קולנוע חדש ומרענן בזירה המקומית

גברים אובססיביים עומדים במרכזם של שני סרטי ביכורים ישראליים, שמוצגים באולמות הקולנוע בימים אלה. ב"העדות", שעלה למסכים אתמול (לאחר שקטף את פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה האחרון), יוצא חוקר שואה חרד"לי מירושלים (אורי פפר) לחשוף את מיקומו של קבר אחים באוסטריה, שבו קבורים כמאתיים יהודים שנרצחו בימיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה. ואילו ב"האופה מברלין", הלהיט הקופתי המפתיע שיצא לפני כמה שבועות, קונדיטור ברלינאי הומו (טים קלקהוף) מגיע לירושלים ונכנס לחייה של אלמנת מאהבו הישראלי (המגולמת בידי שרה אדלר).

באופן מעניין (אך לא מאוד מפתיע), בשני המקרים, גברים אובססיביים ניצבים גם מהצד השני של המצלמה. גם עמיחי גרינברג, שכתב וביים את "העדות", וגם אופיר ראול גרייצר, שכתב וביים את "האופה מברלין", סיפרו בראיונות (ב"מקור ראשון" וב"הארץ", בהתאמה) שהם עבדו על סרטיהם במשך כעשר שנים, וכי הדרך אל קו הסיום היתה רצופה במכשולים ובאנשים שאמרו להם "לא". שניהם סירבו לוותר, ולשניהם היה ברור שלא משנה מה, הם ישלימו את הסרטים שלהם.

טוב שהתעקשו. אף על פי שבשני המקרים התוצאה רחוקה מלהיות מושלמת, גם גרינברג וגם גרייצר מציגים נקודות מבט חדשות ומרעננות בזירה המקומית, ובהחלט יהיה מעניין להמשיך לעקוב אחר התפוקה היצירתית שלהם.

"העדות" אמנם עוסק בזיכרון השואה ובשאלות של זהות, אך בבסיסו מדובר במותחן מלודרמטי, ובכך ייחודו. יואל, חוקר השואה שאותו מגלם פפר, מבלה את זמנו במאבק נגד השלטונות האוסטריים, שמבקשים להקים מיזם נדל"ני על השטח שבו אמור להיות הקבר, ובחיפוש אחר רמזים שיובילו אותו לאמת. תוך כדי, הוא גם חושף עדות חסויה שמערערת את עולמו מהקצה אל הקצה.

גרינברג מנווט את ההתרחשויות ביד בוטחת ומתבל את הסרט בלא מעט שוטים יפים. והקונפליקט שעימו נאבק גיבורו בהחלט מעניין ומפתיע. עם זאת, יש משהו מעט מונוטוני בדמותו של יואל, שנותר נחוש וזעוף לאורך הסרט. ושיאיו הדרמטיים של הסרט מטופלים באופן נמהר ואינם מייצרים תנופה או מממשים את מלוא הפוטנציאל של חומרי הגלם. כתוצאה מכך, "העדות" נותר סרט מינורי וחמור סבר, שמצליח להגשים רק חלק ממטרותיו. אך הנושאים שבהם נוגע גרינברג, והאופן הישיר, האגרסיבי וחסר החנופה שבו הדבר נעשה, בהחלט הופכים אותו לראוי לצפייה.

במובנים רבים, גם "האופה מברלין" סובל מדמות ראשית שמנגנת על תו אחד. השחקן הגרמני טים קלקהוף, שמופיע בכל סצנה כמעט, מגיש הופעה פסיבית ויבשושית, ובמשך דקות ארוכות של הסרט, הנוכחות שלו על המסך מינימלית, וכמעט משעממת. למרבה המזל, במקרה זה, שחקני המשנה המיומנים - אדלר, זהר שטראוס, סנדרה שדה ורוי מילר - הם אלה שמצילים את המצב וממלאים את המסך בכמות נדיבה של אנרגיה וברגש.

המצב משתנה לטובה לקראת סופו של הסרט, כאשר קלקהוף סוף סוף נדרש לצאת מהקיפאון המתסכל שלו. ועם סצנות הפתיחה המצוינות, שמתארות את תחילת מערכת היחסים שנרקמת בין הקונדיטור למאהבו הישראלי, גרייצר מצליח להשכיח את החלקים הקצת פחות סוחפים והקצת פחות משכנעים של יצירתו, ולהותיר את הצופים עם תחושה מתוקה של סיפוק. שוב, לא סרט גדול. אך רגישותו וחופן רגעיו היפים הופכים אותו לתוספת מבורכת לארון הסרטים הישראלי.

"העדות", כתב וביים: עמיחי גרינברג. ישראל 2017

"האופה מברלין", כתב וביים: אופיר ראול גרייצר. ישראל 2017

yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו