הנאום של אבו מאזן שלשום במועצה הפלשתינית היה נאום של לוזר.
נאום של מי שמצא את עצמו בשנה האחרונה בסמטה ללא מוצא. גם הוא שייך למפלגה של אובאמה, הילארי קלינטון, ג'ון קרי וסמנתה פאוור.
רק לפני שנה וחודש, בסוף דצמבר 2016, הוא קיבל מתנה מדינית־אסטרטגית במועצת הביטחון.
ההחלטה שהתקבלה שם, עם רוח גבית של השלישייה אובאמה, השגרירה לשעבר באו"ם פאוור ושר החוץ לשעבר קרי, קבעה למעשה שכל דבר יהודי מעבר לקווי 4 ביוני 67' הוא בלתי חוקי.
זו היתה החלטה חמורה בהבט האנטישמי והאנטי־ציוני שלה, כמו ההחלטה מ־1975 כי הציונות היא גזענות.
והנה, חולפת שנה, ועבאס על הקרח.
תנאי המשחק המדיני השתנו ללא הכר: מצד אחד ישראל מרוסנת מאוד - שלא לומר מקפיאה - בבנייה בירושלים וביהודה ושומרון; אך מצד שני יש הבנה ותיאום בין ממשלות ישראל וארה"ב והדיבור על קווי 67' כקו בסיס להסדר הקבע נעלם.
יתר על כן, לפני כחודש וחצי הכירה ארה"ב באקט דרמטי בירושלים כבירת ישראל, ללא שרטוט קווים.
כבר לפני כמה חודשים כתב אחד מיועציו לשעבר של אבו מאזן, חוסיין אגא, מאמר גדול ב"ניו יורקר", שבו הכריז למעשה על דמדומי התנועה הלאומית הפלשתינית.
כשרואים את אבו מאזן בצילום מהנאום שלשום, כשלצידו צמד מנהיגים חתיארים, אפשר להבין במה מדובר.
אבל לצערי, אני חושב שאותו יועץ של אבו מאזן, הידוע כאינטלקטואל מבריק, טועה.
ועוד יותר מכך, אבו מאזן יכול להתנחם בהישגים גדולים גם בלי לקלל את הנשיא טראמפ.
ראשית, הוא כבר הצליח לקבע בתודעה - הבינלאומית וגם הישראלית - שפלשתינים יכולים לרצוח ישראלים וראש הרשות הפלשתינית אינו מחויב אפילו לגנות את הרצח.
הוא אפילו משלם להם משכורות גבוהות יחסית מהכסף שמועבר אליו על ידי אמריקה, ישראל ובעלות בריתו באירופה.
אבו מאזן יכול לקלל את נשיא ארה"ב, והשמיים אינם נופלים עליו. האו"ם הוא מעין מדינה אקס־טריטוריאלית, שמנהיגי הפלשתינים עושים בה כרצונם.
אבו מאזן עומד בראש מעצמה דיפלומטית, שמסוגלת לייצר גם טרור וגם כוח רך בעוצמה גדולה יותר מזו של ישראל. ויש לו את חגי אלעד. ויש לו בעלי ברית בעלי השפעה בחברה הישראלית. כך שלא אלמן ישמעאל.
בדבריו חזר אבו מאזן על הנראטיבים של השואה כמאיץ לדיכוי הפלשתינים והלך עד הצהרת בלפור. לנו אמנם יש היסטוריה, אבל לאבו מאזן יש נרטיב, וחלקים גדולים בעולם מעדיפים אותו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו