קיץ 1982 שינה את חייה של קארין קנייסל. העיתונאית, סופרת, דיפלומטית לשעבר ומשפטנית, שמונתה לפני שבועיים כשרת החוץ החדשה של ממשלת הימין באוסטריה מטעם "מפלגת החופש" - הימנית-לאומנית, הייתה אז בת 17 והעבירה את הקיץ כאומנת לילדיה של משפחה בבורדו, בדרום צרפת. קנייסל רצתה לשפר את הצרפתית שלמדה בתיכון בווינה. אך הדיווחים שהיא ראתה במהדורות חדשות הערב בטלוויזיה הצרפתית על מלחמה שהתרחשה באותם ימים במרחק אלפי קילומטרים גרמו לה לבחור במסלול שונה לחלוטין. הייתה זו מלחמת לבנון הראשונה, שמראותיה השפיעו על התיכוניסטית הצעירה וגרמו לה להתחיל להתעניין בתולדות המזרח התיכון, ללמוד ערבית ועברית ולקשור את חייה הפרטיים והמקצועיים עם חלק זה של העולם, רווי הסכסוכים והעימותים.
הדיווחים מלבנון עוררו בקנייסל זיכרונות ילדות: כשהייתה בת שלוש גוייס אביה – טייס בחברת התעופה האוסטרית, ע"י חוסיין מלך ירדן לשמש כטייסו האישי ולסייע בהקמת חברת התעופה הירדנית. קנייסל גדלה בעמאן, שהייתה שונה מאוד מעמאן של היום - כמה בתים וארמונות אבן מפוארים, הרבה אוהלי בדואים, רחובות מאובקים והמוני פליטים פלסטינים. היה זה זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים. שנתיים לאחר מכן, כשהתחילה המרידה הפלשתינית נגד בית המלוכה הירדני, שלח האב הטייס את אשתו ושתי בנותיו בחזרה לאוסטריה. דרך הבריחה מירדן, העולה בלהבות, עברה בביירות, שנחשבה אז לפריז של המזרח התיכון. מאוחר יותר תשמע קנייסל מהוריה סיפורים על ימיה היפים של בירת לבנון, שבה נהגו לבלות חופשות קיץ.
בשנתה האחרונה בתיכון החלה קנייסל לקרוא באובססיביות כל דבר שיכלה על המזרח התיכון. באוניברסיטת וינה היא למדה משפטים ושפות מזרחיות, משם המשיכה לאוניברסיטת עמאן ולאוניברסיטה העברית. זה לא היה מגעה הראשון עם ישראל. כסטודנטית מתחילה היא הייתה בקשר עם ארגוני סיוע בינלאומיים, וביקשה לצאת לשליחות סיוע בלבנון. אחת המרצות שלה קישרה אותה עם משפחה פלשתינית מהגדה, שהזמינה אותה אליה. בספרה האוטוביוגרפי "המזרח התיכון שלי", שפורסם לפני כארבע שנים, מספרת קנייסל שאחרי כמה ימים של סיוע לנשים המשפחה בבישולים היא חיפשה חוויה מאתגרת יותר. כך הגיעה לבית חולים בירושלים, שבו טיפלה בקשישים ובחולים סופניים.
טיפלה בקשישים ובחולים סופניים בבית חולים בירושלים (תמונת המחשה) // צילום: אורן בן חקון
היא כתבה דוקטורט על גבולות באזורי עימותים במזרח התיכון והצטרפה לשירות החוץ האוסטרי כדיפלומטית. לאחר שמונה שנים היא עזבה את המשרד הממשלתי כדי לחזור ולעסוק במזרח התיכון הקרוב אליה, הפעם כעיתונאית של כלי תקשורת אוסטרים וגרמניים. "משבר הפליטים" והצפת אוסטריה בפליטים ומהגרים לא חוקיים מהמזרח התיכון הביא אותה כפרשנית לנקוט בקו ביקורתי ביותר כלפי מדיניות פתיחת הגבולות, עמדה שקירבה בינה לבין מפלגות הימין באוסטריה. קנייסל אינה חברת "מפלגת החופש", אך בשל מינויה מטעם מפלגה זו נמנעת ישראל עד כה מכל קשר עימה. דברים שיוחסו לה בהקשר לישראל, בין היתר השוואה שעשתה בין אידאולוגית "הדם והקרקע" המזוהה עם המפלגה הנאצית לאידאולוגיה הציונית, אינם מקלים על החלטתה של ישראל באשר לקשרים עם השרה האוסטרית החדשה. גם העובדה שמנהיג "מפלגת החופש", היינץ-כריסטיאן שטראכה, מכנה אותה "הגרסה הנשית של ברונו קרייסקי" אינה מועילה. קרייסקי זכור בישראל כזה שהעדיף להדק קשרים עם אש"ף מאשר עם ישראל – למרות יהדותו.
בראיון ראשון לכלי תקשורת ישראלי מאז מינויה, מתייחסת קנייסל לביקורת כלפיה, ותחילה להחלטה הראשונה שהתקבלה במשמרת שלה – ההצבעה באסיפה הכללית של האו"ם נגד ההכרה האמריקנית בירושלים כבירת ישראל. בישראל היו ציפיות שהממשלה האוסטרית החדשה, שראשיה מתגאים ביחס הטוב עם ישראל, תציג באו"ם עמדה חדשה בסוגיית ירושלים. אך הציפיות הללו נכזבו. "זו העמדה שהממשלה האוסטרית מחזיקה בה כרגע", אומרת קנייסל. "פתרון על בסיס החוק הבינלאומי בהשתתפות כל הצדדים הקשורים לסכסוך. אין בכך חידוש. זו דרך הצבעה שבה נהגנו בעבר".
אבל, מדינות אירופיות מסויימות שינו את עמדתן בנושא.
"אכן היו מדינות שנמנעו בהצבעה מסיבות שונות".
"מדוע גם אוסטריה לא נמנעה כאותן מדינות?"
"הקנצלר וסגנו הבהירו, בקול אחד, שהם יתאמו את עמדתם בנושא עם שאר מדינות האיחוד".
סגן הקנצלר, שטראכה, אמר לי בראיון בקיץ שממשלה בה תשב מפלגתו תעביר את השגרירות האוסטרית לירושלים.
"בראיון שהוא העניק לאחרונה באוסטריה הוא הבהיר, שהכל ייעשה בתיאום עם האיחוד האירופי".
ולא יהיה שינוי בעמדה הזו?
"לא".
ממשלת ישראל הבהירה שהיא לא תקיים מגע עם השרים שמונו מטעמה של "מפלגת החופש". איך ניתן לפתור את הבעיה הזו?
"זה עניין מפלגתי. אני לא חברה ב"מפלגת החופש". אני יודעת שהיו ביקורים רבים של נציגי המפלגה בישראל, של נציגיה בפרלמנט, של שטראכה. קיימת תהייה איך ישראל תתייחס למפלגה הזו. איני יכולה לענות על כך, מאחר שאיני חברה במפלגה ואיני מעורבת בטיפול בסוגיה. אני אהיה אחראית על מדיניות החוץ האוסטרית ואקדם אותה. היחס של ישראל ל"מפלגת החופש" זה עניין אחר".
האם משמעות המינוי שלך היא שאוסטריה שוב תגלה מעורבות רבה בענייני המזרח התיכון?
"אכן יש לי עניין רב במזרח התיכון. העברית שלי קצת רדומה מאחר שלא הייתה לי אפשרויות רבות לדבר בה. אבל, בערבית השתמשתי לעתים קרובות. החיים הוליכו אותי גם להרצות באוניברסיטה בביירות - בערבית ובצרפתית, כך שהערבית שלי די טובה. אתחיל בימים הקרובים קורס לריענון העברית שלי, כדי שאוכל לקיים ראיונות עם "קול ישראל" בעברית. בגלל ההגירה של השנתיים האחרונות המזרח התיכון התקרב אלינו מאוד, ואפשר אפילו ללכת ברגל מדמשק עד למרכז אירופה, כפי שבעבר נוצרים אדוקים הלכו לפני מאות שנים מאנגליה או דרום גרמניה לארץ הקודש. לקרבה הגיאוגרפית נוספת כעת קרבה דמוגרפית בגלל ההגירה, שכבר הייתה קיימת והתגברה בשנים האחרונות.
"כל מה שקורה במזרח התיכון משפיע עלינו, אך אני לא מתכוונת לדחוף את עצמי ליוזמות תיווך. רק אם תהיה אלינו פנייה מצדן של מדינות האזור. אם מעוניינים בתמיכה שלנו בנושאים מסוימים, אנחנו נבדוק זאת ונגיב. אנחנו עדים לשבר מאסיבי של התנאים הגאו-פוליטיים בעולם כולו, שכולל גם את המזרח התיכון. שינויים גדולים מאוד מתרחשים. סין מעמיקה את נוכחותה באזורים שונים של המזרח התיכון כתוצאה של צרכיה בתחום האנרגיה. כל ממשלות אירופה חייבות לעסוק בשינויים הללו מאחר שיש להם השלכות גדולות ביותר עלינו, גם כלכליות. ג'ון קרי אמר בראיון לפני כמה שנים: "המזרח התיכון עולה לנו ב-90 אחוזי עצבים ו-10 אחוזי סחר". הצורך לעסוק במזרח התיכון קיים. אך מי שרוצה לעסוק בתיווך, יכול לעשות זאת רק אם מבקשים ממנו לתווך".
"לא מתכוונת לתווך" // צילום: AP
שני ציטוטים שלך עוררו ביקורת רבה. ראשית, אמירה בדיון פומבי בשנת 2002, שישראל צריכה לחשוב אם היא רוצה להמשיך להיות "גטו במימון אמריקני" במזרח התיכון או להפוך ל"שכנה נורמלית".
"במלוא הכנות, אני לא זוכרת שאמרתי זאת, לכן איני יכולה להתייחס לציטוט הזה. יש לי זיכרון טוב. אני בדרך כלל זוכרת מה שאמרתי. אבל, אני לא זוכרת אמירה כזו ב-2002. הגעתי לישראל בפעם הראשונה במהלך שנות ה-80. עבדתי אז בבית חולים, עם אנשים חולים ומבוגרים אותם ליוויתי בדרכם אל המוות. מה שחוויתי בישראל בביקוריי בישראל מאז עד לאמצע שנות ה-90 הייתה אווירה שמאוד השתנתה, מבחינה דמוגרפית ופוליטית".
כלומר, אינך רואה בישראל גטו במימון אמריקני.
"לא. באופן וודאי. ראינו הרי לאחרונה שתחת ממשל אובמה אירעה אמנציפציה אמיתית. עם טראמפ, היחסים השתנו שוב. אבל, ישראל היא מדינה ריבונית ביותר. ישראל שחוויתי במשך שנים השתנתה כמדינה. אני עוד הכרתי את דורות המהגרים, שטיפלתי בהם בבית החולים. הייתה אז רוח אחרת. רוב אלה שהכרתי היו אשכנזים, מאוחר יותר באו הספרדים ואז הייתה ההגירה הגדולה מברית המועצות לשעבר. היו ללא הרף שינויים, שהיו לא רק דמוגרפיים אלא ששינו את הדיון הפוליטי כולו. פרופסורים שפגשתי באוניברסיטה העברית, בהר הצופים, כמו יהושפט הרכבי, ישעיהו ליבוביץ', היו אנשים שונים מאוד מאלו שתפסו את מקומם 20 שנה לאחר מכן. אנשים שונים השפיעו על הדיון הציבורי ועל הפוליטיקה".
הציטוט השני מופיע בספר האחרון שלך על המזרח התיכון, שבו את משווה בין האידאולוגיה הציונית לאידאולוגית "הדם והקרקע", שקשורה מאוד לתנועה הנאצית.
"אני זוכרת קורסים שלמדתי באוניברסיטה העברית בעניין הדיפלומטיה של הציונות, שהתייחסו גם להשפעה של התורה והתלמוד כמקורות. אני לא זוכר אם זה היה בשיעור של משה נסים (שר המשפטים לשעבר) או יוסף קפלן, אבל הם התייחסו לכך שתיאודור הרצל מאוד הושפע מהלאומנות הגרמנית. הוא היה חבר ב"אגודת סטודנטים" לאומנית ("בורשנשאפט"). כל התנועות הלאומיות באותה תקופה במאה ה-19, בעיקר אלו שנוצרו מאוחר כמו הציונות, הושפעו מהלאומנות הגרמנית וגם מהלאומנות של ביסמרק. בן גוריון כותב ביומנו באופן ברור ביותר שהוא רוצה להפוך את "אנשי האוויר" ל"אנשי קרקע" – עובדי האדמה השזופים, שהם גם חיילים. זה היה הקשר שלו לאותם רעיונות לאומניים. עבורו היה חשוב לעבוד את האדמה, להפוך אותה לפוריה, ולהיות חייל. דמות החקלאי המגן".
אבל, "דם וקרקע" הוא ביטוי שמאוד קשור לתנועה הנאצית.
"זה היה מינוח של הלאומנית הגרמנית בימי ביסמרק, שמאוחר יותר שימש את הנאצים. אני השתמשתי בו בהתייחסות לביסמרק".
את מספרת בספרך, שכנערה שימשת כאומנת לילדים במשפחה צרפתית שהצביעה עבור "החזית הלאומית: של לה פן. לא הרגשת מאוד בנוח אצלם. היום את קשורה למפלגה שעובדת יחד עם "החזית הלאומית", בין היתר בפרלמנט האירופי. המפלגה הזו כבר לא מהווה עבורך בעיה?
"המשפחה ההיא הגיבה ברתיעה כשסיפרתי להם שאני מתכוונת ללמוד ערבית ועברית. בתחילת שנות ה-80 הייתה ל"חזית הלאומית" תמיכה ציבורית של חמישה אחוזים, הרבה פחות מהתמיכה שיש בה היום. זה היה די נדיר לפגוש תומכים ב"חזית". היו בינינו אז באופן קבוע עימותים. היום, מוניתי כשרת חוץ ע"י מפלגה שאיתה אני בקשר אישית מזה כשנה וחצי. שטראכה והקנצלר קורץ שמו לב אליי פחות או יותר באותה תקופה, מאחר שמתחילת "משבר הפליטים", בספטמבר 2015 נקטתי עמדה שונה מזו של הזרם המרכזי. ישר בהתחלה הזהרתי שהמגיעים אינם בני המעמד הבינוני הסורי, אלא 80 אחוזים מהם הם הינם גברים בני 18-30 שעלולים ליצור בעיות.
"המגיעים אינם בני המעמד הבינוני הסורי" // צילום: אי פי איי
"בגלל אותן אמירות זכיתי לקיטונות של ביקורת נוקבת. אבל שטראכה וקורץ התחילו אז להתעניין בי. קורץ רצה לצרף אותה לגוף ממשלתי שעסק באינטגרציה, שבמסגרתו הייתי פעילה מדי פעם. הגוף הזה שייך כעת למשרד החוץ. עם שטראכה נפגשתי אישית לראשונה בפברואר 2016 בדיון על הסוגיה הסורית שבו השתתפנו. המדיניות ששתי השותפות לקואליציה אימצו בקווי היסוד של הממשלה מושפעת מאוד ממציאותיות והבנה. אותי ביקרו על המציאותיות הזו. אני דבקה בדעותי הקודמות בנושא. מאז אירעה התפכחות מסויימת. עמדתי כלפי "מפלגת החופש" אינה רלוונטית לעבודתי האישית במשרד החוץ. במינוי שלי שטראכה חזר למסורת שהייתה קיימת בימי ברונו קרייסקי. כלומר: לתפקיד שר החוץ מונו אנשים שלא היו חברים במפלגות ולא היו פוליטיקאים. חלקם היו דיפלומטיים מקצועיים, כמוני. המסורת הזו השתנתה בסוף שנות ה-80, כשהתחלתי לעבוד במשרד החוץ. אוסטריה היא מדינה קטנה. התפקיד מתרכז בייצוג האינטרסים הלאומיים שלנו בעולם, להציב את אוסטריה על מפת העולם, בתיאום עם משרדי ממשלה אחרים".
איזה תפקיד יש לישראל במסגרת הזו?
"ישראל היא שותפה חשובה והקשר בין שתי המדינות הוא אינטנסיבי. לפני שנתיים נשאתי הרצאה בישראל. בדצמבר האחרון הייתי צריכה לתת עוד שתי הרצאות, אך הן לא יצאו לפועל בגלל המו"מ הקואליציוני. בישראל אני יכולה להתבטא בפני סטודנטים באופן ברור יותר מאשר באוסטריה. בישראל יודעים בדיוק על מה אני מדברת, אם אני מתייחסת – לדוגמא, לגברים צעירים מהמזרח התיכון. יש שם מציאות והגישה המציאותית הישראלית עושה לנו טוב בקריאת מפת היחסים הבינלאומית".
את מתכננת לנסוע בקרוב לישראל?
"נראה מה יקרה. אם תהיה הזמנה, אשמח לענות עליה בחיוב".
הצד הישראלי לא עדכן אותך שאת "מוחרמת"?
"דיפלומטים ישראלים בכירים, שבחלקם שירתו בעבר בווינה, התקשרו אלי ובירכו אותי על המינוי. עבורי הדברים ממשיכים הלאה כרגיל. בעבר היו לי חילופי דעות קבועים עם השגרירה הישראלית בווינה. אני לא יודעת איך הקשר יימשך בעתיד, אבל כאדם אני לא השתניתי".
מהו הזיכרון החזק ביותר שלך מישראל?
"הבגרות של העמיתים שלי באוניברסיטה. הגעתי בגיל 22, 23 והייתי מוקפת בצעירים בני גילי שהיו מבוגרים ברוחם, באופן שונה מסטודנטים באוניברסיטאות אירופיות. מאוד נהניתי להיות ביחד עם אנשים בוגרים, עצמאיים, שאולי היו להם פצעים שהביאו אותם לחיפוש עצמי. זה מאוד השפיע עליי".
זיכרון ממקום כלשהו בישראל?
"היו כל כך הרבה מקומות וזיכרונות. רוב הזמן הייתי בירושלים. לעיר הזו יש משמעות גדולה עבורי. אני זוכרת לינה בשק שינה במצדה ורחיצה בעין גדי. זו הייתה חוויה מדהימה. גם הכינרת. הגליל הוא האזור שאני הכי אוהבת. הוא מזכיר את צפון איטליה – גבעות, שדות פוריים, ירוק שנמשך אל לבנון. וגם הנגב. אבל ללא ספק הדבר שהכי השפיע עליי היה הבגרות של האנשים. אנשים הופכים את המדינה למה שהיא. הגישה המציאותית של הישראלים וההומור שלהם".
האם האהבה שלך למזרח התיכון הושפעה מאירועי ה"אביב הערבי"?
"אתה מדבר על "המרד הערבי". מה שמאוד השפיע על יחסי למזרח התיכון ועמדותיי כלפיו הייתה הצבעוניות, הגיוון, שלא מסתירים, אבל, את המציאות. אני חוויתי התפכחות זמן רב לפני "האביב הערבי" בגלל ההתחזקות של האסלאם הפוליטי. את זה קלטתי כבר בסוף שנות ה-80. הסטודנטים הפלסטינים שאיתם התווכחתי על מרקס ואנגלס על כוס ויסקי הסתובבו עשר שנים לאחר מכן עם זקנים וכרסים וסירבו ללחוץ את ידי. אלה שרצו ללמוד במזרח גרמניה, כשזו עוד הייתה קיימת, נסעו ללמוד במדינה בסעודיה.
"זה עורר בי צער מסוים. כי הגיוון והעירוב של המזרח התיכון הלבנטיני, שבו מדברים כמה שפות, נפגשים עם ארמנים, יהודים, סונים, מרונים, שיעים, החל להיעלם עם גירוש היוונים מטורקיה וגירוש היהודים הלא ערבים ממצרים, ע"י נאצר בשנות ה-50. לא רק במזרח אירופה השמידו ורדפו אנשים. היו גם מעשי השמדה במזרח התיכון. עולם שלם שקע ונעלם".
את הספר הביוגרפי שלך על המזרח התיכון את מקדישה, בין היתר, לאויביך. מדוע?
"כי הם לימדו אותי הרבה. איך אמר הרבי מנצרת, ישוע? "היו פיקחים כנחשים"".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו