לפני מספר ימים נתקלתי במאמר בעיתון אחר, המעביר ביקורת עוקצנית על האפקטיביות של זרוע היבשה בצה"ל. הביקורת הזו, שנשענת על דבריו והחלטותיו של שר הביטחון ליברמן, כביכול מתייחסת לקשיים תפקודיים של הזרוע, שבשנים האחרונות קלטה לתוכה את המערך הלוגיסטי (אט"ל). עם זאת, ביקורת זו מחמיצה, ובגדול, את מה שהזרוע הובילה בעשורים האחרונים - תהליכים שהפכו את היכולת היבשתית של צה"ל למשהו אחר, משהו שהדור שלי יכל רק לחלום עליו.
אין זה סוד, שבמלחמת לבנון השנייה התגלו בצה"ל פערים משמעותיים ביכולת התפקוד של התמרון היבשתי. עניינית, התמרון היבשתי, שהוא המרכיב המרכזי בהכרעתו של כל אויב, לא התבצע. לא דה-יורה ולא דה-פאקטו. היכולת הזו גם לא באה לידי ביטוי באופן משמעותי במבצעים שהתרחשו בשנים האחרונות.
אולם במקביל לכך, לאט-לאט וביסודיות מרשימה, בנתה זרוע היבשה של צה"ל תמרון יבשתי ברמה אחרת לגמרי. זהו תמרון המתבסס על עוצמה משוריינת מכפילת כוח, ומרכיבים משלימים של סיוע קרבי, המקושרים במערכת שליטה מתקדמת. היא מביאה לידי ביטוי חיבור בזמן אמת בין המודיעין המידי ובין תותח הטנק. במקביל, פותח מענה משוכלל לאיום טילי הנ.ט. (נגד-טנקים), ששיבש לחלוטין את התנועה במלחמת לבנון השנייה.
עוצמה משוריינת מכפילת כוח
היכולות שהנביטו בזרוע היבשה בשנים האחרונות, בהצטרף לתפיסות הלחימה שבאו מדרג מפקדי השדה שהתמחה בעימותים כנגד טרור וגרילה, מאפשרות לצה"ל לעשות משהו אחר לגמרי במלחמה הבאה. זה כולל בתוכו מגוון רחב של חלופות, בטח כאשר משלבים את זרוע היבשה עם הים ועם האוויר, משהו שבעבר לא היה קיים בכלל, ובעבר הרחוק יותר היה מינורי. היכולת הזו, המשלבת תנועה משוריינת רציפה בשטח עם עוצמות אש ומודיעין, מאפשרת את לקיחת התמרון צעד אחד קדימה, אל עומק השטח של האויב ולליבת מרחבי הלחימה שלו. יכולת ההכרעה של צוות קרב גדודי וחטיבתי בשריון של היום, עשויה לצמצם את זמן המערכה - דבר שקברניטי הביטחון שואפים אליו מזמן.
שום דבר ממה שנכתב כאן אינו סוד. גם בצד השני, אם מדובר בלבנון, סוריה והטרור הפלסטיני - כולם מכירים את המצב. הם יודעים שמערך היבשה של צה"ל היום מאומן פי כמה וכמה יותר ממה שהיה לפני עשור, הן בסדיר והן במילואים. היבשה עלתה מדרגה באמצעי הלחימה, בתרגול, ובמוכנות. הם יודעים זאת, וכנראה יש לזה משקל בהחלטתם, לעת עתה, לא לאתגר אותנו.
תמרון טנקים של צה"ל // צילום: מיכאל מס
מאחורי המערך המיומן הזה של כוחות היבשה עומדים מספר מוחות, שקיבלו החלטה לפני 15-20 שנה ללכת על הכיוון הזה, במרכזם המערך המשוריין. לטנק מרכבה סימן 4 יש שם זהה לטנק מרכבה סימן 2, הם גם נראים די דומים. אך אם נמנעים מלהסתכל ב"קנקן" ומעיזים להיכנס לתוכו, מגלים שמדובר בשריון אחר לחלוטין, משהו שגם אני, מפקד גדוד וחטיבת שריון עד לפני שנים ספורות, די מתפעל ממנו.
ניתן להבין מדוע יש אי-נחת כלפי היבשה, בטח על רקע התוצאות המעורפלות של העימותים האחרונים. אולם נידרש לזכור – בתוך צה"ל עצמו יש שני אזורי פעולה המחוברים זה לזה: העולם בו בונים את הכוח, והעולם בו מפעילים את הכוח. באי הנחת המתוארת כלפי זרוע היבשה, יש פספוס וגם קצת השמצה – הזרוע היא זו שאמונה על בנין הכוח, וכפי שהצגתי לעיל, בעשור האחרון בוצעה בהקשר הזה מלאכה משובחת. אולם השאלה המרכזית הנדרשת אינה זו, שהרי בהינתן עבודה נכונה של בוני הכוח, נדרש לבחון מי הם מפעילי הכוח, ומהי איכות תפקודם.
בדיוק כמו בהשקת רכב חדש, כאשר יש תאונות דרכים - יש לבחון לא רק את הרכב והיצרן שלו, אלא גם את זה שנוהג בו. כך, גם טבע המלחמה היה ונשאר אנושי, שהלא בבני אדם עסקינן. לכן, ראוי שכאשר מבקרים את צה"ל תיבחן האפקטיביות בבניית הכוח לצד האיכות של הפעלת הכוח, ובשורה התחתונה, לזכור שריקוד לא מוצלח לרוב אינו נובע מרצפה עקומה.
הכותב הוא אלוף משנה במילואים, לשעבר מפקד חטיבת שריון וכיום חוקר יחסי צבא וחברה
