דרך מוכרת של אדם במצוקה לשכך את מצוקתו היא באמצעות בריחה מן הריאליזם אל עולם מדומיין, שבו לממשות אין ערך ולמעשה הכל מוגדר כ"הצגה" או כ"משחק". זהו גם כלי בידיהם של פושעים המעוניינים לטשטש ולעמעם את פשעם - הפשע אינו העיקר, אלא העובדה ש"המשחק מכור" ורדיפת החוק אחריהם אינה עניינית.
במובן מסוים, הספרות פועלת על פי העיקרון הזה. גם אם היא בבואה של מציאות (ולעיתים קרובות אף מציאות לא נעימה), באופן אבסורדי היא מספקת הימלטות מאותה מציאות ממש. הספרות שוחה במיצים של החיים, אבל מציעה גם טהרה מהם.
פרידריך שילר ראה באמנות את האפשרות היחידה של האדם לספק את ה"דחף־משחק" שלו (Spieltrieb) בלי לגלוש לילדותיות. האמנות היא צורת משחק: היא מתירה אותנו מכבלי הציוויים המחמירים של החברה האנושית, אך לא משחררת אותנו לחלוטין לטבע, לדחפים החייתיים. זו פשרת הזהב; ישעיה ברלין הסביר את המחשבה השילרית ב"שורשי הרומנטיקה": "האמנים הם בני אדם שמצייתים לחוקים שהם עצמם יצרו. הם ממציאים חוקים, והם ממציאים את האובייקטים שהם עצמם יוצרים. את החומר אולי הטבע נותן, אבל כל השאר נותר בידיהם".
המעשה הספרותי הוא בהכרח משחק. חישבו לרגע על שיחה עם סופר מיומן. גם אם הוא יודע איזו מפה הוא רוצה לשרטט, ואפילו את קנה המידה שלה, סביר להניח שהוא יעיד כי רק נקודת הפתיחה מוכרת לו. ברגע שהוא יוצא ממנה אל יער ההתרחשויות, הוא כמחפש מטמון אובססיבי, מונע על ידי רמזים והיקשים, נתון לתעתועי הזיכרון והמקרה. אבל המשחקיות של הספרות היא האפשרות היחידה שלו להגיע לנקודת סיום, גם אם האפשרות הזו מזמנת לו סכנה של כישלון.
בפתיחה המהפנטת של "קלאס", אולי הרומן־המשחקי המפורסם ביותר, מציג חוליו קורטסאר גיבור אובססיבי, שמסיר מעליו שכבות של זיכרון מלה־מאגה - אהובה חמקמקה שאיננה עוד. הוא מספר כיצד תחת בעירת התשוקה הקפיד לשבור עימה את כללי היחסים, ובכל פעם שהבנאליות השתלטה עליהם הפרו אותה בכוחניות בסיטואציות מופרכות. "והרי בקושי הכרנו זה את זו וכבר החיים זממו את הנחוץ כדי שנחמיץ את המפגש שלנו באופן מדוקדק", הוא כותב לה. ממש כמו במשחק הקלאס: בכל פעם שנדמה היה שידלגו למשבצת מסוימת, נחתה רגלם על ריבוע לא צפוי.
ואולי זו גדולתה של יצירת אמנות: היא מייצרת לנו תחושה של תכנון עילאי ומוקפד, אך למעשה היא תוצאה מפתיעה של שקשוק קוביות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו