"בניגוד למה שכולם אומרים בשבועות האחרונים, כולנו היא לא החוליה החלשה של הקואליציה", אמר השבוע בכיר במפלגתו של משה כחלון. "בשיגעון החקיקה שאחז במפלגות הקואליציה כולנו בכלל לא במשחק. הליכוד בטירוף על חוק ההמלצות, הסיעות החרדיות על המרכולים, וליברמן על עונש מוות למחבלים", הוא אומר, "ורק אנחנו עובדים בשקט: מקדמים תקציב, ממשיכים ברפורמות, לא מערימים קשיים על נתניהו, ולמרות זאת חוטפים כל הזמן אש בגלל החקירות".
כולנו נתפסת כחוליה החלשה בעיקר בשל שתיקתו של יו"ר המפלגה, השר משה כחלון, בעניין חקירותיו של נתניהו והתקווה באופוזיציה ובשמאל כי לא יוכל לעמוד בלחץ להתפטר שיופנה כלפיו ביום שהמשטרה תגיש את המלצותיה בעניין כתב אישום נגד ראש הממשלה.
אבל לכחלון אין שום כוונה לשחק לידיהם. מבחינתו, המלצת המשטרה היא לא אירוע המחייב התייחסות. הנחת העבודה בכולנו היא שהכנסת הנוכחית ממשיכה לעבוד לפחות עוד שנה אם לא יותר. לא רק שלו, לכחלון, אין אינטרס בבחירות, אלא לאף אחת מהשותפות הקואליציוניות אין עניין כזה. הוא מביא בחשבון את הלחץ שיופעל עליו, אבל לדברי אנשים ששוחחו איתו, כחלון לא מתרגש. בדיוק כפי שלא התרגש מהם כשתקפו אותו על תמיכתו בחוק ההמלצות, ולפני כן כשנתן יד לחוק שיפצל את תאגיד השידור הציבורי ובמקרים נוספים. הוא מודע היטב לעובדה שלא בטובתו הם מעוניינים, ולא בשמירה על תדמיתו נקיית הכפיים וישרת הדרך, אלא בהפלת נתניהו.
אבל התוכניות שלו אחרות לגמרי ולמעשה די הפוכות ממשאלות ליבם. המועמד המועדף עליו אחרי הבחירות הבאות הוא דווקא נתניהו. בינתיים שיתוף הפעולה בין השניים מתהדק, בעיקר נוכח דיוני התקציב האינטנסיביים. בניגוד לתקופות אחרות, כחלון מאמין הפעם לנתניהו שאין לו עניין בבחירות.
לא מתרגש. כחלון // צילום: אוהד צויגנברג
ומה לגבי האפשרות שנגד נתניהו יוגש כתב אישום? ההערכה בכולנו היא כי במקרה הזה נתניהו לא יעמיד את כחלון בפני הדילמה ויפרוש בעצמו. עם זאת, כנראה לא לצמיתות, אלא יבקש את אמון הציבור מחדש בבחירות חדשות. אלא שמדובר בתרחיש רחוק שלא נראה כרגע באופק. החקירה עוד לא הסתיימה, המשטרה עוד לא המליצה, הפרקליטות עוד לא עברה על החומרים ונתניהו טרם זומן לשימוע בטרם הגשת כתב אישום. כל אלה לוקחים חודשים ארוכים, והכנסת עוד יכולה להוציא את ימיה כשמערכות החוק עוד טוחנות.
לדבר ללמפה
בניגוד לרושם שכולנו היא החוליה החלשה, מי שהכניס בתקופה האחרונה מקלות לא מעטים בגלגלי הקואליציה הוא דווקא האחרון להצטרף אליה, אביגדור ליברמן. חוק המרכולים נתפס כסביר בזמנו. ביום שבו נתניהו סיכם עם החרדים על אישורו בעקבות התפטרות יעקב ליצמן מהממשלה, היו אלה החרדים שהוצגו כמי שיצאו כשידם על התחתונה. בעיקר משום שנאלצו לוותר על תל אביב, המקום שבו החל כל הבלאגן מלכתחילה. יאיר לפיד שעלה על במת הכנסת ותקף את ההסכם בין נתניהו לחרדים לא הזכיר את המרכולים, אלא סעיף אחר בכלל, זה שעסק בחוק שיאפשר את מינויו של ליצמן לסגן שר בסמכות שר. בתקשורת החרדית העצמאית הותקפו הח"כים החרדים על כך שוויתרו על תל אביב בחוק המרכולים, כמו גם על הכדורגל בשבת ועל עבודות הרכבת ביום המנוחה. השבוע התהפכו לפתע היוצרות, וחוק המרכולים הפך לשם גנאי ומילה נרדפת לכפייה דתית.
תרומה גדולה לכך אפשר לזקוף לליברמן, שהעניק מתנה לאופוזיציה, שידעה לנצל את ההזדמנות ולהפוך את החוק הסביר הזה לסמל השתלטות החרדים על המרחב הציבורי. אלמלא ליברמן, החוק היה עובר בשקט יחסי. טלי פלוסקוב מכולנו היא דוגמה טובה. עד התנגדות ליברמן לא היתה לה שום בעיה לתמוך. כך גם עשתה בקריאה הראשונה. אולם מאז שישראל ביתנו הפכה את הנושא למרכזי ביותר בחשיבותו, אין לה שום אפשרות לתמוך בו בקריאה השנייה והשלישית. הרחוב הרוסי, שבקושי היה מודע למתרחש, התחיל להשתולל.
ולא רק במגזר זה או אחר. במליאת הכנסת העיד אופיר אקוניס כיצד בוחרי וחברי הליכוד "מתעבים", כלשונו, את החוק, וכל זאת בלי שאיש מהם, יש להניח, קרא אותו. התנגדות ליברמן ובעקבותיו המלחמה שניהלה האופוזיציה להפלתו הפכו את החוק שנועד בסך הכל לשמר את הסטטוס־קוו, לקרבות רחוב בין חרדים לכל השאר ברמות שלא היו כמותן זמן רב.
אבל ליברמן לא רק הסתפק בהתנגדות לחוק, אלא גם הוביל את הסירוב להתקזז בהצבעה עליו. באופוזיציה, שעוד שקלו לאפשר קיזוז הומניטרי ומתחשב בשר דוד אזולאי המאושפז או ביהודה גליק האבל, הודיעו שגם הפעם, כמו בחוק ההמלצות, לא יאפשרו קיזוזים.
בין שהאשם הוא ליברמן ובין שיואל חסון, יו"ר סיעת המחנה הציוני המוביל את המהלכים הפרלמנטריים האחרונים, או כל אחד אחר שיישר עם זה קו, ההחלטה שלא להתקזז עם גליק, שרק באותו היום איבד את רעייתו יפה עליה השלום, היא החלטה מבישה וחסרת רגש אנושי בסיסי. אמנם התרגלנו שלפוליטיקאים כללים משלהם ושבמרבית המקרים הציפייה למחוות אנושיות פשוטות היא ציפייה מוגזמת, אולם לא נראה שמישהו דמיין שזה יגיע לרמות כה הזויות, שאדם שמתו עוד מוטל לפניו נאלץ לצייץ בדמעות שיניחו לאשתו ולא יכניסו אותה לקלחת הפוליטית המבאישה שבה הם שורים. למרבה הצער הוא דיבר ללמפה.
למי באמת חשובה השבת?
כמו יאיר גרבוז, עו"ד אליעד שרגא, יו"ר התנועה לאיכות השלטון, או עמית ברין, המפגין שנשא את מיצג הגיליוטינה, שהרסו את הפגנות השמאל עם התבטאות קיצונית מדי, גזענית מדי וחסרת טאקט מדי שהכתימה אירוע שלם, כך החריב השבוע אריה דרעי את הרושם הקשה שנותר מהתנהלות האופוזיציה בעניין גליק. במופע מרהיב של אטימות וקהות חושים גישש דרעי האם יוכל גליק להגיע באמצע היום הראשון של השבעה על אשתו למשכן הכנסת ולהצביע על הצעת החוק. כל ההסברים, התירוצים וההתנצלויות לא יספיקו כדי להתגבר על הרושם שנוצר השבוע, שלפיו בעולמו של דרעי אין עוד איש מלבדו. שאין מעשה קיצוני ואכזרי שהוא יבחל בו כדי להשיג את מטרתו.
אם חוק המרכולים החל את דרכו בדעת הקהל מחוק סטטוס־קוו לחוק לכפייה דתית, הרי דרעי עבר בדיוק את התהליך ההפוך - מאפתיות וחוסר עניין בנושא השבת, הפך ללוחם הכי גדול למענה. הרי אלמלא לא הזיזה השבת לדרעי כקליפת השום לא היה כל צורך בחוק המרכולים. בג"ץ המרכולים כולו התבסס על חוסר האכפתיות שלו ועל העובדה שבמשך חודשיים תמימים לא נגע בחוק שהעבירה עיריית תל אביב. לא הקיא ולא בלע. לא עשה כלום. עד שסבלנותו של בג"ץ פקעה.
מופע מרהיב של אטימות. דרעי // צילום: אורן בן חקון
כעת גם לנתניהו יש בעיה עם החוק. לא רק בגלל התנגדות הליכודניקים כפי שגילה אופיר אקוניס בכנסת, אלא כי יאיר לפיד הולך ומתחזק ככל שהשיח סביב נושא השבת תופס את סדר היום הציבורי. בהיבט הזה לא מדובר אגב רק בבעיה של נתניהו אלא גם של אבי גבאי. בעוד יואל חסון ואנשי המחנה הציוני מתפארים בניצחונות מול הקואליציה, הולכת מפלגתם ומצטמקת, ואילו של לפיד תופחת ומגיעה לממדים של מפלגה המתמודדת על השלטון. וכל זה עוד לפני שינחת כאן הנמסיס של חוקי הדת והמדינה - חוק הגיוס החדש, שעליו עמל בימים אלה השר לשעבר אריאל אטיאס ושבקרוב יוצג לראשי הקואליציה.
בסביבת אבי גבאי משדרים רוגע למרות ההידרדרות הדרמטית בסקרים. המצב הוא כזה היום, הם אומרים, כי כולם מדברים על שבת ועל נושאי דת שבהם לפיד חזק. אבל אלה שעוברים עכשיו ללפיד בסקרים לא יישארו אצלו כשסדר היום ישתנה. יש רק בעיה אחת בהערכת אנשי גבאי. לא ברור איזה סדר יום בדיוק יועיל לגבאי על פני לפיד. מדיני? ביטחוני? מה יש לו להציע שללפיד אין?
בישיבת סיעת המחנה הציוני השבוע, אחרי נאום היו"ר שעסק בעניינים הפוליטיים, התפנה גבאי להשיב על שאלות עיתונאים. רובם ככולם שאלו על חוק המרכולים, ההמלצות וכיוצא באלו. גיל הופמן מ"הג'רוזלם פוסט" הפתיע עם שאלה מדינית. האם ראש הממשלה נוהג כשורה בנושא ההפגנות באיראן, שאל את גבאי, וכיצד היית נוהג אתה לו היית ראש ממשלה כעת. כמה ח"כים התפוצצו מצחוק נוכח השאלה. עד כמה אתה יכול להיות תלוש מהמציאות, העירו אחר כך בשקט לעיתונאי. מה לגבאי ולאיראן? תשובתו אגב של גבאי היתה כי נתניהו נוהג כשורה.
בחדר סיעת יש עתיד, לעומת זאת, התגובה לאותה שאלה היתה אחרת לגמרי. ביש עתיד רואים את מנהיגם בשל להובלת המדינה. איש לא צחק לשמע השאלה. לפיד, אגב, מתח ביקורת על נתניהו ואמר שבעת הזאת, כשמנהיגי איראן מאשימים את ישראל בליבוי ההפגנות, הדבר הנכון הוא לשתוק.
חצי תאוותה בידה
ב־22 במארס מתוכננים הפריימריז לראשות מרצ. אחרי שהתפטרה מהכנסת כדי להוביל את הפריימריז הפתוחים שאותם רצתה, נאלצה זהבה גלאון להתפשר על פריימריז סגורים, אולם בקרב כלל מתפקדי המפלגה, 18 אלף במספר, ולא בקרב המרכז המונה אלף איש בלבד. המיפקד למפלגה עוד פתוח כך שמי שיצטרף גם עכשיו יוכל להשתתף בבחירות הפנימיות, וההערכה היא כי כאלפיים איש נוספים יצטרפו למפלגת השמאל. במובן הזה נותרה גלאון כשחצי תאוותה בידה.
אך גם לאילן גילאון מהצד השני יש הישגים לא מבוטלים: הוא דרש שיכולת המועמדים לגייס כספים תהיה נמוכה בהרבה מהתקרה שקובע החוק ותעמוד על עשרות אלפי שקלים למועמד בלבד. עוד הוא דרש שבכל חמישייה ברשימה לכנסת ישוריין מועמד חדש שלא היה ח"כ, כך תוכל המפלגה לרענן את שורותיה, זאת בהנחה שתקבל כמובן לפחות חמישה מנדטים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו