מורה עובר על חיבורים של תלמידיו. נושא החיבור, שאותו הכתיב משרד החינוך, הוא "מדוע אנו זקוקים לקולוניות?" והתלמידים עונים שהקולוניות מספקות משאבים רבים שדרושים לטובת העם ולרווחת הפועל הפשוט. עד כאן הכל צפוי, התלמידים עונים כפי שחינכו אותם. המורה ההומניסט סולד מהתשובות, אבל אין לו רשות לכעוס, ממילא אין לו גם רשות להעיר על התוכן.
עד שהוא מגיע לתלמיד נ' שכותב: "כל הכושים הם ערמומיים, פחדנים ועצלנים". גם המשפט הזה כבר נאמר ברדיו, הוא חלק מהקו האידיאולוגי הממלכתי, אבל כאן המורה לא מצליח להתאפק, וכשהוא מחזיר את החיבור לנ' הוא אומר לו שגם הכושים הם בני אדם. לאמירה הזאת יש מחיר. אביו של נ' מגיע לבית הספר, זועם, טוען שהאמירה היא בגידה במולדת. המנהל מזמן את המורה לשיחה. התלמידים מגישים נגדו עצומה: הם לא רוצים שיהיה המורה שלהם יותר.
האינצידנט הזה, שפותח את "נעורים ללא אל" שכתב אדן פון הורבאט בשנת 1937, ממקם את הספר בהקשר ברור לכאורה, זה של המורה ההומניסט הנתון במלכוד לאחר שהשלטון התהפך ואיתו הנורמות המוסריות. הסמכות החינוכית מופקעת מהמורה ומי שמשליט כעת את הטון אלו אמצעי התקשורת, ההמונים, והצעירים עצמם, שמעמדם נוסק בזכות קורבנם העתידי במלחמה. המורה, לעומתם, מושם תחת פיקוח, וכל טעות קטנה עלולה לעלות לו במשרתו.
כריכת הספר (עם עובד)
פון הורבאט עושה שימוש מניפולטיבי, מטעה, בנקודת הפתיחה הזאת, ונראה שהוא מתחיל בה דווקא כדי לסטות ממנה. הספר אמנם ספוג באיבה כלפי הגזענות והמיליטריזם בחברה הגרמנית של שנות ה־30 - פון הורבאט כתב אותו מגלותו באוסטריה השכנה, והספר נכנס מייד לרשימת הספרים האסורים ברייך הגרמני - אבל מוקד הביקורת שלו איננו הנאציזם או מערכת החינוך הנאצית, אלא המספר עצמו, אותו מורה הומניסט שיוכיח בהמשך את גבולות ההומניזם שלו.
מה קורה לאדם, מוסרי ובעל חוש ביקורת, כאשר הוא רוצה לשרוד תחת משטר חשוך? מה הוא נאלץ לומר, לעשות, ויותר מזה, מה הוא נדרש לא לומר ולא לעשות? המורה מבין כי פרנסתו וחירותו עומדות בסכנה והוא פונה אל התלמידים - בליבו, רק בליבו - ואומר להם: "אתם עוד תראו, ידידיי! אני לא אקבל עונש משמעתי בגללכם וודאי שלא אאבד את מטה לחמי... לא, מעתה ואילך אספר לכם בשמחה שרק אתם בני אדם, רק אתם ואיש מלבדכם, אספר לכם את זה עד שהכושים ייצאו לכם מהאוזניים! תקבלו בדיוק מה שאתם רוצים!"
שתיקתו המתמשכת של המורה ההומניסט, שקריו, השיתוק שאוחז בו דווקא כאשר עליו לומר את האמת, הם לב העניין של הספר. המורה מונע כמובן מניסיון להציל את עצמו, את עבודתו ומעמדו - ואת חייו כמו שהוא מכיר אותם - אבל בחירותיו מרחיקות אותו בראש ובראשונה מעצמו.
השאלה שמציב הספר היא עקרונית, שאלה הנוגעת לאדם באשר הוא אדם. לכן הספר לא מזכיר את ההקשר ההיסטורי הספציפי ולא מגביל את עצמו אליו. יש בו אמנם תהלוכות דגלים, אימונים קדם־צבאיים ושידורי רדיו שמאוד מזוהים עם הנאצים, אבל לא מוזכרים בו שם המפלגה, היטלר או צלב הקרס.
העובדה שאין בו ממש נוכחות נאצית תורמת לקלילות של הספר, שאפשר לקרוא אותו לכאורה כסיפור פשע חביב: כיתת נערים יוצאת למחנה קדם־צבאי בחיק הטבע, שבמהלכו מתרחש פשע. המורה, הנחוש לפתור את הפשע, מרגל אחרי התלמידים, וגם הם, מתוך חשד בדעותיו החתרניות, מרגלים אחריו.
אדן פון הורבאט בצילום משנת 1919
המשפטים של פון הורבאט קצרים ופסקניים, משפטים שיוצאים מתוך שתיקה וממהרים לחזור אליה - הרבה מהפסקאות הן בנות משפט יחיד, שמהדהד לבדו בחלל הריק של הדף הלבן - במין מודוס כתיבה שמחקה את אופן הדיבור תחת שלטון דיקטטורי, המחייב לסנן משפטים מהירים מתוך שגרה של שתיקה רועמת.
אלא שזוהי למעשה כתיבה מקודדת, המדלגת בין שפע של סמלים היסטוריים ונוצריים שמטעינים אותה במשמעויות מעבר לעלילת המתח הגלויה (ולכן אחרית הדבר של טלי קונס מאוד חיונית). האימפריה הרומית למשל משמשת כאן סמל כזה. במקום לכתוב "גרמניה" מופיעה כאן רומא, במקום היטלר "הפלבאי הראשי", מורה שהודח מהגימנסיה הוא "יוליוס קיסר", וכנופיית ילדים עניים הם "ברברים".
אבל הסמל המרכזי בספר הוא הדג, ובמיוחד עיני הדג, אותן עיניים המביטות במתרחש מתוך אטימות וניכור, עוקבות אחר המתרחש בדריכות אבל לא מסגירות דבר, שותקות. ההפיכה לדג היא הסכנה הגדולה בשלטון דיקטטורי. כמו שמנסח זאת המורה המודח, "יוליוס קיסר": "עידן של כפור עומד בפתח, עידן הדגים... ואז נפש האדם תתאבן ותקפא כמו פני הדג".
המספר רואה דגים בכל מקום, משוכנע כי לפושע האמיתי יש עיני דג, בעוד הוא עצמו מתנהג כדג, שותק דווקא בנקודות שבהן היה עליו לדבר. סמל הדגים - סמל נוצרי מובהק - מפגיש בין ישו, הקורבן האולטימטיבי שהרומאים רדפו אותו ואת מאמיניו, לבין ההווה שבו האדם הנרדף בידי השלטון נהפך לדג, לבוגד, לאשם.
בפרשנות כזאת, אפשר גם להבין את אמונתו הגוברת של המורה באלוהים דווקא בשעה שהאל מפגין את היעדרו. בעוד המורה עסוק ברדיפה אחר הפושע בעל עיני הדג, העקבות מובילים גם אל ישו, הקורבן הנרדף לשעבר שכעת אינו עושה דבר לנוכח העוולות: "אלוהים הוא הנורא מכל", אומר הכומר בספר. תחת שלטון דיקטטורי, אף אחד לא יוצא נקי: אשם הפושע בעל עיני הדג שביצע את הפשע במחנה הנערים, אשם המורה הדגי השתקן, ואשם גם אלוהים עצמו, זה שאינו בא לעזרתו של האדם ומניח לו להיהפך לדג, לנרדף ולבוגד כאחד.
נעורים ללא אל / אדן פון הורבאט
מגרמנית: שירי שפירא; עם עובד, 194 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו