקע בעידוד ובהסכמה של כל הגורמים הרלוונטיים. צה"ל, שפינה שלושה מחנות צבא מהאזור אחרי הסכמי אוסלו, תמך בהקמת יישוב אזרחי במקומם. משרד השיכון, החטיבה להתיישבות והמועצה המקומית בירכו אף הם על הקמת היישוב.

הוכנה תב"ע, הושקעו כספים בסלילת כביש גישה ובהקמת מערכות מים, חשמל וביוב, אבל ב־2003, אחרי דו"ח טליה ששון, הכל נתקע. תוקף החוזה על הקרקע, בין המינהל האזרחי לחטיבה להתיישבות - זה שעל בסיסו הוכנה התב"ע - פג, ומאז הכל צולע.

"מבחינה תכנונית חזרנו לנקודת ההתחלה", אומר אליהו עטיה, תושב המקום, "אין מניעה משפטית להסדיר את היישוב, אבל דרושה החלטה מדינית, והממשלה יושבת על הגדר אחרי שכבר שפכה כאן כספים על כביש גישה, תשתיות ומבני ציבור. בפועל יש יישוב בשטח, אבל רשמית וסטטוטורית - אנחנו אפילו לא מופיעים במפות, מחוקים. "ההשלכות הן שכל ההשקעות הגדולות שהיו כאן עד שנת 2003 נעצרו. אנחנו חיים כאן על השקעות העבר. המשך פיתוח תשתיות או הסדרת מרכיבי ביטחון ביישובים כמו שלנו הם בעייתיים. היישוב אינו מוכר, ולכן אין דואר, אין אגד, אין בזק, אין קופות חולים. אנחנו יצור כלאיים".

בתוך יצור הכלאיים שעטיה מדבר עליו חיות כיום כ־40 משפחות, ובהם משפחת אלוש, דורון ומירב, שבמטע התמרים שלהם, שמבוסס כולו על עבודה עברית, פיתחו את תמר המג'הול הגדול בעולם; אנשי היי־טק למיניהם שעובדים בירושלים, וגם ניר ונאווה אפרתי שהקימו יש מאין מוסד לבנות שנפלטו ממסגרות חינוכיות אחרות.

משרד הרווחה פרש את חסותו על המקום המיוחד של משפחת אפרתי, שבו הבנות, בגילי תיכון, משלבות לימודים עם טיפול בסוסי החווה, יציאה למרעה או עבודה בחממות. "המצב הזה מאוד נוח למדינה", אומר עטיה, "הם רוצים בקיום היישוב הזה. לא מפריעים. לא מפנים, אבל גם לא משלימים את מה שהחלו בו, ונמנעים מלהצהיר שאנו יישוב מוכר בארץ ישראל, על כל המשתמע מכך".

פסיקה מהפכנית

מחלון בית הקפה הייחודי של רונאל ברק במצפה יאיר שבדרום הר חברון, על שפת המצוק, יש תצפית מדהימה על נפילת הגובה הטופוגרפית החדה בין ההר לבקעת ערד ולמדבר יהודה. מצפה יאיר הוקם לפני כ־20 שנה, על שמו של יאיר הר סיני, תושב סוסיא שנרצח על ידי מחבל פלשתיני ב־2001.

כיום חיות בו 26 משפחות. הוא מרוחק בקו אווירי 1.5 ק"מ מסוסיא, שוכן על אדמות מדינה מוסדרות, אך כביש הגישה למקום, זה שמחבר אותו לסוסיא, עובר באדמות סקר. מדינת ישראל טרם החליטה מה יהיה גורלן, ולכן מצפה יאיר אינו יישוב מוכר.

גם המאחז השכן, אביגיל, מאחז דתי־חילוני שאותו הקים לפני 15 שנה אלישע מדן, בנו של הרב יעקב מדן, נמצא באותה סירה. גם הוא הוקם על אדמות מדינה מוכרזות. גם כביש הגישה אליו אינו מוסדר. אביגיל היה המאחז הראשון שממשלת ישראל הנוכחית הודיעה לבג"ץ שבדעתה להסדיר גם את כביש הגישה אליו, ואחר כך להכשירו, אבל בינתיים לא קרה דבר. כמו באש קודש, ובעוד עשרות מקומות, תלויים ועומדים צווי הריסה נגד בתי התושבים במקום, ובהם אנשי צבא קבע, רופא ואחיות מסורוקה ואנשי חינוך רבים. ההסדרה, שעליה כבר הוחלט, מבוששת להגיע גם כאן. 

 

החשמל נופל, איכות המים ירודה. אוטובוס שהוסב למשחקייה באש קודש // צילום: מרים צחי

 

הסיפור של מצפה יאיר ואביגיל הוא הסיפור של עוד כ־25 שכונות ומאחזים, שאינם מוסדרים מכיוון שכביש הגישה אליהם עובר בקרקע שמעמדה אינו ברור. במצפה יאיר ובאביגיל, כמו במקומות האחרים, ההשלכות זהות: חשמל מאולתר שנופל לא פעם, מכשירי חשמל, לעיתים יקרים, שנשרפים ומתקלקלים כתוצאה מכך; קו מים משובש, היעדר טלפון וקווי אינטרנט, וגם חוסר באמצעי ביטחון ותקן לרבש"ץ (רכז ביטחון שוטף צבאי), שבמציאות של יהודה ושומרון כיום אינם בגדר מותרות, ולא פעם הם אף פיקוח נפש.

רועי מדי, בעל הנגרייה המצליחה במצפה יאיר, כמו רונאל ויוסף ברק או דני שוקרון, בעל חברה לטיולי שטח, ממתינים יחד עם חבריהם במצפה יאיר ובאביגיל שמדינת ישראל תממש את הצעדים שעליהם החליטה; בינתיים - ממתינים לשווא.

משפטית, הבעיה שלהם פתירה. היועמ"ש מנדלבליט כתב לאחרונה חוות דעת מהפכנית, שלפיה אפשר להפקיע קרקע פלשתינית פרטית עבור צורכי ציבור בהתנחלויות. חוות הדעת של היועמ"ש באה בעקבות פסיקה מהפכנית ומפתיעה לא פחות - פסיקתו של שופט העליון בדימוס סלים ג'ובראן. ג'ובראן קבע שהמתיישבים היהודים ביו"ש נחשבים ל"חלק מהאוכלוסייה המקומית", ולכן אפשר להפקיע קרקעות גם לטובתם. מנדלבליט נדרש לחוות דעתו כאשר התברר שכביש הגישה ליישוב חרשה נסלל בחלקו על קרקע פלשתינית פרטית. 

ג'ובראן, ובעקבותיו מנדלבליט, הפיחו תקווה בליבותיהם של תושבים במקומות היישוב היהודיים הלא מוסדרים ברחבי יו"ש, שהעיכוב להסדרתם נובע לכאורה מהיעדר כביש גישה חוקי אליהם. כאלה, כאמור, יש לא מעט ברחבי יו"ש דוגמת אלוני שילה, שכונת נחת עמי בעתניאל, רמת גלעד, וגם חוות גלעד, שם נרצח כידוע לפני כשבוע בפיגוע טרור תושב המקום הרב רזיאל שבח. אלא שלמרות חוות הדעת של מנדלבליט, המינהל האזרחי אינו מתרגם למעשה את הפתרון שמנדלבליט מצא לפלונטר המשפטי הזה.

"עבריינים בעל כורחם"

הבעיות השונות, וגם הפתרונות לכאורה, לעשרות שכונות, יישובים ומאחזים בלתי מוסדרים ברחבי יהודה ושומרון הובאו לפתחו של מנדלבליט על ידי ועדה משפטית, שהוקמה מכוחו של ההסכם הקואליציוני בין הליכוד לבית היהודי. בראש הוועדה העמידה שרת המשפטים איילת שקד, את עו"ד חיה זנדברג, לשעבר מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה. בוועדה חברים נציגים ממשרד רה"מ, ממשרד הביטחון וממשרד החקלאות. בחלק מהדיונים נטלה חלק גם בינת שוורץ, לשעבר ראש מינהל התכנון.

המטרה המוצהרת היא הסדרת היישובים. העובדות ברוב המקרים אינן שנויות במחלוקת. שני דו"חות מהדהדים מהווים את בנק הנתונים הגדול של מעוכבי ההסדרה: האחד של עו"ד טליה ששון בתקופת שרון, והאחר של ועדה בראשות השופט אדמונד לוי בתקופת נתניהו. ששון חשבה שמאלה. השופט לוי חשב ימינה.

הוועדה פועלת ברוח השופט, לא ברוח הפרקליטה. בעוד ששון נטתה לכיוון של ייקוב הדין את ההר, לוי התחשב בכך שהמתיישבים, כמעט בכל המקומות הבלתי מוסדרים, פעלו באישור הממשלה, בסיוע כספי שלה, ואף בהמרצתה ובעידודה. הוא כינה את המתיישבים הבלתי מסודרים "עבריינים בעל כורחם" וקבע שעל המדינה לפעול להסדרתם. הוועדה בראשות זנדברג שמה לה למטרה להכשיר את מה שקיים בשטח כבר שנים רבות. רעיונות רבים עלו. כולם הועברו להכרעת מנדלבליט.

לפחות בארבע קטגוריות מרכזיות מנדלבליט אישר פתרון. אחד כבר הוזכר כאן. הוא הפך, כאמור, למעשי בעקבות פסק הדין של השופט ג'ובראן, שרואה גם במתיישבים היהודים ביו"ש חלק מהאוכלוסייה האזרחית שיש לדאוג ולסייע לה. כך אפשר מעתה להפקיע דרכי גישה קיימות למאחז הוותיק חרשה ולדומיו, ובכך למעשה להסדירם. 

מעוכבי הסדרה מסוג אחר הם יישובים שהוקמו בשנות ה־80 על בסיס צווי תפיסה ביטחוניים. כיום, בעקבות בג"ץ אלון מורה המפורסם, כבר לא משתמשים בצווי תפיסה כאלה. עם זאת, לא כל השטחים שעליהם הוצאו בשעתו צווי תפיסה ביטחוניים - מומשו. אחת הדוגמאות הבולטות הוא היישוב מעלה אפרים שבבקעת הירדן. היישוב קפא על שמריו ולא התפתח, מכיוון שצווי התפיסה לעתודות הקרקע שיועדו לו לא מומשו במשך שנים. מנדלבליט התיר לממש אותם, אבל ביצוע - אין.

קטגוריה אחרת של "לא מוסדרים" היא השכונות והמאחזים שאינם צמודי דופן ליישוב האם. כאן נדונו שתי אפשרויות: הכרה בשכונה המרוחקת כיישוב חדש העומד בפני עצמו, כפי שהמליץ שר הביטחון לגבי חוות גלעד, או אישור שכונות מרוחקות כשכונות בת מוסדרות של יישובי האם שלהן, למרות המרחק הניכר מהם, על בסיס שורה של פרמטרים. זהו מתווה שמנדלבליט אישר אותו, אך הוא סבוך ומפותל וכלל לא פשוט לביצוע.

"סעיף תקנת השוק", או בשמו הרשמי: סעיף 5 לצו בדבר הרכוש הממשלתי ביו"ש, הוא פתרון נוסף שמנדלבליט מצא לכאורה לשכונות שנבנו לפני שנים בתחום קו כחול מוכר, ושבשנים האחרונות, בעקבות בדיקה נוספת - נפסל והפך בדיעבד את הדרים בתחומו לעבריינים. הסעיף מאשר למינהל האזרחי להותיר את הקצאת הקרקע על כנה, למרות הטעות.

מעגל חלם

את כל ארבעת הפתרונות הללו מנדלבליט, כאמור, אישר לאחר עיון, לימוד, ליבון ושיג ושיח ממושך עם הגורמים המשפטיים הרלוונטיים. כדי לממש את הפתרונות החליט הקבינט לפני שמונה חודשים להקים צוות ליישום ההסדרה, אלא שמסיבות שונות הצוות לא הוקם עד היום. עשרות שכונות ומאחזים, שהיה אפשר להסדירם זה מכבר על פי המתווה, ההחלטות והפתרונות שגובשו בעמל רב על ידי הצוות המקצועי ושאושרו על ידי היועמ"ש - ממשיכים להיות תלויים באוויר. 

באופן אבסורדי, מי שמאיץ במדינה לא פעם להסדיר מאחזים הוא דווקא בג"ץ, שלא פעם מושמץ על ידי הימין. השוט המאיים של בג"ץ, שמונף שוב ושוב מול המדינה בעקבות עתירות של ארגוני שמאל, מכריח לא פעם את המדינה - למשל במקרה של כרם רעים בגוש טלמונים - להזדרז ולהשלים את הליכי ההסדרה. לעומת זאת, לא חסרים מקרים שבהם המדינה גוררת רגליים. 

ב־2011, למשל, הודיעה המדינה לבג"ץ שבדעתה להסדיר את מעמדו של המאחז הוותיק חרשה. אלא שהיא מתעכבת בכך, ובינתיים אף מאיימת להרוס מבנה פנימייה חדש עבור ישיבת חרשה, שהחליף צריפים מתפוררים ומסוכנים לשימוש. כך נוצר מעגל חלם: המדינה מצהירה על כוונתה להכשיר שכונות ומאחזים, ובד בבד הורסת באותם מקומות - שבהסדרתם היא מתמהמהת - מבנים שהוקמו ללא אישור, שאותו אי אפשר לקבל בשל היעדר ההסדרה.

סגן שר הביטחון, אלי בן דהן, אומר כי במשרד הביטחון נעשית עבודת מטה מפורטת הנוגעת ל־70 מאחזים ושכונות. "אנחנו מדרגים ומחלקים אותם, רושמים כל מקום עם כל הפרטים הרלוונטיים ומציעים דרך להסדיר אותו. כשהצוות ליישום ההסדרה יקום, כפי שהממשלה החליטה, נשמח להעביר לו את עבודתנו", אומר בן דהן. בוועד להסדרת המאחזים ובימין מתקשים להמתין. שם חשים ששעון החול הפוליטי של הממשלה אוזל, וחוששים להחמיץ את ההזדמנות. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו