"אמרתי לעצמי, 'לא יכול להיות שהסיוט הזה קורה לנו שוב'"

האוטובוס עשה את דרכו באיטיות של בוקר יום ראשון חורפי וגשום. מאדי טסרה, תלמידת כיתה י"ב, קמה מהספסל כדי להתקדם לכיוון דלת היציאה מהאוטובוס הצפוף, כשהטלפון שלה צלצל. על הצג הופיע שמה של אחייניתה בת ה־16.

"עניתי לטלפון כמו שתמיד אני עונה לשיחות ממנה, 'היי חיים שלי, מה קורה?' מהצד השני שמעתי אותה נושמת בכבדות, ואז צורחת. רק צרחות ועוד צרחות. לא שמעתי כלום חוץ מזה, עד שהצלחתי להבין, בין הצרחות, שהיא אומרת: 'אמא מתה. הוא הרג אותה. היא מתה'.

"הייתי במרחק שתי תחנות מבית הספר וצעקתי לנהג שיעצור את האוטובוס. היינו באמצע הכביש, לא קרוב אפילו לתחנה, אבל הוא הבין כנראה מהצעקה שלי שקרה משהו, עצר ופתח לי את הדלת. יצאתי החוצה, ולא הייתי צריכה לשאול יותר מדי שאלות כדי להבין מה קרה לאמא שלה, לאחותי. הבטחתי שנבוא אליה מהר, לנתניה, סגרתי את הטלפון, ואחרי כמה שניות של הלם אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות. אין מצב שזה קורה לנו שוב.

"לא היה לי מושג מה לעשות, ואיך בכלל משפחה יכולה להתמודד עם מצב כזה שוב, בפעם השנייה. אפילו כעסתי. היה בי כעס שהסיוט הזה חוזר על עצמו, וגרוע יותר. כי הפעם היה מדובר גם בשתי תינוקות קטנות, שיגדלו בלי אמא". 

"היו עצמאיות במובן הכי מלא של המילה". סלמלק טסרה 

אחותה של מאדי, סלמלק בת ה־35, נרצחה על ידי בן זוגה לפני כשנתיים. בדיוק חמש שנים לפניה נרצחה אחותה הצעירה, מלקם בת ה־26, אף היא בידי בן זוגה. שתי אחיות, שני מקרי רצח זהים בדקירות סכין, שלא הותירו להן שום סיכוי. וגם ארבע יתומות. בת אחת של מלקם, ושלוש של סלמלק. 

משנת 2007 נרצחו בישראל 143 נערות ונשים על ידי בני זוג וקרובי משפחה, ובקרב העדה האתיופית נרצחו משנת 2004 עד 2015 לא פחות מ־29 בידי בן זוגן. לאחר שבשנתיים האחרונות נבלם גל הרציחות ושום אישה מהעדה האתיופית לא נרצחה בידי בן זוגה במשפחות שבהן שני בני הזוג הם יוצאי העדה, רק לפני שבועיים הצטרפה לשרשרת הדמים אישה בת 36 משכונת עמישב בפ"ת, שנדקרה למוות על ידי בן זוגה לעיני אחד מששת ילדיהם, בן 17.

מאדי טסרה בת 20. היא לבושה במדי א', רובה ה־M16 הקצר צמוד אליה ואת כתפיה מעטרות דרגות סג"מ טריות. היא התגייסה לצה"ל לפני כשנה וחצי, סיימה קורס מ"כיות בצריפין ושירתה כמ"כית בניצנים, במערך מגל, של תומכי לחימה.

לפני שלושה חודשים סיימה קורס קצינות וחזרה לניצנים, כדי לשרת כמפקדת מחלקה של טירונים. אנחנו נפגשות בדירתה של אמה, אגנייהו (62), בשכונת רמת אליהו בראשון לציון, שבה מתגוררת המשפחה בעשור האחרון. אגנייהו ובעלה אבונה ז"ל עלו לישראל בשנת 2004 עם שמונה מתשעת ילדיהם - הבנים קנדה (היום בן 45), דרג'ה (36), קפלה (31), אסטיצ'ל (28) וקאסה (23) והבנות אטנט (25), מאדי ומלקם. הבת סלמלק עלתה לארץ שש שנים לפניהם. באתיופיה הם גרו בעיר גונדר, וקודם לכן בעיירה הקטנה צ'ילגה, סמוך לגבול עם סודאן.

"סלמלק היתה המנהיגה של המשפחה", אומרת מאדי, "היתה לה אישיות כזאת, והיא גם התנהגה ככה תמיד. היתה הראשונה במשפחה שסיימה 12 שנות לימוד. זה לא מובן מאליו באתיופיה, אבל כזאת היא היתה, תמיד רצתה לפרוץ קדימה. היתה נשארת ערה בלילות כדי ללמוד ולהצטיין.

"ב־1998, בגיל 18, היא החליטה לעלות לישראל עם בעלה דאז, כדי לגרום לכל המשפחה לעלות אחריה. אני הייתי אז תינוקת. עד שעלינו כולנו בשנת 2004, הכרתי את הארץ רק מתמונות ומסיפורים". 

בשנתיים הראשונות בישראל שוכנו בני המשפחה במרכז קליטה בצפת. משם עברו לראשון לציון, ופה החלה מאדי את לימודיה בכיתה א'. הוריה, שהיו מבוגרים, לא עבדו, והמשפחה קיבלה סיוע מביטוח לאומי. 

את בתה הבכורה ילדה סלמלק במרכז קליטה בנהריה. כעבור זמן קצר התגרשה וגידלה את הילדה לבד, עבדה כפקידה בבנק וסייעה למשפחתה להיקלט בארץ. כעשר שנים לאחר גירושיה התחתנה בשנית, עם מי שהפך להיות אבי שתי בנותיה הקטנות והאדם המואשם ברציחתה, א'.

מלקם היתה מקור השמחה והצחוק של המשפחה, זאת שתמיד נושבת מכיוונה רוח אופטימית. היא עלתה לישראל עם בעלה וילדה את בתה בארץ. כעבור שנתיים התגרשה, והקשר עם הגרוש שלה ניתק. 

"הייתי ממש קרובה אל מלקם", מספרת מאדי, "היא היתה הנפש התאומה שלי, והיינו גם מאוד דומות חיצונית. שיתפתי אותה בכל והתייעצתי איתה. היא היתה מדהימה. אנרגטית, חייכנית, עושה מלא רעש וכיף. לא היה דבר כזה שהיא בבית ויש שקט. היא היתה נכנסת הביתה ומפוצצת אותו בכמויות של שמחה. היינו קולעות צמות אחת לשנייה, מתאפרות, ובעיקר צוחקות המון.

"הייתי קרובה מאוד גם לבת היחידה שלה, למדנו ביחד בבית הספר היסודי ונסענו ביחד בהסעה בבוקר. הן גרו בבניין לידנו בראשון לציון, ואני חייתי איתן. ישנה אצלן בבית, מכינה שם שיעורי בית. כשמלקם היתה באה לאסוף את הבת שלה מבית הספר, אני הייתי מצטרפת אליהן, וכולם היו בטוחים שמלקם היא אמא שלי.

"היא עבדה במאפייה בחצי משרה, עד לשעות הצהריים, כי רצתה להקדיש את כל הזמן לאימהוּת. לגידול האחיינית שלי. אחר הצהריים היינו הולכות שלושתנו למתנ"ס בשכונה, משחקות, משתתפות בפעילויות, מבלות שעות בספרייה. בכלל, היינו מבלות כל הזמן ביחד".

את אבוהאיי גטנק, הגבר שרצח אותה, הכירה מלקם כמה חודשים לפני מותה. הוא היה מבוגר ממנה ב־13 שנים. "אני בקושי הכרתי אותו", אומרת מאדי, "כילדה בת 13 לא ייחסתי יותר מדי חשיבות לקשר ביניהם".

הסתגרה בחדר השינה. מלקם

מלקם נרצחה ביום ראשון, 7 בנובמבר 2010. באותו ערב החל ויכוח בינה לבין בן זוגה, והוא החל להיות אלים כלפיה. היא הזעיקה את אמו כדי שתרגיע אותו, ולאחר מכן קראה גם לאמה אגנייהו, שהגיעה לדירה אבל לא הצליחה לסייע לה.

מלקם הסתגרה בחדר השינה, אבל גטנק פרץ לחדר ודקר אותה בגב ובחזה. היא ניסתה לברוח ממנו והצליחה להגיע לחדר המדרגות, שם החליקה ונפגעה בראשה. אנשי מד"א והשוטרים מצאו אותה מתבוססת בשלולית דם, והיא הועברה במצב אנוש לבית החולים אסף הרופא. לאחר כמה ימים נפטרה מפצעיה. גטנק מרצה עונש מאסר של 20 שנה.

"בערב שבו היא נרצחה הייתי פה בבית עם הבת של מלקם, ראינו טלוויזיה", משחזרת מאדי, משתדלת לשמור על איפוק, "היה ממש נחמד, כמו שתמיד נחמד לנו יחד, עד ששמענו צעקות מהבניין הצמוד. נבהלתי מאוד. הייתי בעצמי ילדה די קטנה, רק בת 13, אבל הבנתי שאני צריכה להרגיע את האחיינית שלי, שהיתה ממש קטנה, בת 8.

"ניסיתי לשמור על קור רוח. היא שאלה אותי מה זה כל הרעש הזה, אני הסתכלתי מהחלון, ראיתי שיש בלאגן בחוץ, ואמרתי לה, 'עוד מעט יהיה בסדר, אין לך מה לדאוג'. אחר כך, כשניסינו לצאת החוצה, מייד הכניסו אותנו חזרה הביתה, אני אפילו לא זוכרת מי. אולי השכנים או המשטרה".

•  •  •

ב־25 באוקטובר 2015, חמש שנים אחרי הרצח הראשון, ספגה המשפחה את המכה השנייה. מאדי לא תשכח לעולם את אירועי היום ההוא, אחרי שירדה מהאוטובוס בכביש לא מוכר בראשון לציון וצלצלה לאמה, לספר לה על השיחה מהבת של אחותה. היא היתה אז בת 18.

"אני אפילו לא זוכרת מה אמרתי, בטח זה יצא לי חד וקצר מדי ולא מספיק רגיש, כי בעצמי הייתי המומה ולא ידעתי מה לעשות.

"אחר כך התקשרתי לכל שאר המשפחה. חמישה אחים ואחות, עברתי אחד אחד, דיווחתי לכולם. אחי קאסה, שהיה אז חייל בגדס"ר נח"ל, היה אמור לנסוע לבסיס, ובמקום זה נסע לנתניה, להיות עם שלוש האחייניות שלי, שהיו בנות 16, שנה ושנתיים, וליווה אותן לתחנת המשטרה. 

"בינתיים דוד שלי, שיש לו מכונית גדולה, אסף את כולנו והסיע אותנו לנתניה. זו היתה נסיעה איומה. בדרך כלל לוקח 30-40 דקות להגיע מראשון לציון לנתניה, אבל הנסיעה הזאת לא נגמרה. ירד גשם מטורף, עמוד חשמל נפל וחסם את הכביש. חיכינו כמעט שעה עד שפינו אותו.

"בכל הזמן הזה בקושי דיברנו בינינו, כל אחד היה סגור בתוך עצמו, ואני רק התפללתי שיתברר שהנסיעה הגרועה הזאת היא לחינם. הבנתי שקרה לאחותי משהו נורא, אבל קיוויתי שאולי היא רק פצועה, אפילו פצועה קשה. שאולי, בניגוד למלקם, יצליחו להציל את חייה בבית החולים".

אבל סלמלק אפילו לא הגיעה לבית חולים. צוות מד"א מצא אותה מדממת בחדר המדרגות של הבניין שבו התגוררה, נושמת את נשימותיה האחרונות.

"מההתחלה היו ביניהם סכסוכים, והוא חשב שהפתרון הוא פשוט להרוג אותה", אומרת מאדי בכאב. על פי כתב האישום, סלמלק נרצחה בעיצומו של ויכוח עם א', שנגע לדרישתה שיוותר על הזכויות בדירה שבה התגוררו בנתניה. הדירה עברה לידיה של סלמלק חודשים ספורים לפני כן, לאחר שסיימה לשלם לגרוש שלה את חלקו בה.

היחסים בין השניים היו מעורערים מאוד. סלמלק אמרה כי לא תוכל להמשיך לחיות איתו, מאחר שטענה כי הוא צורך אלכוהול, מתרועע עם נשים אחרות ואינו תורם דבר לפרנסת המשפחה.

"האחיינית שלי, הבת הבכורה של סלמלק, ניסתה כמה פעמים להפריד ביניהם במהלך הוויכוח באותו בוקר. היא ניסתה להגן על אמא שלה, והוא דחף אותה הצידה. אחר כך היא הזעיקה עזרה, צעקה לשכנים, התקשרה למשטרה, ואז צלצלה אלי. גם הילדות הקטנות היו שם כל הזמן. אני לא יודעת מה הן ראו, ומה אפשר לזכור בגילאי שנה ושנתיים. אני מקווה שלא הרבה". 

"הכל פה מאוד אחר ממה שהיא הכירה כאמא צעירה באתיופיה, היא גיבורה". מאדי עם אמה אגנייהו // צילום: אפרת אשל

היום הן בנות 3 ו־4. קצת לפני פגישתנו שולחת אותן סבתן לגני הילדים. בתה הבכורה של סלמלק, מתנדבת בשנת שירות, עוזבת את הדירה מעט אחריהן עם בתה בת ה־15 של מלקם, שהחלה השנה ללמוד בפנימייה.

הדירה הקטנה של אגנייהו, בת ארבעת החדרים, מאכלסת 11 נפשות. ארבע הנכדות, הבנים אסטיצ'ל וקאסה, מאדי, ואחותה אטנט, העובדת כסייעת בגן ילדים, עם בעלה ובתם בת השנה. עד לפני כחצי שנה הם היו 12, אבל בקיץ האחרון נפטר אבונה, אביה של מאדי. "הוא היה מבוגר וחולה מאוד", היא מספרת, "סבל מלחץ דם ומסוכרת, ולפני חצי שנה עבר שבץ מוחי. אחרי שבוע הוא נפטר. אני מאמינה שהמוות שלו נבע גם מצער. היה לו חיבור מיוחד עם סלמלק, היא היתה בעיניו דמות נערצת.

"סלמלק היתה מאוד קרובה להורים שלי, כל יום היתה מדברת עם כל אחד מהם בכל כמה שעות. כשהיינו במרכז הקליטה, היא היתה המושיעה שלנו. באה כמו מלאך ולימדה אותנו על החיים בישראל, לקחה אותנו לחנויות והסבירה מה לקנות ואיפה לקנות.

"פתאום לא היתה מי שתתקשר אל אבא שלי שלוש פעמים ביום. ההורים שלי היו סגורים בבית, ובטוח חשבו רק על המוות של שתי הבנות שלהם, גם אם לא דיברו ביניהם על זה, כי ככה אנחנו, לא מדברים ושופכים החוצה. הצער התחדד במיוחד בגלל התינוקות שנשארו".

"הוא היה בוכה הרבה", מוסיפה האם אגנייהו. היא ממעטת מאוד לדבר, ולאורך רוב פגישתנו יושבת על הספה החומה לצד מאדי, כשעיניה עצומות. מדי פעם זולגות דמעות מעיניה, והיא מנגבת אותן בשולי הצעיף האפור הגדול, שמכסה את כתפיה. היא מבינה היטב את הנאמר בינינו בעברית, אך מוסיפה מדבריה באמהרית, ומאדי מתרגמת.

"היא מספרת שאבא היה מסתכל על הקטנות משחקות, מתרוצצות, ובוכה מצער. הוא חשב על ילדות בגילן, שחיות עם האימהות שלהן, וזה היה לו קשה מאוד. זה היה כבר יותר מדי בשבילו". 

האחיות שלך לא שיתפו אתכן בקשיים ובחששות שלהן לפני מותן?

"אותי לא, גם כי הייתי קטנה. אולי את האחים שלי, אולי את אמא שלי". 

האם, אגנייהו: "הן לא שיתפו אותי, כי לא רצו שאדאג. הן רצו להסב לי נחת, לא כאב", היא אומרת באמהרית, ואז קמה בשקט מהספה, נעלמת באחד החדרים וחוזרת כששתי תמונות גדולות וממוסגרות של בנותיה בידיה, ודמעות בעיניה. מאדי שואלת אותה אם היא רוצה לעצור את השיחה, והיא אומרת שלא. מסבירה שהיא נזכרת בילדות של בנותיה באתיופיה וחוזרת לשקוע בשתיקתה. 

"אחרי הרצח של מלקם, אמא שלי התעקשה להיות האפוטרופוסית של הבת שלה, שהיתה בת 8, יחד עם אחי קפלה. היא רצתה שתישאר לחיות איתנו. זה עוד היה פשוט יחסית. ילדה אחת, שנשארת בסביבה שהיא ממילא גדלה בה. אבל אחרי חמש שנים, בגיל 60, לגדל עוד שלוש בנות, ששתיים מהן ממש תינוקות - זה כבר היה אתגר. זה קשה מכל בחינה, אפילו פיזית. לקחת לגן, לחוגים, לחברים.

"והכל פה מאוד אחר ממה שהיא הכירה כאמא צעירה באתיופיה. מה שלי ולך ברור מאליו, לאמא שלי זה שונה לגמרי. החיתולים, הבקבוקים, התזונה. ההתנהלות מול המערכות. אנחנו, הילדים, עוזרים ומעורבים בכל, אבל את הרוב היא עושה, ועד לפני חצי שנה היא גם טיפלה באבא שלי. היא גיבורה", אומרת מאדי, מחבקת את אמה ומניחה את הראש על כתפה, "באמת־באמת גיבורה".

עובדת סוציאלית מלווה את המשפחה, ולבנות יש פגישות טיפול מדי שבוע. אגנייהו משתמשת בקצבאות התמיכה שהיא מקבלת מביטוח לאומי כדי לגדל את נכדותיה ולסייע לילדיה, וגם שולחת כסף לשלושת אחיה הצעירים ממנה, שעדיין חיים בגונדר ומקווים לעלות לישראל.

"נוסף על כל מה שקרה, גם זה מקור לכאב גדול עבורה", מסבירה מאדי, "אנחנו מחפשים דרכים לראות איך אפשר לעזור להם לעלות. הם יהודים לכל דבר, וחולמים לעלות לישראל. החיים באתיופיה לא טובים להם, והם לא מאוד בריאים. אם הם יעלו זאת תהיה שמחה גדולה בשבילה. לזה היא מקווה".

•  •  •

שיחתנו נודדת חזרה לאישה שנרצחה בפתח תקווה בשבוע שעבר. "הכל מהשם", אומרת אגנייהו, "מה שצריך לקרות, קורה. אני מתפללת שלא תהיה עוד אישה שתמות בדרך הזאת".

למאדי יש הסבר לרציחות של נשים ממוצא אתיופי. "באתיופיה הגברים היו הכוח בבית. השליטה היתה שלהם, רק שלהם. האישה היתה במטבח, הכינה אוכל וטיפלה בילדים ובבית עד שהגבר חוזר הביתה, ואז הכל סבב סביבו, ברמה כזאת שברגע שהוא נכנס, היא מורידה לו את הנעליים ומביאה גיגית לשטוף לו את הידיים ואת הרגליים. ואז היא צריכה להגיש לו אוכל, לפנות, לדאוג לכל מבוקשו.

"בישראל התפתחה אישה אתיופית אחרת. אישה שמביעה את דעתה, שיוצאת לעבוד, שהיא עצמאית. עומדת בזכות עצמה. במקרה של האחיות שלי, הן התגרשו ופתחו בחיים חדשים, בלי גבר, וגידלו את הילדות שלהן לבד. זה מאוד לא ברור מאליו. עצמאות במובן הכי מלא של המילה.

"לדעתי הגברים האתיופים הרגישו שהכוח בורח להם מהידיים, והאישה הופכת לדמות בפני עצמה, ולא כתוספת. לא כל הגברים האתיופים, אני לא רוצה להכליל; אבל יש כאלה שברגע שהרגישו שהכוח נלקח מהם והם מאבדים שליטה, ההתמודדות שלהם היתה באמצעות הפעלת כוח פיזי. כי מי זאת בכלל האישה שתחליט, שתגיד את המילה האחרונה. שבכלל תעמוד על שלה. אלימות תשתיק אותה.

"עד מה שקרה לאחיות שלי, לא חשבתי על זה. אבל עם הזמן והמחשבה אני מאמינה שזה המקור לכל, והדברים האלה עולים גם בשיחות עם חברות שלי. זה מצב מאוד מתסכל. אין מי שחווה את האלימות הזאת יותר מהמשפחה שלי, ובכל זאת, אנחנו מרגישים שאין לנו דרך לעצור את זה".

"היה ברור לכולם, גם למשפחה וגם לחברות שלי, שאתגייס לצה"ל ואצא לקצונה. זאת אני". מאדי // צילום: אפרת אשל

למרות שהמשפחה התכנסה בשתיקה גדולה בשנים האחרונות, בשנה שעברה הם נענו מייד לפנייה שנעשתה אליהם מצידה של קרן יחזקאלי, יוזמת פרויקט המחאה החברתי "איננה עוד", שבמרכזו מיצג הכולל פריטי לבוש של נערות ונשים שנרצחו. שמלות, חולצות ומכנסיים מיותמים מהנשים שחיו בהם.

מהארון של מלקם נשלפה שמלה ארוכה, עשויה כותנה בצבע אפור תכלכל. מארונה של סלמלק נבחרה שמלה קיצית בצבע לבן, מעוטרת ברקמה אדומה. בחצי השנה האחרונה נודד המיצג בין ערים שונות בארץ, והוא הוצג גם בכנסת ובבית הנשיא. הכוונה היא שימשיך בנדודיו ויפיץ את מסריו בארץ ובעולם. עד כה כבר הוזמן להודו, לאוסטריה, לפינלנד, לקנדה ולצרפת.

מאדי לא צריכה לחשוב יותר מדי מה להשיב לי כשאני שואלת איך רצח שתי אחיותיה השפיע על חייה ועל תוכניותיה לעתיד. "שלושת מקרי המוות - של האחיות שלי ושל אבי - קרו כשהייתי בתקופות מעבר חשובות. מלקם נרצחה כשהתחלתי ללמוד בחטיבת הביניים, והכל היה לגמרי חדש. סלמלק נרצחה כשהייתי בתחילת כיתה י"ב, כשרציתי לסיים את התיכון הכי טוב שאני יכולה, בציונים הכי גבוהים.

"ואבא שלי נפטר בדיוק כשעמדתי להחליט אם לצאת לקצונה. זאת לא היתה החלטה פשוטה, כי היה ברור לי שאמא שלי והמשפחה צריכים אותי. קצונה זה לחתום לעוד שנה, לחזור הביתה רק בסופי שבוע. אני זוכרת שעמדתי מול הקצינה שלי ואמרתי לה שאני באמת לא יודעת מה לעשות. 

"התייעצתי עם האחים שלי, היתה התלבטות אמיתית, אבל מי שדחפה אותי להמשיך ולא לעצור, יותר מכולם, זאת אמא. בסוף התיכון הייתי חניכה בתנועת 'אחריי'. במשך שנים עבדתי כמדריכה בקייטנות של המתנ"ס בשכונה. בחופש הגדול, בפסח, בחנוכה.

"מכיתה י' עבדתי כמד"צית, בהתחלה עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, ואחר כך עם בני נוער מהשכונה, רובם עולי אתיופיה. אפילו קיבלתי תעודת הצטיינות, כי הייתי מאוד פעילה. היו אומרים לי שיבוא יום ואחליף את מנהל המתנ"ס", היא צוחקת.

"לא רציתי שיהיו ילדים שאחרי הלימודים מסתובבים ברחוב, משתעממים, הולכים לאיבוד. זה מוביל רק לכיוון אחד. הייתי מכינה איתם שיעורי בית, עובדת איתם בחדר המחשב ובספרייה. היו לא מעט מקרים שהורים וילדים עצרו אותי ברחוב ואמרו לי תודה.

"במקביל לעבודה במתנ"ס עבדתי גם במזנון, וחלק מהכסף שהרווחתי נתתי למשפחה. תמיד הייתי מאוד עצמאית, ותמיד היה ברור לכולם, גם למשפחה וגם לחברות שלי, שאני אתגייס לצה"ל ושאצא לקצונה. זאת אני. הדרכה, הובלה, פיקוד.

"אני הקצינה הראשונה במשפחה, וכולם מסתכלים עלי בגאווה. האחים שלי היו רוצים שאחתום קבע ואעשה קריירה צבאית, כי אלה הערכים שלי. לא לוותר, להשקיע, וגם לברך על כל דבר טוב שקורה. ליהנות ממנו, להתמקד בו, לתת לו לחלחל פנימה.

"האחייניות הגדולות שלי, הבת של מלקם והבת הבכורה של סלמלק, מעדיפות לא לחטט במה שהיה, כי אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, ולהתעסק יותר בדברים היפים. למשל, איך הקטנות מכניסות אור ושמחה הביתה. לולא הן, היה באמת עצוב. הן הכי חברותיות בעולם, מלאות אנרגיה, מצחיקות אותנו.

"הרציחות של האחיות שלי נתנו לי פרופורציות אחרות לחיים. לפעמים מ"כיות שלי נכנסות אלי למשרד ואומרות: 'מאדי, את לא מאמינה, אנחנו לא יודעות מה לעשות. יש בעיה כזאת וכזאת, ואנחנו בלחץ'.

"ואני שומרת על קור רוח תמיד. הכל מאוד בשליטה, עם נשימה. אני בחיים לא אגיד, 'קשה לי'. אני לא מעזה להתלונן. לא רוצה להיות במצב הזה".

את מרגישה שנפגע האמון שלך בגברים?

"לא. אני רוצה להקים משפחה שמחה. אני גם לא אומרת שלא אתחתן עם גבר מהעדה האתיופית. היו לי חברים אתיופים ולא אתיופים. אבל אני כן אשים לב לדברים. אקשיב ללב ולבטן שלי. אוציא דברים החוצה, ובשום אופן לא אשתוק רק כדי לא להדאיג את הסביבה הקרובה שלי.

"אולי היינו יכולים לעזור למלקם ולסלמלק, אם הן לא היו שותקות. די לשמור בבטן, לשתוק. להיות האתיופית החמודה, שמשפילה את המבט. השתיקה הזאת, ההליכה על קצות האצבעות, מאוד מאפיינת את החברה שלנו. יש המון קרבה ואהבה, אבל גם המון רצון לא להדאיג, לא להעמיס, לא לגרום לעצב.

"לי ברור שאם יהיה לי מה להגיד, אני אומר אותו. כשפותחים דברים, הם בדרך כלל נראים באור אחר, ניתנים לטיפול".

מהם החלומות שלך?

"יש הרבה. לעבוד עם בני נוער, כמו שעשיתי במשך שנים. אולי להקים סלון כלות ענק, של שלוש קומות. להתעסק בדברים שמחים ואסתטיים. להוות דוגמה טובה לאחייניות שלי - לשירות בצבא, לעשייה חברתית, לעצמאות, לשמחה.

"ויותר מהכל, אני רוצה לתת לאמא שלי סיבות לגאווה, לשלווה ולנחת. שתהיה שמחה בזכותי. בזכות מי שנשארה בחיים. היא לא פספסה אף טקס שלי בצבא", היא שוב מניחה את הראש על כתפי אמה, "תמיד היא מקדימה, מחכה בשקט שהטקס יתחיל. ולא משנה איפה היא יושבת ואיפה אני נמצאת על המגרש, תמיד אני יכולה לראות ולהרגיש את הדמעות שלה".

naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו