סופרי דור הפלמ"ח לא אהבו אותו בתחילת הדרך. רצו שיתערה. שיאהב את הארץ ונופיה. אבל הוא מעולם לא התחבר נפשית לנופים הפיזיים של ארץ ישראל. הוא הפך ליהודי שלא הלך בשדות. יותר מזה: הוא סירב ללכת בשדות.
הוא עלה ארצה כנער צעיר ב־1946 אחרי ששוטט על אדמות הדמים בחור השחור שבין רומניה לאוקראינה. בין השאר ניסו לעשות לו הסבה סוציאליסטית חקלאית, חלוצית, בחוות הנוער של רחל ינאית בן־צבי ליד רמת רחל. הוא ברח משם. הוא לא אהב את הטרקטור המקומי. שמעתי אותו לפני יותר משנה מספר על כך במסגרת הטקס שבו הוענק לו אות לגיון הכבוד הצרפתי. הוא חמק אל בתי הקפה הזנוחים ביפו, שם ישבו פליטים יהודים מבולגריה ומרומניה. בחברתם הרגיש בבית.
במשך כל השנים האחרונות ראיתי אותו מדי פעם כשבת זוגי גיל הראבן היתה הולכת איתו ברגל מביתו ברחביה אל הקפה הידוע בבית טיכו. ההליכה הפכה לקשה יותר ויותר, הרדיוס הצטמצם. בית הקפה בקינג דיוויד החליף את בית טיכו השוכן מעבר להררי רחוב יפו. בחודשים האחרונים עבר עם רעייתו יהודית, ילידת ארגנטינה, לגבעתיים "הקלאסית" כדי להיות קרוב לבני משפחתו.
אפלפלד // צילום: אריק סולטן
בדור האחרון הוכר אפלפלד כאחד מגדולי הסופרים היהודים בעולם. הוא חבר קרוב של הסופר האמריקני פיליפ רות, שגם ערך איתו ראיון גדול שפורסם בספר הכולל את כתבי רות הלא־ספרותיים. אפשר לדמיין את המפגשים המשולשים בין רות, סול בלו ואפלפלד. בלו ואפלפלד היו מאחרוני הסופרים היהודים שעוד היו מסוגלים לשוחח ביניהם ביידיש, ופיליפ רות תיאר זאת באהבה רבה.
אפלפלד הפך לדמות פולחנית בקרב אותם חוקרי ספרות שפיתחו הסתייגות מענקי הספרות הידועים שמחזיקים כבר שנים כרטיס בהמתנה לטיסת הנובל לשטוקהולם.
פעם אחר פעם הגיחו אליו עיתונאים בכירים מאירופה ומאמריקה ותבעו ממנו במפגיע להגיד משהו "נגד הכיבוש" או סתם ביקורת על ממשלת ישראל. והוא ידע לנפנף אותם בקלילות.
כשהיו שואלים אותו בחו"ל מה ישראל צריכה לעשות, או לכל הפחות מה ארה"ב צריכה לעשות - הוא היה עונה: "לעיתים קרובות אני קם בבוקר ואני לא יודע אפילו מה אני צריך לעשות".
ראיתי שכתבו כבר כי היה לו "קול חרישי", ואכן צמד המילים הזה עולה מייד בתודעה כשחושבים על אפלפלד. כשהיה מדבר מול קהל ב"קולו החרישי" הוא היה מהפנט. זאת למרות שהדממה הדקה של האיקליפטוס הקיבוצי המצוי לא התחברה אליו. ביום ראשון הוא ייטמן בהר המנוחות בירושלים.
