האור בקצה המלחמה

המקום השפוי ביותר במזרח התיכון נמצא כנראה בגבול ישראל־סוריה, ליד מוצב תל סאקי של צה"ל, נקודת ציון מוכרת היטב ברמת הגולן ובהיסטוריית הקרבות של המדינה. במובלעת שבה הגדר לא חופפת לתוואי הגבול - מעין שטח כלוא בין קו הגבול לגדר הגבול - פועלת מרפאה, שבה מתרחש מדי יום הבלתי אפשרי: בחסות ישראלית מעניק ארגון אמריקני טיפול רפואי לחולים סורים.

גם הציניקנים המושבעים יתקשו להישאר כאן אדישים. הדלות המוחלטת של מי שמגיעים לטיפול, רובם ילדים, קורעת לב. הם שחורים מלכלוך, בגדיהם קרועים, חלקם לא אכלו ארוחה נורמלית במשך חודשים. יש בהם כאלה שבאים לבד, כי כל משפחתם נהרגה במלחמת האזרחים בסוריה. אחרים באים עם אמא, שדואגת להם, ודואגת מה יקרה כשיחזרו. בבית מחכה להם המלחמה, ומי שנעזר בישראל מוגדר כבוגד.

המלחמה היא הסיבה להקמת המרפאה הזאת. היא גם הרקע לכל פרויקט "שכנות טובה" של פיקוד הצפון. ראשיתו של הסיוע ב־2013, אז נקלטו בישראל ראשוני הפצועים מהמלחמה. בהתחלה זה נעשה במספרים קטנים ובחשאיות מוחלטת. כיום עומד מספר הפצועים שטופלו בישראל על אלפים, וישראל מתגאה בכך בגלוי.

הצורך בסיוע הומניטרי לסורים הוא אינסופי. יותר מ־600 אלף איש נהרגו במלחמה, מיליונים נפצעו, המונים נותרו חסרי בית. תשתיות כמעט אין. בכפרים בצד הסורי של רמת הגולן אין חשמל. במעט מאוד מקומות יש מים זורמים. בתי החולים הופצצו כולם בידי משטר אסד, במתכוון. מה שנותר - נבזז.

הפצועים מפונים לאחד משלושה מקומות: דמשק, ירדן או ישראל. הם חוששים להגיע לדמשק. בתי החולים שם פחות טובים, וכבר היו מקרים שצעירים שטופלו בעיר גויסו אחר כך בכוח לצבא. גם לירדן אין התלהבות גדולה להגיע. לא בטוח שם. מי שיכול, מבקש להגיע לישראל, ולא רק בגלל הרפואה המודרנית. "אתם מדינה נורמלית", אומרת עליה, אמו של נאסר בן ה־12. "בטוח אצלכם, ונעים. אפילו לסיגריות דאגתם לי".

נאסר שיחק עם חברים כשנפצע ממוקש. רגלו נקטעה. אמו נכנסה איתו לארץ. במשך 70 יום היה הילד מאושפז בבית החולים בנהריה. בחודש הבא הם יחזרו לישראל, נאסר יקבל רגל תותבת.

עם הזמן הפך הסיוע לפצועים לעסק מוסדר. בצד הסורי יש גורמים שמתאמים את הגעתם מול גורמים ישראליים. אמבולנס מחכה להם על הגדר, וגם אבטחה. לא רק מחשש שיהיו בצד הסורי מי שיבקשו לנצל את המעבר הנוח לישראל לצורכי טרור, אלא גם מפני מה שצפוי לסורים כאן.

ביוני 2015 ביצעו דרוזים ישראלים לינץ' בפצוע סורי. זה קרה אחרי שדרוזים סורים נהרגו בקרבות, והתרוצצה שמועה שהמטופלים בארץ שייכים לארגון ג'בהת א־נוסרה, שפגע בהם. מאז, צה"ל לא לוקח סיכונים. כל מעבר של פצועים מתנהל כמו מבצע צבאי מלא.

ב־2016 הוקם רשמית פרויקט "שכנות טובה". סא"ל א', שגדל במנגנון לתיאום בשטחים, הועמד בראשו. "הצורך עצום, ולא יכולנו לעמוד מנגד", הוא אומר. "חסר שם הכל, ממצרכי יסוד ועד בגדים. אנשים חיים בדלות מזעזעת".

שלושה חלקים יש לפרויקט: הראשון, המוכר, הוא הסיוע לפצועים. שום דבר בו לא מובן מאליו: כל פצוע סורי תופס מיטה של חולה ישראלי, והמימון כולו נעשה מתקציב המדינה. גם הקרדיט מוגבל. מחשש לביטחונם של המטופלים, אסור לחשוף את שמם ופרצופם, כדי שלא יפגעו בהם עם שובם לסוריה.

החלק השני הוא סיוע הומניטרי לתושבים בסוריה. ישראל מעבירה מדי חודש טונות של מצרכי יסוד, ביגוד ואפילו גנראטורים וסולר. חלק מהמימון מגיע מארגוני סיוע, חלק מתקציב המדינה. בחודש שעבר הועברו לכפרים בצד הסורי של רמת הגולן 40 טונות של בגדים לחורף - מעילים, סוודרים, כובעי צמר.

לסיוע הזה יש פנים נוספות. בכפר הסורי ברייקה נפתח בית חולים ליולדות, ללא ציוד. לאחר פנייה לישראל, נאספו עבור בית החולים אינקובטורים, מכונות הרדמה והנשמה ומכשירי אולטרה־סאונד. היו שחששו כי ארגוני המורדים יפגעו בציוד שהגיע מישראל, אבל זה לא קרה. גם למורדים יש נשים, והם מעדיפים שהילדים שלהם ייוולדו בבית חולים עם ציוד מתקדם, ולא באוהל על האדמה.

•  •  •

באוגוסט בשנה שעברה הבינו בישראל שהסיוע הזה לא מספיק. שלאזרחים הסורים ברמת הגולן יש צרכים פשוטים יותר, יומיומיים. פה ילד עם דלקת אוזניים, שם ילדה עם כאב שיניים. בהיעדר מרפאות ורופאים, אין דרך לטפל בסוריה אפילו בבעיות הקטנות ביותר. "באותו חודש הכנסנו 25 ילדים לרפואת מומחים בבית חולים בצפון", מספר סא"ל א'. "מאז היו כאן כבר אלפים".

בעקבות זאת הוקמה המרפאה, שהיא החלק השלישי של "שכנות טובה". זה קרה בעקבות פנייה של ארגון אמריקני, Friendship unlimited, המתמחה בטיפול בנפגעי אסונות הומניטריים ברחבי העולם. רוב המתנדבים בארגון הזה הם נוצרים אוהבי ישראל, ששמחו על ההזדמנות להגיע לארץ.

מבנה המרפאה, על הגבול. הדלות המוחלטת של מי שמגיעים לטיפול, רובם ילדים, קורעת לב // צילומים: זיו קורן

הפנייה הניעה עבודת מטה ותהליך אישורים, שבסופו הועמס הציוד בארה"ב - ונשלח לארץ. 14 קונטיינרים בסך הכל, ובהם כל מה שנדרש להקמת מרפאה בסטנדרט אמריקני: אוהלים (מחוממים בחורף ומקוררים בקיץ), חדרי טיפולים ומטבח, מכשור רפואי מתקדם ואפילו מזון. למעט פירות וירקות, שנרכשים בארץ, כל האוכל במרפאה מגיע מעבר לים.

בינתיים הכשיר צה"ל את השטח, על בסיס מוצב ישן שהוצא משימוש. הבונקרים של המוצב נותרו במקומם, במתכוון. במקרה הצורך אמורים הצוותים האמריקניים להיכנס לתוכם ולהסתגר.

חיילים ישראלים לא נכנסים למרפאה. היא מתחם סגור, שבו צוותים אמריקניים נותנים את המעטפת הלוגיסטית שבתוכה רופא ואחיות סורים מטפלים בחולים מסוריה. זה לא נעשה סתם. הרצון הוא לצמצם ככל האפשר חיכוך בין צה"ל למקומיים, לא להלחיץ אותם, וגם לא להיראות כמי שמנצלים אותם.

ביום שבו ביקרנו במקום הורשו חיילי צה"ל להיכנס למרפאה בפעם הראשונה. הסיבה הרשמית: לשמור על העיתונאים. לא מעט גורמים בגזרה ניצלו את ההזדמנות כדי להגיע ולחזות בפלא. בתוך כמה דקות כולם נשבו בקסם המקום. חיילים שיחקו כדורסל עם ילדים סורים, חיילות נדנדו פעוטות בנדנדה.

"מזור לדך" - זה השם הרשמי שצה"ל נתן למרפאה הזאת, שנפתחה רשמית לפני ארבעה חודשים. בכל יום מגיעים לכאן כ־50 מטופלים, מרביתם ילדים. הם מתרכזים בנקודת איסוף קבועה בצד הסורי, שבה הם עוברים בידוק ראשוני. משם הם נוסעים לצד הסורי של המרפאה - לבדיקה נוספת, שבסיומה הם נכנסים פנימה.

"הילדים הראשונים שהגיעו פחדו מאיתנו", אומר סא"ל א'. "הם שמעו זוועות על ישראל. שיש פה מפלצות שאוכלות אנשים, דברים כאלה. לאט־לאט זה נרגע. פשטה השמועה שמקבלים פה טיפול טוב, ובחינם. עכשיו קשה למצוא מי שמפחדים מאיתנו. כולם רוצים להגיע".

•  •  •

ביום חמישי שעבר הגיעו למרפאה 38 מטופלים. קיבל אותם הרופא הסורי, דוקטור א'. הוא מתגורר בכפר שנמצא כ־25 ק"מ מהמרפאה. חמש פעמים בשבוע הוא מגיע לכאן. "בכפר שלי המצב יחסית טוב", הוא מספר. "אמנם אין חשמל ומים, אבל המשפחות עוזרות אחת לשנייה ויש תחושה סבירה של ביטחון אישי".

הוא למד רפואה בדמשק, ואחר כך עבד בבית חולים בדרום המדינה. "לפני שהתחילה המהפכה, היו ברמת הגולן בתי חולים ממשלתיים עם כל מה שצריך: מרנטגן ועד חדרי ניתוח. הכל נהרס ונפגע. היום אין כלום, אפשר לקבל רק טיפול בסיסי. מי שלא מפונה בזמן - מת".

רק מעטים בסביבתו הקרובה יודעים שהוא עובד כאן. "אני לא מפחד מישראל - אני מפחד מדאעש", הוא אומר. "גדלתי על כך שהגולן הוא שטח כבוש, וישראל היא האויב. אלה היו תוכניות הלימוד שלנו. עכשיו המצב התהפך. עבור התושבים אתם קרש ההצלה. הם מבינים שהאיום נמצא בסוריה, וישראל היא זאת שעוזרת".

הרופא הסורי, ד"ר א', מטפל בילד חולה. "לא מעניינת אותי הפוליטיקה"

בארצו הוא מוגדר כמשתף פעולה. דינו מוות. הנשיא אסד כבר הכריז שעם סיומה של מלחמת האזרחים ייתן חנינה לכל מי שמרד בו, אבל לא למשת"פים. לכן נמנע א' מלהיחשף בשמו ובפניו. "אני רופא. אני מטפל באנשים. לא מעניינת אותי פוליטיקה, אבל אני חייב לשמור על עצמי ועל המשפחה שלי. למי שמגיע לכאן קוראים אצלנו עמיל - בוגד".

הוא מקבל את הילדים בסרט נע. לאחד יש אלרגיה, לאחר שקדים מוגדלים. "הוא יצטרך ניתוח", קובע הרופא. המשמעות: הילד יגיע בתוך שבוע־שבועיים לניתוח בישראל. כמה ילדים סובלים מצינון שגרתי של חורף. א' נותן להם ויטמינים.

יחסית לביקור אצל רופא, הילדים נראים מאושרים. לא פלא. בכניסה עומדים המתנדבים האמריקנים. האימהות מקבלות קפה, הילדים - פופקורן. בסמוך למתחם הטיפולים יש אוהל גדול ובו משחקייה. נדנדות, טרמפולינה. האנה, מתנדבת אמריקנית, מלמדת את הילדים לעשות סלטות.

היא בת 22, ממיזורי. כבר חודשיים שהיא כאן. אמא שלה סיפרה לה על הפרויקט הזה, והיא חשבה שזה הדבר הנכון לעשות. "החברים שלי חשבו שאני משוגעת כי אני נוסעת לסוריה", היא צוחקת. "הסברתי להם שזאת הדרך שלי לעזור. אסור לנו להתעלם ממה שקורה פה".

לא קשה להבין על מה היא מדברת. חלק מהילדים מגיעים לבד. אין להם משפחה בעולם. אחרים מגיעים עם אמא, אבל מבט חטוף מלמד עליהם לא מעט. על העוני, על הפחד. הביקור במרפאה הוא עבורם רגע של בריחה מהתופת בבית. גן עדן בים של גיהינום.

סידרא הגיעה לכאן עם כאבים ביד. היא בת 9, ובן הדוד שלה הגיע איתה. קוראים לו מוסטפא והוא בן 11. הוא סובל מכאבי ראש קבועים, תוצאה של המלחמה. "אתם טובים, אתם מטפלים בנו", הם אומרים בערבית. 

•  •  •

יהיו מן הסתם מי שיחשבו שאין מקום לראיין ילדים במצבם. הרי מה מצופה מילד שעולמו קרס והוא נתון בסכנת חיים - ודאי שהוא ידבר טובות על ישראל, ומן הסתם על כל גורם אחר, ובלבד שישרוד.

אבל צריך לראות את הילדים, את העיניים שלהם, כדי להבין. להיות חלק מהסיטואציות, שבהן ילד שחי כבר חודשים על לחם מקבל פתאום סופגנייה. ובקבוק קולה. רובם לא לומדים בבית ספר. חלק גדול ממוסדות החינוך ברמת הגולן הסורית נסגרו לאחר שהמורים חויבו להתגייס לצבא. משטר אסד עשה זאת בעורמה. הוא חייב את המורים לצאת צפונה, לכאורה כדי לקבל משכורת - ואז תפס אותם.

הרופא מספר שבתי הספר המעטים שפועלים באזור נשענים על מורים מתנדבים, ומתנהלים ללא תוכנית לימודים סדורה. הבן שלו לומד כעת לבגרויות, אבל הוא נמנע מלשלוח אותו לבית הספר - מחשש שיגויס. זה עולה לו הון, אבל האלטרנטיבה גרועה פי כמה.

מחמוד, בן 14, הגיע לכאן עם אלרגיה. בכפר שלו אין תשתיות, והוא גר באוהל. "פעם בחמישה ימים מביאים לנו לחם, וזהו", הוא מספר. לבית הספר הוא לא הולך כבר כמה שנים. "אמא צועקת עלי. זה לא עוזר לה. אני שונא ללמוד".

למועד, בן 15, יש לחצים בחזה. זאת הפעם הראשונה שבה הוא מגיע למרפאה. אח שלו ביקר בה לפניו. לכן הוא לא פחד להגיע: "אתם מגנים עלינו מהרעים". כשכולם מסתובבים, הוא מבקש סיגריה - מצרך נדיר עבורו.

אזור ההפוגה לילדים במרפאה. "אתם מדינה נורמלית", אומרת עליה, אמו של נאסר בן ה־12. "בטוח אצלכם ונעים"

בדרך לרופא, נבדקים הילדים אצל נ', האחות. גם היא סורית, מאחד הכפרים בסביבה. היא עובדת כאן חודש. גם בכפר שלה אין לחימה, אבל גם אין חשמל. "קר עכשיו מאוד, אפילו מים אין. אנחנו קונים מים ממכליות", היא אומרת. וסא"ל א' מספר שהמחיר של המים האמיר כל כך, עד למצב שבו לעיתים מחצית מהמשכורת משמשת לקניית מים לשתייה ולבישול. מקלחת היא בגדר מותרות.

גם נ', כמו הרופא, לא יכולה לספר לאיש שהיא עובדת בישראל. "אני מפחדת מהממשלה, מפחדת מהמורדים ומפחדת מהשכנים שלי". הכפר שלה נואש. חסר בו הכל - מתשתיות ועד מזון ובגדים. "אתם מצילים אותנו. פעם פחדתי מכם, אבל בשנים האחרונות המצב השתנה. אנשים התחילו להבין שאתם עוזרים לנו".

הטיפולים בסוריה יקרים מאוד, היא מספרת. אנשים לא יכולים להרשות לעצמם אפילו דברים פשוטים. תרופות כמעט אין, ואיפה שיש - הן עולות הון. מחיר סתימה אצל רופא שיניים הוא מחצית ממשכורת חודשית. מחיר חבילה של כדורים עשוי להגיע ל־45 אלף לירות - 30 דולרים. בכסף הזה אנשים מעדיפים לקנות סולר. או מים.

"הילדים מאושרים כאן. אין לנו מקומות כאלה בסוריה. כולם רוצים לבוא לכאן, אבל מספר המקומות מוגבל", מוסיפה האחות. סא"ל א' אומר שהשאיפה היא להגדיל את המקום. זה מותנה במציאת עוד רופאים. "אם יהיו כאן עשרה רופאים, ועוד צוות של אחיות, נוכל לטפל במאות אנשים ביום".

המרפאה פתוחה חמישה ימים בשבוע, בימים ראשון עד חמישי, מ־9 בבוקר עד 3 בצהריים. לפני החשיכה סוגרים. גם כדי שלא לסכן את הצוותים, ובעיקר כדי למנוע מהחולים נסיעות לא הכרחיות בדרכים מסוכנות. גם כך, החשש מטרור נוכח תמיד. בטירוף הסורי, לא חסרים גורמים שיחפשו לפגוע בנורמליות הזאת.

•  •  •

סוריה נמצאת כיום בדמדומי מלחמת האזרחים. דאעש הוכרע במזרח המדינה, חיזבאללה חזר ללבנון, ואסד מלקק את הפצעים ומייחל כבר להתחיל בתהליך השיקום של ארצו. הוא עדיין לא השלים את ההשתלטות על כל המדינה - רחוק מזה - אבל אחרי שנים שבהן הוא חשש לחייו ולעתיד שלטונו, האיום הוסר. ראשו כבר בשלב הבא.

עד כה השקיע המשטר הסורי את עיקר מאמציו הרחק מרמת הגולן. בקרבות מול דאעש במזרח המדינה, בשימור הציר הפתוח מדמשק למעוז העלאווי שעל חוף הים במערב סוריה, ובהרחקת המורדים מדמשק. 

לכן שליטתו ברמת הגולן חלקית מאוד. כמעט 90 אחוזים מהשטח עדיין נשלטים בידי מורדים מקבוצות שונות: שלוחת דאעש בשפך הירמוך באזור משולש הגבולות בדרום הגולן, שלוחת אל־קאעידה במרכזה. צבא סוריה שולט רק בכמה כפרים מצפון לקוניטרה, ומאותגר תדירות בידי אויביו.

הסכם הפסקת האש בדרום סוריה, שמעוצב תחת מטרייה רוסית־אמריקנית־ירדנית, אמור להביא להפסקת הלחימה ברמת הגולן. ישראל מוטרדת פחות מהחזרה האפשרית של צבא סוריה לאזור, ויותר מהאפשרות שאיראן או שלוחיה - המיליציות השיעיות שפועלות תחתיה בסוריה - יתקרבו לגבול. 

לכן היא דרשה טווח ביטחון של 40 ק"מ לפחות, שמדרום לו לא תהיה נוכחות זרה כלשהי. המעצמות הסכימו לטווח של 5-7 ק"מ. השמדת הבסיס שבנתה איראן סמוך לדמשק, שמיוחסת לחיל האוויר, נתפסת כאיתות ישראלי ברור כי לא תניח לאיראן להתבסס בסוריה.

חייל משחק עם ילדים סורים שממתינים לטיפול. "אם יהיו כאן עשרה רופאים, ועוד צוות של אחיות, נוכל לטפל במאות אנשים ביום"

בינתיים, מנסה ישראל לעשות נפשות ברמת הגולן. לסייע, וגם לצבור אוהדים ליום סגריר שעשוי לבוא אחרי המלחמה. "לא יהיה פה ואקום", אומר סא"ל א'. "אם אנחנו לא נהיה פה, מישהו אחר יהיה פה. האוכלוסייה היא עדיין גורם משמעותי כאן. אם נצליח להפוך אותה לנכס עבורנו, זה עשוי להקשות בעתיד התבססות של גורמי טרור סמוך לגבול".

בבית החולים הדברים פשוטים יותר. עניין של מאבק הישרדות יומיומי. המטופלים הסורים מגיעים לכאן כדי לחיות. נאסרה הגיעה בגלל בעיות ברגל. בפעם הקודמת היא היתה במרפאה עם הנכד שלה - ועכשיו חזרה. "אנחנו מקבלים כאן הכל. בהתחלה פחדתי להגיע, אבל התרגלתי".

הבית שלה, היא מספרת, נהרס מטיל. מאז היא וילדיה גרים באוהל. בהמשך הצטרפו אליהם גם הנכדים. חשמל אין, אוכל יש במשורה. "בשבילנו אתם לא אויב. פוליטיקה זה לאנשים הגדולים - בדמשק ובירושלים. אנחנו רק רוצים לחיות".

ליד נאסרה יושבת איחלאס. היא הגיעה לכאן עם ארבעה מילדיה. שניים נשארו בבית. הקטנה סובלת מבעיות ברגליים, ולילד אחר יש אלרגיה. היא עצמה סובלת מבעיות נשימה. "זאת הפעם הראשונה שלי פה", היא מספרת. "התלבטתי אם להגיע, אבל שמעתי מחברות שזה מקום אנושי, ואנחנו צריכים טיפול. לא היה לי מה להפסיד".

האנה, המתנדבת האמריקנית, מלווה את איחלאס למחסן. על מדפים מסודרים שם בגדים, בערימות. סוודרים, מכנסיים, כובעים. היא אוספת עבור הילדים. "הכי חשוב מעילים", היא אומרת. "קר עכשיו".

ביציאה מקבל כל אחד מהמטופלים תיק. "שכנות טובה", כתוב עליו בערבית. בהתחלה הסורים פחדו לצאת איתו, מחשש שיפגעו בהם. היום כבר הכל נעשה בגלוי. זה נכון גם לגבי הסיוע. בגולן הסורי אפשר למצוא מצרכי מזון ולא מעט פריטים תוצרת כחול־לבן, כולל החותמת בעברית. "התושבים מפחדים, אבל מבינים שאנחנו צינור החיים שלהם", אומר הסא"ל.

לתוך התיק יכול כל מטופל להכניס מה שירצה. בעיקר אוכל. מצרכי יסוד, שחסרים בסוריה, עומדים בערימות. אורז וסוכר, שמן וחיתולים חד־פעמיים. כל מה שאדם צריך להישרדות בסיסית. 

סביר שיש מי שמגיעים למרפאה לא רק בשביל הטיפול, אלא גם בשביל הסיוע. לישראלים ולאמריקנים כאן זה לא אכפת. החיוך של כל מי שיוצא מכאן שווה הכל.

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו