כמה ימים לאחר שסיימתי לקרוא את "הפטריוטים", טסתי למוסקבה. כשיצאתי מקרון הרכבת באחת התחנות הענקיות שבעיר, הרגשתי לפתע שאני מביט בסביבתי בעיניים של אחת מגיבורות הספר. שמיים מעוננים האפירו ממעל, רוח נשאה טיפות גשם מציקות, זרמי אדם אפורים־שחורים נעו לכל עבר, ואווירת קדרות נישאה באוויר. כך ראתה את מוסקבה פלורנס פיין, שעזבה בשנת 1934 את ברוקלין ושמה את פעמיה לברית המועצות הקומוניסטית. בעקבות הקריאה כך ראיתי אותה גם אני בשנת 2017. הייתכן ביטוי מובהק יותר לספרות אפקטיבית וטובה מאשר היכולת לגרום לקורא לעבד את המציאות דרך חוויות של דמות ספרותית?
אמנם, פלורנס פיין קלטה את האפור־שחור של המציאות הסובייטית באיחור מה. תחילה היא תפסה את "מדינת הפועלים והאיכרים" בגוונים שונים לגמרי. בהיותה צעירה ניו־יורקית יהודייה היא עזבה את הקן באמריקה בחיפוש אחרי עצמאות, והאידיאל הקומוניסטי נצבע בתודעתה בוורוד. המפגש עם ברית המועצות האמיתית - לא זו של ההזיות האוטופיות - הביא להתמוטטות חלומה, אך פלורנס נתקעה במלכודת הסטליניסטית בלי יכולת לחזור.
כעבור עשרות שנים בנה, ג'וליאן ברינק, יעשה את הדרך ההפוכה ויהגר מ"המולדת הסוציאליסטית" לאמריקה, אלא שבכך לא נגמר הלופ שמטלטל את הדמויות בין שתי היריבות הגדולות של המאה ה־20. בנו של ג'וליאן יעזוב את ארצות הברית השבעה, יחזור לרוסיה וייכלא שוב בדיכוטומיה שבין המעצמות. סיפורי שלושת הדורות, שמסופרים לסירוגין ב"הפטריוטים" ונראים בהתחלה תלושים, יסתעפו, ישתרגו ויתמזגו לכדי סאגה משפחתית מבריקה, שמציעה תובנות מעניינות על אמריקה, על רוסיה, על הגורל היהודי ועל האופי האנושי בכללותו.
ככל שמתקדמים בקריאת "הפטריוטים", קרסיקוב מתגלה כאשפית ספרותית. תובנותיה במגוון תחומים חוברות למקוריות הסיפור ולקסם האישי של הדמויות. לעיתים התיאור הראשוני מסתכם רק במשפט אחד, אבל איזה משפט. כך, למשל, אנו מתוודעים לדור השלישי של גיבורי הסאגה: "עד יום הולדתו השלושים וארבעה האמין לני ברינק שגבר שאין לו מיליון דולר בבנק לפני גיל שלושים וחמש הוא כישלון". די במשפט הזה כדי לדמיין את טיבו ואת עולמו של אמריקני צעיר ושאפתן, שמגיע לרוסיה המתחדשת המפוצצת בהזדמנויות עסקיות בתקווה לעשות "מכה".
דא עקא - במשפחה הזאת בעיקר חוטפים מכות. במיוחד ברוסיה. על אף כל ניסיונותיה להתאים לסביבה הסובייטית ולשרוד, פלורנס נשאבת למערבולת ונבלעת בתוך אוקיינוס הגולאג. בעלה נספה, בנה הקטן נלקח לבית יתומים, והיא עצמה נשלחת אחרי חקירות ועינויים לשבע שנות עבודת פרך בסיביר. גם צאצאיה - הבן והנכד - נתקלים בקשיחות של המציאות הרוסית. עם זאת, הם לא מסוגלים לנתק את הקשר עימה.
תלאות אינסופיות ברחבי רוסיה. שלג מחוץ למוסקבה (צילום: אי.אף.פי)
את תמצית פילוסופיית החיים של רוסיה במאה השנים האחרונות קרסיקוב שמה בפיו של גיבור משנה דווקא, שמזדמן בדרכם של האמריקנים. "הם גונבים מאיתנו בגדול! אני גונב בחזרה בקטן!" מכריז אלכסיי, אלכוהוליסט־אינטלקטואל ופילוסוף מטעם עצמו, שלמד לצרוך חשמל והסקה מבלי לשלם, והשכיל אפילו לנהל עסקי הלוואות כספים מבלי להופיע בשום מרשם רשמי.
כדי לסייע לקורא להבין את הרקע למסלול חייה של פלורנס ומשפחתה, קרסיקוב מספקת הקשרים היסטוריים שחורגים מתוואי העלילה ומאריכים את הספר. עבור מי שחי בברית המועצות - לא יהיה בתיאורים אלה חידוש גדול. לכל האחרים מדובר במצע נחוץ. כך שלמרות העודפות, המחברת מצליחה למלא את החללים ההיסטוריים בלי להפוך את הסאגה לספר היסטוריה דידקטי.
הקריאה ברומן מזכירה נסיעה ברכבת ברחבי רוסיה: הנוסעים לא צפויים להגיע ליעד במהרה, אבל מעבר לחלון יתחלפו נופים שונים, וגם בתוך הקרון יתגלה מגוון אנושי מסקרן. מנגד, בדיוק כמו בנסיעה ברכבת, היעד ידוע מראש, ועל אף הפיתולים בסיפור גורלן של שלוש הדמויות צפוי.
כריכת הספר (מחברות לספרות)
היכולות הסיפוריות של קרסיקוב נחשפות ביתר שאת שעה שהיא מתארת את תלאותיה של פלורנס במחנות הגולאג. האתגר שניצב בפני המחברת כפול: מלכתחילה מדובר בזוועות שקשה לתארן, וכל תיאור חדש יושווה מייד בחשדנות לטקסטים אוטוביוגרפיים של מי שהיו במחנות ושרדו (דוגמת אלכסנדר סולז'ניצין ורלאם שלאמוב). אבל קרסיקוב צולחת את "שדה המוקשים" הזה באמצעות שימוש בלשון מינימליסטית וצמצום מושגי. לא מדובר במסמך תיעודי, ולכן את הדברים הנוראים שחווה הגוף - רעב תמידי, קור זדוני, התעללות מצד סוהרים ואסירות, עבודת פרך שאפילו החזק יכול לשאת רק במשך כמה חודשים - היא מזכירה בקמצנות מילולית, לפעמים רק ברמז.
כדי לטלטל את הקורא די בתיאורים של שינויי הרוח, נסיגת רוח האדם והפיכתו לבעל חיים נטול רגשות, זיכרון ותשוקה לחיים. נשמתה של פלורנס הורעלה באדישות מוחלטת למשפחתה, לסביבתה ואפילו לגורלה שלה. כאשר אחרי יום עבודה ביערות אסירה ארמנית מתמוטטת בדרך חזרה למחנה, פלורנס ואסירה נוספת נאלצות לסחוב אותה על ידיהן. עד שהגיעו הארמנית מתה, אך הצער היחיד שחוותה פלורנס היה על בזבוז: אילו מתה במגורים, אפשר היה לסדר את הגופה כך שיוכלו לקבל את מנות הלחם של הארמנית לעוד יום או יומיים.
לצד השבחים, אי אפשר לפסוח על כמה "מוקשים" שלא נוטרלו במעבר למהדורה העברית, למשל נוכחותן של עשרות רבות של מילות מחץ רוסיות, שמופיעות במקור וללא תרגום. מילות הסלנג הללו נועדו, כך נראה, למזג את הקורא ב"חוויה הרוסית". לעיתים מופיע משפט שלם בשפה הרוסית - יש בכך חן מסוים, אך זה עלול להקשות את הקריאה על מי שלא שולט ברזי השפה.
המתרגם אמיר צוקרמן עמד במשימתו בכבוד. עם זאת, ראוי היה לעורכיו לוודא כי כל השמות הרוסיים זוכים לאיות עברי נכון. כך היה נחסך מהקוראים חיפוש שווא אחרי העיר קברובסק (ששמה הנכון הוא חברובסק) או תהייה מהו אותו מאכל מסתורי הקרוי קילבסה (כשהכוונה היא לנקניק, "קולבסה" ברוסית).
הפטריוטים / סאנה קרסיקוב
מאנגלית: אמיר צוקרמן; מחברות לספרות, 592 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו