"היום אני מוכנה להראות את מה שכואב לי, מרסק אותי לרסיסים קטנים, אין לי אוויר, לנשום. אין לי אוויר, אין לי בית". כך נפתח "הבית", מהשירים המסקרנים ב"פעם אחת", האלבום השני של הצמד האיכותי אביב בכר והדס קליינמן.
יש אלבומים שנולדו לחורף, יש אמנים שנשמעים בו בשיאם, גם בישראל שאין בה ממש חורף אמיתי. אולי בגלל זה האלבום היפהפה הזה הוקלט בברלין, בהפקתו של אמיר צורף, שהרים את הצליל של בכר וקליינמן לרוק אינטנסיבי יותר, שנשמע הכי עכשווי, מבלי לוותר על הצליל המקסים שלהם ועל עומקי ההבעה שבכתיבה ובשירה. לו היו בוחרים לכתוב ולהקליט באנגלית (למשל כמו הצמד המקביל רוסו את ויינברג), ייתכן שההפקה של צורף היתה פותחת להם צוהר לקריירה בחו"ל. בעברית, מתקבל אלבום שתחנות רדיו כמו גלגלצ ו־88 אמורות לאמץ לחיקן בחום, כדי להשמיע בימים קרים ולא רק בהם.
בכר וקליינמן, גיטריסט וצ'לנית (ולא זוג בחיים), הם צמד שמשלים זה את זה היטב ומצליח לחבר עדינות עם כוח, תבונה מוזיקלית ורגש אותנטי. שניהם יוצרים, שניהם שרים, שניהם חושפים בכתיבה פחדים, זיכרונות שעיצבו אותם, אהבות, פרידות ומשאלות לב. לא תמיד זה נשמע מושלם, חלק מהשירים באלבום נשמעים דומים מדי זה לזה במבנה שלהם - שילוב של שירה רכה על רקע מקצב ג'אנגלי מהיר, שיוצר דיסוננס הרמוני מופלא. אבל התוצאה הסופית קסומה, יפה מאוד (לעיתים יפה מדי), בייחוד כשהם שרים יחד בהרמוניה קולית שיוצרת שלם אחד, למשל בשיר הנושא הפותח את האלבום, כשברקע הצלילים שארג צורף מבטיחים להם סאונד עדכני.
בשילוב הקולע שבין טקסט לצליל, בכר וקליינמן, כשהם בשיאם, מגיעים לרמת הדיוק שמאפיינת בדרך כלל מאסטרים כמו עידן רייכל. ב"פעם אחת", למשל, יש רגעים שמזכירים את "מחכה" הנהדר שיצר עם ריטה.
גם כשהם שרים בנפרד, הם מרגשים. קליינמן ממיסה לב ב"מרוב אהבה", מהשירים הכי יפים שיצאו כאן בשנים האחרונות. בכר פתוח, כן ודרמטי עד כדי לחבק אותו ב"ילד של סופות שקטות", שיר שבו הוא מגיע לדרגת איכות שמזכירה פנומנים כאביב גדג'. הקו נמשך ב"אם אעזוב", שבו שרה קליינמן מקסים על איום בנטישה של בן זוג, כשברקע רועמת חטיבת קצב. בכר עונה לה ב"טחנות רוח" האינטימי, שנשמע כאילו רייכל עושה קאבר לוולווט אנדרגראונד. בכר וקליינמן הם מכאן ומעכשיו, אבל היכולת שלהם לזקק עדינות מחברת אותם גם למסורת שירי הרגש של הפופ המקומי. כך, למשל, "עד שתהיה חופשי" (שבו שותף לכתיבה צח דרורי), שיר אישי מאוד שהוא אולי הכי יפה באלבום, מתאים באופן מוזר גם לימי זיכרון.
דרורי שותף גם לכתיבת "מלך ומלכה", שיר שמילותיו עומדות בקו אחד עם שירת המשוררים שכה מקובלת ומובנת מאליה במקומותינו. וכשקליינמן שרה "המלכה כבר לא מלכה והקהל כבר לא יושב ואין מי שמרגיש ואין מי שאוהב", משוררות מתות מוחאות לה כפיים בשמיים. ואז מתגברת המוזיקה והשיר החזק הזה מסתיים בשתי שורות שגם הן שוות ציטוט: "אין מי שישמע ואין מי שידבר את קולות התמימים / ראיתי איש עומד על הר בין קו האופק לבין קו חייו. מחכה". ב"כוכב אחד" הם שבים לדואט, לאהבה טהורה, לצ'לו, בשיר קטן שמרגיש מושלם בסיום האלבום הזה, שמתנחל בגוף כמו פטרייה מופלאה.
בהופעה חיה, על במה מיוחדת שהוקמה במרכז מועדון בארבי, כשהקהל מקיף אותם ב־360 מעלות ואיתם הרכב נגנים מיומן, בכר וקליינמן מביאים את החיבור ביניהם לשיא נוסף. השירים מהאלבום החדש משתלבים נאה במארג לצד אלה מהאלבום הראשון, כמו "פרפר אדם", "בימים שיעברו עלינו" ו"עומק האמת". האנרגיות גבוהות, הביצועים ארוכים והתרכובת בין מקצבים מהירים ובס־תופים קדחתניים לשירה שמכוונת למעלה על גבול התפילה, מרתקת פעם אחר פעם.
היא, צ'לנית בעלת מראה שובה לב, שכבר צברה קילומטראז' ארוך על במות בעולם עם להקת המוג'וז, שליוותה את אסף אבידן. בפתיחת אחד השירים היא לוקחת את הצ'לו ליד ומנגנת בו באינטימיות ובאגרסיביות קטע של כשלוש דקות, שכובש את המאזין עוד לפני שהחלה לשיר. והוא, במראה נער הפרחים השאנטי, עם השיער הארוך והזקן, שעבר בגליל ומביא איתו משב רוח של אגדה רחוקה בזמן, עם השירה הגבוהה, הלעיתים נסדקת, התום יורקית כמעט, שחודרת לעומק, בשילוב נגינת גיטרה טובה. כל אחד בפני עצמו מצוין, וביחד הם נגדשים עד שהם עולים על גדותיהם ומולידים שלם גדול שמוגש לקהל כשהוא זוהר בחשכת המועדון ורוכב על חד־קרן מוסיקלי אל האופק.
הדס קליינמן ואביב בכר, "פעם אחת", נענע דיסק. הדס קליינמן ואביב בכר, "פעם אחת", מופע השקה בבארבי, 12.12
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו