הצגה: "המורדים" - תיאטרון הבימה בשיתוף התיאטרון הקאמרי
עשרים שנה אחרי שעלתה לראשונה בתיאטרון הקאמרי, הלכתי לראות את הגרסה החדשה "המורדים" - הפעם בהפקה משותפת של "הבימה" ו"הקאמרי". במחזה המצוין שכתבה עדנה מזי"א נעוץ ניסיון מעניין לפענח משהו מהדנ"א של החילוניות הישראלית. מזי"א טוותה סיפור משפחתי בהשראת האוטוביוגרפיה האישית שלה, המציג שלושה דורות של מורדים צעירים במשפחה אחת. החוליה הראשונה היא הסבתא (שמגלמת דניאל גל), שהתגייסה בשנות ה-40 של המאה הקודמת לקיצונית שבמחתרות - הלח"י. בתה המרדנית (דנה מיינרט) הצטרפה דווקא לתנועת השמאל האוונגרדית "מצפן" שפעלה בשנות ה-,60 והנכד (גל גולדשטיין) שקוע במרד נעורים א-פוליטי תוך שהוא בעיקר משתעמם מסיפורי המשפחה ו"מתהפך" על אמו בעיקר על כך שהיא מעשנת. שלוש הדמויות, כמו כל אלה שסובבות אותן, מסונוורות מהמרד הפרטי שלהן ולוקות בעיוורון ובאטימות רגשית כלפי כל מי שלא משתלב עם השקפתן. המחיר שמשלמים כולם הוא תסכול, כאב ותחושת החמצה מרה. המחזה מסופר דרך עיניה של מיכאלה הבוגרת (אודיה קורן), דור שני במשפחה רוויזיוניסטית השומעת לראשונה - שנים אחרי מות הוריה - את הסיפור האמיתי על משפחתה מפיו של שאול (עודד קוטלר), המאהב העלום של אמה שאותו היא פוגשת באקראי בבית הקברות.
הבמאי משה קפטן יצר הצגה מוקפדת, מעוררת מחשבה, דוקרת ומצחיקה, עם קצב פנימי נכון ומעברים קלילים במינון מדויק. אודיה קורן מגלמת את מיכאלה בכישרון אדיר, ושנותיה הרבות על הבמה רק משביחות אותה. קורן שובת הלב היא כיום מהשחקניות המובילות בתיאטרון הישראלי. ראויים לציון גם דניאל גל, אביב כרמי, מיכה סלקטר, אסף סלומון ועידו ברטל.
סינגל: "תן למוסיקה לדבר" - סאבלימינל
בתקופה הטעונה הזאת, שבה השיח רווי טקסטים גזעניים, שנאה והדרה, בוחר סאבלימינל, מהכותבים המושחזים והמדויקים בסביבה, לשחרר שיר במקצב קובני-אפריקני העוסק בחיבור ובקבלת האחר. אפשר להתווכח על כור ההיתוך הטקסטואלי הזה, הממיס את הצרות על מורכבותן לחטיף אנרגיה מרוכז של תקווה, אבל למי יש כוח להתווכח אחרי ריקוד שכזה?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו