תמהיל יומרני וסדיסטי בלי פואנטה

"להרוג אייל קדוש", ארה"ב ‭ 2017 ‬

"בחירתה של סופי" פוגש את "משחקי שעשוע" של מיכאל האנקה ב"להרוג אייל קדוש", מותחן האימה המהולל והכלל לא קל לצפייה של הבמאי היווני יורגוס לנתימוס. בניגוד לרוב מבקרי העולם, לא השתגעתי על הסרט הזה. למעשה, די תיעבתי אותו. אבל אני מניח שאם אהבתם את יצירותיו הקודמות של לנתימוס ("הלובסטר", "שיני כלב"), והתחברתם לסגנון הביזארי והמתחכם שהפך לסימן ההיכר שלו, בהחלט יש מצב שהתמהיל היומרני והסדיסטי שהוא רקח כאן יעיף אתכם לתקרה מרוב עונג.

בהתבסס על המיתוס היווני העתיק על המלך אגממנון והאלה ארטמיס (הוא התרברב על כך שהרג אייל קדוש, והיא, בתגובה, דרשה שיקריב את בתו כעונש), לנתימוס מגיש הפעם טרגדיה חולנית ונטולת כל רגש (או הצדקה) על משפחה לכאורה מושלמת (בעל, אישה ושני ילדים), שמתפרקת לרסיסים לאחר שנער מסתורי ומטריד חודר אל חייהם.

קולין פארל מגלם את סטיבן, הפטריארך, שעובד בבית החולים המקומי כמנתח מצליח. ניקול קידמן מגלמת את אשתו. את מרטין, הנער המסתורי והמטריד שנכנס לחייהם, מגלם השחקן האירי הצעיר בארי קיוגן, וההופעה טורדת המנוחה שלו אכן ראויה לכל סופרלטיב. למעשה, מאז ההופעה של עזרא מילר ב"מוכרחים לדבר על קווין" לא נצפה על המסך נער כה דוחה ועוכר שלווה.

העלילה הפשוטה יחסית מתקדמת באיטיות מרגיזה ונסובה סביב ניתוח כושל שסטיבן ביצע בעודו בגילופין. המנותח, שמת כתוצאה מכך, היה אביו של מרטין, וכעת מרטין רוצה שסטיבן יקריב בן משפחה כדי לאזן את החשבון. אם לא יסכים, המשפחה כולה תמות באיטיות ובייסורים.

אם יש לסרט הפסיכוטי והמיזנתרופי הזה פואנטה (כלומר, מלבד לצלק את תודעתו של הקהל), כנראה פספסתי אותה. אבל בכל מה שקשור לטכניקה קולנועית, אין ספק שלנתימוס יודע מה הוא עושה. הצילום מאלף, הקומפוזיציות מהממות, עיצוב הפסקול גורם לשערות להזדקר מרוב אי נחת, וההשוואות לסגנון הקר והמנוכר של קובריק לגמרי במקומן (כמו גם הקישורים האסוציאטיביים לאשמה הנוצרית של לארס פון טרייר).

עם זאת, הטון האבסורדי והלא ריאליסטי שלנתימוס מאמץ כדי לספר את סיפורו, יחד עם ההומור השחור משחור שמושפרץ פה ושם, אינם מאפשרים לצופים לפתח אפילו מיליגרם של סימפתיה כלפי אף אחת מהדמויות, וכולן נותרות פאתטיות במקרה הטוב, ובלתי נסבלות במקרה הפחות טוב.

לכן, אף על פי שהבמאי היווני עובד שעות נוספות כדי לזעזע אותנו עד עמקי נשמתנו באמצעות שרשרת ארוכה של דימויים מסויטים (שמרבים לערב את שני ילדיהם המסכנים של הזוג), גם כאשר הדברים הבאמת נוראים מתחילים להתרחש על המסך, התגובה נעה בין אדישות לבין שעמום. כי למי אכפת מה יקרה לאנשים העלובים והלא אמיתיים האלה בכלל? לא לי, בכל אופן. אולי לכם?

ציון: 5

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו